אני רוצה קרקעות ותקנים, לא אמפתיה

ייצוג, אומץ ומחשבה מחודשת על מימון: אלה שלושת הדברים שבאמצעותם אפשר יהיה למגר את הפרטיקולריזם של השמאל • תשובתה של ליהי יונה לניסים מזרחי, במסגרת הדיון שקיימנו בבית רוזה לוקסמבורג "מזרחיות, ליברליזם ומה שביניהם"
ליהי יונה

דוקטורנטית למשפטים וחוקרת צעירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

לפני כשמונה שנים השתתפתי בהכשרה במשפט בינלאומי שקיימה האגודה לזכויות האזרח לאנשי ונשות ארגוני זכויות אדם. אני נכנסתי על הטיקט המפוקפק של מתמחה במשרד המשפטים – לא ארגון זכויות אדם קלאסי, אבל מספיק כדי להכניס אותי בדלת. יצא שהייתי אאוטסיידרית בחדר בלפחות שני מובנים, לא רק בזה שהגעתי ממשרד המשפטים אלא שבתוך הרוב הדומיננטי של אשכנזים הייתי אחת הבודדות ממוצא מזרחי בחדר.

ההכשרה הסתיימה בשיחה בין המשתתפים בהכשרה, שהנושא שלה (בפרפרזה) היה 'מה לא בסדר בעם ישראל שהם לא מתחברים למסר זכויות האדם שלנו', ולא מעט מהמשתתפים ישבו ודנו בשאלה הזאת בכובד ראש ורצינות תהומית: מה לא בסדר בהם שהם לא מתחברים אלינו. אני זוכרת שרציתי לתלוש שערות מהניתוק המטורף שהיה בשאלה הזאת. שמפרידה הפרדה הרמטית בין ה'אנחנו' ל'הם', שיוצאת מנקודה ההנחה שמי שלא בסדר זה ה'הם' ושהם גם צריכים להשתנות. הסיפור הזה חשוב בעיני כי הוא מחדד את העובדה שברמה ברמה הרגשית הבסיסית דברי התוכחה של פרופ' ניסים מזרחי בריאיון שלו ב"הארץ" ובכתביו השונים מובנים לי מאוד. אני חולקת עם פרופ' מזרחי לפחות את נקודת ההתחלה שממנה צומחת העמדה שלו: הייאוש והתסכול הנוראיים שמהתבוננות בשנים של עשייה של עולם ארגוני זכויות האדם ושל השמאל הישראלי, עשייה שהיא חסרת תוחלת, וחוסר מוכנות משווע להכיר בזה. או לחילופין, כשכבר יש מוכנות כלשהי להכיר בזה, הניסיונות לפתור זאת הם לרוב פתרונות אינסטנט: 'הכנס שני פוליטיקאים מזרחים למפלגה, הוסף מים וערבב.'

פרופ' מזרחי טוען ובצדק שהניסיון להסתכל על מתח מסוים שקיים בין מזרחים (ולמען האמת בין אוכלוסיות רבות בישראל) לבין שיח הזכויות האדם ולהסביר אותו ב"תודעה כוזבת" או ב"מזרחים שמצביעים בניגוד לאינטרס שלהם" הוא בעייתי. אין ספק שהוא בעייתי. אבל מכאן לא משתמע שהמזרחים הם דבר אחד. שאפשר לספר את כולנו תחת היגיון מאחד. שאנחנו ישות נפרדת ומובחנת מאשכנזים או משמאלנים או מאנשים שמאמינים ברעיון הליברלי. לא משתמע שאנחנו מחזיקים בעולם משמעות שלחירות ושוויון אין בו בהכרח מקום מרכזי. לא משתמע שההימצאות של מזרחים בימין, כיום, נובעת מזה שלא כל כך חשוב להם שוויון, שלא כל כך אכפת להם שיש מי שחלקם בעוגה גדול הרבה יותר.

יתרה מזאת, התיאור של עולם המשמעות המזרחי מתגלה כתואם באופן מדהים את סט הסטריאוטיפים השמרניים על מזרחים: אנשי כבוד (מסוג honor ולא dignity); קשורים באופן עמוק למשפחות שלהם. רק חסר אנשים חמים. אלא שהתובנה והתיאור של מזרחים כקרובים יותר לכבוד במובנו כ- honor הם לא חדשים. אפשר לשמוע אותם באופנים שונים בשיח סטריאוטיפי וגזעני על מזרחים במשך עשורים. כבר מימי קזבלן למדנו שלמזרחים "יש יותר כבוד", ומאז גם זכינו לתיאורים הגזעניים והסטריאוטיפיים על דוד לוי – הנעלב הסדרתי, או כמו שכינה אותו אורי אבנרי, ג'אנקי של כבוד.

גם במקומות שבהם אפשר לאתר מופעים ספציפיים של פער בין מזרחים מסוימים לשיח השמאל וזכויות האדם, חשוב לזכור ולהזכיר: זהויות, עולם משמעות, סדרי עדיפויות, טעמים, עמדות אידיאולוגיות – כל אלו הם דברים שמתפתחים באופן דיאלוגי ובתוך הקשר. הזהות שלי למשל עוצבה לאור יחסי כוח: אפשרויות מסוימות שנפתחו לי והמחירים שהאפשרויות האלו גבו, וגם אפשרויות שנחסמו בפני וההשלכות המגוונות של המציאות הזו. הזהות שלי היא גם סך הדלתות שנסגרו בפני.

כשבוחנים את מערכת היחסים שבין אוכלוסיות שונות בישראל לבין השמאל ושיח זכויות האדם צריך לעמת לא רק את השיח אלא גם את האינטרסים, ולזכור שלא לבלבל בין הרמה ההצהרתית של השיח הזה לפרפורמטיביות שלו בשטח. צריך להכיר באפשרות שהאכזבה מזכויות האדם לא נבעה רק מאי ההתאמה השיחנית בין המחנה הדמוקרטי והמחנה השני, אלא מאכזבה מחוסר התוחלת של המחנה הדמוקרטי לפרוע את הצ'קים שהוא פיזר.

שיח זכויות האדם בישראל לא גויס להילחם בחטיפות ילדים, בעריקות, בצדק חלוקתי ובמאבק בזכויות היתר של אליטות ושל הקיבוצים. עובדה זו מסבירה את הניכור של המזרחים יותר מאשר הסברים ספק-מהותניים על חוסר הזיקה שלהם לשיח

שיח זכויות האדם בישראל נכשל בין היתר כיוון שהוא מעולם לא באמת כוון לשפר את מעמדם של מזרחים באופן רחב. שיח זכויות האדם בישראל לא גויס להילחם בחטיפות ילדים, בעריקות, בצדק חלוקתי ובמאבק בזכויות היתר של אליטות ושל הקיבוצים. לעובדה זו יש פוטנציאל להסביר את הניכור שבין האוכלוסיות שעוולות אלו היו מנת חלקן יותר מאשר הסברים ספק-מהותניים אודות חוסר הזיקה שלהם לשיח.

אחד הטקסטים המכוננים לדעתי בהקשר הזה הוא הטקסט הזה של ראובן אברג'ל. ראובן מציין שם:

בד בבד עם השמחה ששמחנו בעזרה שקיבלנו מהתומכים האשכנזים, נוכחותם הייתה מבלבלת. מצד אחד הם הציעו תמיכה במאבק שלנו נגד הממסד ומצד שני היה ברור לנו שהם בשר מבשרו. במפגשי התמיכה שהם ארגנו עבורנו ראינו את העוצמה והפריבילגיות של הקהלים שהם הביאו. הם הגיעו להפגנות שלנו מעמדת כוח…

ובהמשך:

בתקופה של הפנתרים, ההעדפה הברורה של השמאל כלפי המאבק הפלסטיני, והעמדת משאבים חשובים לרשותם ולא לרשותנו, יצרו תהום פעורה של חוסר אמון בינינו לבין ארגוני השמאל. נכנסנו לכל הפגנה בידיעה שאנחנו ניפגע, ניעצר ואולי ניאסר לתקופות ארוכות – ושרוב חברינו מהשמאל לא יהיו אתנו, לא ישיגו עבורנו עורכי־דין ולא יתעדו את הנעשה. שמענו מצדם אמירות על זכויות אדם וצדק לכולם, אבל היחס השונה שלהם למאבק הפלסטיני והמזרחי העביר לנו מסר ברור: לשונם ולבם לא תמיד היו שווים.

ההבדל שראובן משרטט בין אנשי השמאל וארגוני זכויות האדם למזרחים בפריפריה לא מנוסח סביב עולמות משמעות. הוא מנוסח סביב שאלות של כוח, משאבים, פריבילגיות, והוא ממקם את משבר האמון שבין הפנתרים לשמאל לא על עולם משמעות שונה, אלא על הגזענות של השמאל, על האיפא ואיפא שהשמאל עצמו נקט בין קבוצות שונות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל.

רק עמדה שמקבלת את הטענה של השמאל על עצמו שהוא אוניברסלי יכולה להנגיד את הקול המזרחי לשמאל על בסיס זה. להסתכל על הכעס והאיבה לשמאל ולהתעקש על להסביר אותו לא כנובע מהכשלים של השמאל לפעול בהתאם לערכים שהוא עצמו מדברר, אלא להפך, להעניק לו את היומרה לליברליזם, את היומרה לאוניברסליות הוא מהלך טיהור דרמטי לפרטיקולריזם של השמאל. העמדה הזו מסתכנת בהתפרקות מפוליטיזציה של אי השוויון האתני והמעמדי במדינת ישראל, ומעבר לדיון סוציולוגי במשמעות. דיון שלא מתמקם לצד הדיון באי שוויון כבעיה חמורה במדינה, אלא מבקש להחליף אותו.

אם לחזור אל החדר שבו ישבתי לפני שמונה שנים, גם פרופ' מזרחי וגם אני ניעמד מול היושבים בחדר ונגיד – 'פספסתם. אתם הבעיה.' אבל בעוד שהשינוי המרכזי שניסים ידרוש מהם הוא שיחני וסימבולי (לדבר על יהדות, על משפחה, להתמרכז פוליטית) אני אגיד להם תפנו את המשרות שלכם כי נכשלתם במשך עשורים.

בצדק גמור פרופ' מזרחי קורא לנו להפסיק לחפש מה לא בסדר במזרחים ולהתקדם הלאה מסוציולוגיה של חשד קבוע בהם. ואולם בעוד שלטענתו צריך להחליף את הסוציולוגיה הזו של החשד בסוציולוגיה שמתחקה אחר "עולם המשמעות המזרחי" לטעמי עלינו לעבור מסוציולוגיה של חשד במזרחים לסוציולוגיה של חשד בשמאל.  כזו שחושפת את הפרטיקולריזם של שיח זכויות האדם בישראל ומפלגות השמאל כפרטיקולריזם אשכנזי ובורגני, ומתעקשת לבחון את הכוח המכונן שיש לקיום של המופע הזה על החברה כולה ובהתאמה גם על מזרחים.

אז מה אפשר לעשות עם הפרטיקולריזם של השמאל?

ראשית, ותוך סיכון של אמירת המובן מאליו, על השמאל ועל הארגונים לחתור לייצוג: גם פרסונלי וגם בבחירות המאבקים. אם מסתכלים על אתרי ההתנגדות המזרחיים המרכזיים לאי שוויון כיום – המאבק על הכרה בילדי תימן ורוב העתירות המשפטיות השונות שהוגשו בנושא, המאבק בקרקעות ובחלוקה שלהן, המאבק בדיור ציבורי – אלו ברובם הגדול הובלו וקודמו על ידי מזרחים. זה לא כי מזרחים הם שונים באופן אינהרנטי, אלא כי כולנו קרובים אצל עצמנו. הפתרון בהתאם הוא ייצוג. והייצוג הזה לא יכול להיות על המקומות הבודדים שנותרו פנויים בתוך המסגרות הקיימות אלא גם על חשבון הקיים. בהובלה של ארגונים, בהובלה של מפלגות, לא כעלי תאנה אלא באופן מסיבי ורחב. אם לא יעלה על הדעת שבראשו של ארגון פמיניסטי ישב גבר וההנהלה ברובה גם תהיה גברית, לא יעלה על הדעת שבראשם של ארגונים לזכויות פלסטינים ישבו יהודים ובראשם של ארגונים שעסוקים בצדק חברתי ישבו אליטות שמשרתות אוכלוסיה אחרת ושונה מהן שהיא "אוכלוסיית יעד" או "אוכלוסיית מטרה".

הדבר השני שדרוש הוא אומץ. האומץ לאבד תמיכה במעוזי השמאל הקלאסיים, בדיוק כמו שקרה לעמיר פרץ, ובדיוק כמו שקרה לקרן החדשה לישראל כשזו התבטאה בפייסבוק נגד ועדות קבלה בקיבוצים ומושבים. אני אומרת אומץ כי זה במובנים מסוימים לקפוץ אל התהום. הקהלים המוכרים יעזבו והקהלים החדשים יצטרכו עוד הרבה זמן של בניית אמון. המשמעות היא להתחיל מלמטה באמת, ולהיות מוכנים להישאר למטה בלי לברוח בחזרה למרצ או להתחנפויות אחרות לקהל הבסיס. האומץ של השמאל למות – בפרפרזה על הריאיון של פרופ' מזרחי בהארץ – ולהיוולד מחדש. למות כדי להיוולד מחדש.

הדבר השלישי, הוא מחשבה מחודשת על מימון. נכון להיום מרבית הכסף של ארגוני זכויות האדם לא מגיע מהאנשים שנאבקים היום על צדק או שוויון אלא מתורמים עשירים מחו"ל שמערך האינטרסים שלהם סותר ונוגד באופן בסיסי את זה של האנשים שהכסף שלהם אמור לשרת, וסדרי העדיפויות שלהם שונים לחלוטין משלהם. באידיאל שלי ארגוני זכויות אדם היו צריכים לעבוד כמו איגודי עובדים, התארגנויות שהן grass root, שמגיעות מלמטה, מובלות וממומנות על ידי הנאבקים עצמם. רק כך אפשר יהיה להבטיח את המחויבות האבסולוטית שלהם למאבק עצמו, ורק כך הם ינסחו את הנרטיבים שלהם מתוכו.

אין ספק, מאבק משותף, שיתופי פעולה, שיחות שבין ימין לשמאל, שבין אשכנזים למזרחים, שבין דתיים לחילונים – צריכות להיות מבוססות על הקשבה, על אמפתיה, על צניעות. בדיוק כפי שפרופ' מזרחי מתעקש להזכיר. אבל – וזה אבל גדול, הקשבה, אמפתיה, ניסוח מחדש של עולם הערכים הליברלי, ללמוד לדבר עם המזרחים כאילו הם שבט מבודד עם שפה ומנהגים מוזרים ואחרים, להגיע אל המזרחים באיזה סקרנות אנתרופולוגית – כל אלו הן תביעות שיהיה מאוד מאוד קל לאליטות אשכנזיות לקבל. בטח שהם יתנו לנו אמפתיה. אבל אני לא רוצה אמפתיה אני רוצה קרקעות. ואני רוצה משאבים, ותקנים, והזדמנויות שוות, ואני רוצה שילדים מזרחים שעולם המשמעות שלהם הוא שהם רוצים להיות פילוסופים לא יתקעו עם בגרות שהיא לא עיונית שמצריכה מהם שלושה סיבובים באוויר בשביל להגיע לאוניברסיטה. ואני רוצה שנשים מזרחיות שעולם המשמעות שלהן קורא להן להיות עובדות סוציאליות או מורות, לא יקבלו משכורת של 4,000 שקל. ובשביל זה אמפתיה לא מספיקה, ובשביל זה מה שהשמאל צריך זה לא לצאת מעולם הערכים שלו שמתעדף שוויון אלא דווקא להשתעבד אליו, להתחייב אליו, להתמסר אליו או לפנות את הבמה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אור

    ליהי מדהימה אחת!!! אני מעריצה את הפרספקטיבה שלך.

  2. אסתר בן חור

    נכון "פיספסם-אתם הבעיה" אבל זה עדיין לא הופך את הליברליזם ללא רלוונטי, נהפוכו

  3. Sharon Horvitz

    וואו. חכמה והצליחה להסביר את הדקות הכל כך חשובה.

  4. יוני כהן

    אני 100% איתך. הנה כמה הצעות פרקטיות:

    בשביל קרקעות: לבטל את מנהל מקרקעי ישראל ונפריט את הקרקעות בבעלות המדינה.

    בשביל תקנים: לבטל את ועדי העובדים באוניברסיטאות ונפסיק את חגיגת השכר והפנסיה.

    בשביל תעסוקה שוויונית בתקשורת, בעולם המשפט, במגזר הציבורי: לבטל את הקרטלים הממשלתיים והרגולציה שיוצרים תעסוקת שרשרת של "חבר מביא חבר (או אחיין או נכד או מתמחה)".

    לאפליה נגד מזרחים (וגם נגד ערבים ועוד) שורש אחד, והוא הנטיה הסוציאליסטית של המשק הישראלי. כל ענף שמתנהל בידי המשק הפרטי הוא שוויוני יותר, בעוד כל ענף שמתנהל על ידי המדינה או ועדי העובדים נהפך לאוליגרכי ומפלה. יש לכך אינספור דוגמאות, ממסחר קמעונאי וטלקומוניקציה ועד חינוך. ועדים=אשכנזים.

    הבחירה היא בין שוויון לבין סוציאליזם.

  5. אסתר בן חור

    ליוני
    נו ,באמת

  6. רועי לבנה

    מאמר מאיר עיניים. תודה.

  7. יוני כהן

    לאסתי, כן, באמת.

  8. אסתר בן חור

    יוני
    טול קורה מבין עיניך

  9. שירחאן

    אסתר– לא להאכיל את הטרול. עדיף למנוע ממנו את תשומת הלב שהוא זקוק לה.

  10. יוני כהן

    מעניין. למה אני טרול? האם העלאת עמדות מנומקות ורציונליות, אך כאלה שאינן באות מהספקטרום החד"שניקי, הופך אותי לטרול?