במדבר הזה יפלו פגריכם

"ימנים מול יפי נפש": העובדות הפשוטות להחריד של מקרה גריפת הגופה על ידי הדחפור בגבול עזה, מטושטשות על ידי הרטוריקה המעוותת של שר הביטחון בנט
שרגא ביק

האם גריפת גופתו של מחבל מן הג'יהאד האיסלאמי היא ביטוי של מדיניות ימנית? והאם גינוי המעשה הוא בהכרח מנת חלקם של יפי נפש, כלשונו של שר הביטחון נפתלי בנט, או של שמאל קיצוני? האמנם הקול היחיד שאפשר שיישמע כנגד המעשה הזה הוא אך ורק קולם של יריב אופנהיימר או חה"כ תומא סלימן מהרשימה המשותפת?

אירוע גריפת הדחפור הצה"לי את גופתו של מוחמד עלי א-נאעם – שלפני כשבוע הניח מטען בסמוך לגדר בגבול עזה ונורה למוות – יכול לשמש כמשל לאופן המחריד שבו הציבור הישראלי איבד את יכולת השיפוט המוסרית ומסר אותה באופן בלעדי לאיזה מוסר קולקטיבי דמיוני של "ימין" מול "שמאל". הכללים פשוטים. באשר אתה ימני, אמור מעתה: אם הדבר נעשה כחלק ממדיניות הלחימה של ישראל בטרור – הפעולה היא ראויה ואף מוסרית.

אבל כשם שאירוע גריפת הגופה מבטא באופן מובהק את אובדן יכולת החשיבה המוסרית של הציבור הישראלי הוא גם עשוי לשמש, בתקווה, כפתח לסדיקת חומות המחנאות המוסרית. שכן, וכפי ששר הביטחון בנט כנראה חש בעצמו, באותם רגעים ראשונים שבהם ראה את הסרטון ובטרם ניסח את תגובתו החריפה, הסרטון בהחלט מעורר אי נחת. זוהי אי הנחת המתעוררת למראה הדחפור המוגן ורב הכוח, גוליבר אימתני שאינו חושש לעמוד לבדו בתוך שטח הרצועה האימתנית לא פחות, הכושל שוב ושוב, בגמלוניות מחרידה, באין-און, בניסיונותיו הפתטיים, נטולי ההוד, לאחוז בגופה, אך שוב ושוב מעלה חרס, או חול, בכפו [משל היה הדחפור תאב הבשר אומר לעצמו את הפתגם הידוע "חול חול ואין מה לאכול"].

זוהי אי הנחת למראה אותו אספסוף עזתי, בוודאי לא מה שאנחנו מדמיינים כ"מחבלים", הנאבקים לאחוז בגופה ולהוציאה מלפיתתו של הדחפור. זוהי אי הנחת למראה הקרבה בין הגופה-שכבר לגופות-שכמעט, הרצות כחגבים ליד הדחפור. ומשהו בתמונת הדחפור השועט לכיוונם, כל כך שונה מהאימאג' המפורסם של האדם הניצב לבדו מול הטנק – ולרגע גם פחות משנה מי הוא הגיבור או הנבל, בסרטון כאן הכל נעדר פאתוס, לא טנק אלא דחפור, ולא מפגין העומד ללא ניע בהתרסה, אלא מאבק כמעט חייתי בין מכונה לאספסוף, מנסים כולם להניח את ידם על גופת אדם, בכל זאת אדם. כל צד, הרי, חייב לגרוף משהו מהאירוע הזה.

וכעת, לנוכח שורות אלה שכבר כתובות, האם עוד יכול קורא ימני להתעכב רגע על אותה אי-נחת או שמא בעוד המילים נקראות כבר תויגה רשימה זו כשמאלנית וממילא כבלתי מוסרית, יפת נפש, בוגדנית? לו רק יהיה מוכן להמשיך ולקרוא, ולא להיבהל מאי הנחת, ומן האפשרות לחשוב כסוכן מוסרי שאיננו פועל אך ורק מתוך מסגרת מוסרית מחנאית.

שהרי האירוע הזה, שבמובניו הבסיסיים ביותר, אלה שנוגעים לרגש הפשוט של בן-אדם-צופה-בטלוויזיה, הוא פשוט אירוע מכוער, משל היינו עורבים הנאבקים על ליטרת בשר, ממחיש עד כמה שיח הביטחון הישראלי מערב בתוכו רגשות שבינם לבין ביטחון אין דבר וחצי דבר. גם אם נסכים לקבל את התועלת ממדיניותו של שר הביטחון בכל הנוגע ל"גופה תחת גופה", הרי משמעות הדברים הפשוטה היא שישראל לא תשיב לחמאס גופות מחבלים כל זמן שחמאס לא ישיב את גופות חיילינו הנמצאות בידיו. עד כאן סביר, הגיוני, גם אם לא יפה.

אך אין פירוש הדברים כי כשם שחמאס חוטף גופות של חיילים ישראלים, כך גם ישראל מעתה תעסוק בחטיפת גופות מחבלים. צמאון הבשר של ארגון חמאס, כמו גם זה של חיזבאללה באירוע החטיפות בהר דב מהעשור הקודם – וזאת חש על בשרו כל חייל ישראלי שנאלץ לעבור את גדר הרצועה באחד המבצעים מן העשור וחצי האחרונים – הוא חלק ממה שהופך את הארגונים הללו לציניים ומרושעים כל כך. זהו אותו "מירוץ אחר חלקי גופות" חולני, שבו אפילו בתוך הטירוף נטול ההוד שנקרא מלחמה מרגיש חולני ומלא כלימה. זהו בדיוק האופן שבו האדם, אפילו הוא חייל, אפילו כבר גופה, הוא בכל זאת אדם, ולא חתיכת בשר שניתן לקרוע אותה לגזרים. עד כמה רחוק מוכן שר הביטחון ללכת במדיניות המידה כנגד מידה? האם, למשל, במסגרת מדיניות זו תחל ישראל גם להשוות כמויות – רגל תחת רגל, יד תחת יד, עין תחת עין? ואולי, במסגרת הסכם עתידי, כמו אותה סוגיה מפורסמת בריש בבא מציעא, או יותר נכון כמו משפט שלמה, יסכים שר הביטחון לפתרון של יחלוקו, ובחסות האו"ם נוכל לבתר את הגופה, מחצייה ומעלה ליהודים (שכן אנו, בכל זאת, עם גבוה ומוסרי יותר) וחצייה ומטה לפלסטינים (בכל זאת, פלחים).

לא אכנס כאן לוויכוח העקרוני בנוגע לאופן שבו ישראל מוכנה לשתף פעולה, בין אם ברצון או בכפייה, בסחר בגופות והחזקת גופות לצרכי מיקוח, כמו גם לא לשאלת התועלת הביטחונית הצומחת ממדיניות זו. לצורך העניין, אניח כי ישראל רשאית, ואולי אף צריכה, שלא להשיב גופות חללי אויב כל זמן שהאויב מסרב להשיב לישראל את גופות חלליה שלה. אולם העובדות הפשוטות להחריד של המקרה הזה איכשהו מטושטשות על ידי הרטוריקה של ימנים מול יפי נפש שמנסה שר הביטחון להחדיר: גופת המחבל הייתה בשטח הפלסטיני של הגדר; בשלב זה, מטען החבלה לא סיכן אף גורם ישראלי אלא רק את הפלסטינים שהתכוונו לאסוף את הגופה; חטיפת הגופה לשטח ישראל סיכנה את חיי הכוח והביאה בהכרח לעימות מקומי; ובעיקר – כל בר דעת יכול היה להסיק כי לאירוע הזה יהיו השלכות רחבות יותר, אשר מי יודע מה תהא אחריתם וכמה נפשות חיות יפגעו.

לגריפת הגופה אין כל קשר על מדיניות ימנית, עם שיקולי ביטחון, ואפילו לא אם מדיניות גופה תחת גופה. מה שכן יש בה זו קהות מוסרית ואובדן ערכים

אם כן, לגריפת הגופה אין כל קשר עם מדיניות ימנית, עם שיקולי ביטחון, ואפילו לא עם מדיניות גופה תחת גופה. מה שכן יש בה זו קהות מוסרית ואובדן ערכים, והתעלמות מוחלטת מכך שכל אדם, ולו האדם השפל והמרושע ביותר, עדיין נברא בצלם אלוהים ועל כן גם במותו קיימת קדושה בגופו. כידוע, גופת האדם המחולל, גופת החלל התלויה גלויה, היא "קללת אלוהים", וכן, גם כאשר מדובר במוות צודק.

ונקודה אחרונה: זק"א, משום מה – אולי מפני שהם המצפן המוסרי הקולקטיבי שלנו לכבוד המת – מיהרו לתקוף את הביקורת על גריפת הגופה בטענה כי ארגוני המחבלים מפרים בעצמם את הדין הבינלאומי. זוהי דוגמא עצובה נוספת לאוטומטיות הריקה של המוסריות המחנאית. וכי מה לאובדן המוסריות של ארגוני המחבלים עם האופן שבו אנו גורפים גופות? האם מתנדבי זק"א היקרים בוחנים בעת טיפולם בגוויה את מידת צדיקותה או רשעותה? האם זק"א כלל קשורה לטיפול בגופות מחבלים בצד הפלסטיני של עזה? מובן שלא. מה לזק"א, אם כן, ולאירוע הנוכחי – מלבד עצם השימוש הציני בארגון היקר והא-פוליטי לכאורה הזה על מנת להשקיט את הלב היהודי שלרגע סוער סביב חילול כבוד המת.

בסופו של דבר, על רקע הנוראות שמתרחשות בארץ (ולא משנה מהם – בין אם זה הרצחנות הפלסטינית בעבור ימנים או (גם) עוולות הכיבוש והאלימות הישראלית בעבור שמאלנים), אירוע גריפת הגופות הוא פעוט וכמעט שולי, ובוודאי שהוא מתגמד בהשוואה לעצם המוות (וסכנת המוות שנשקפה לכוחותינו). הוא גם מתגמד למול אירועי אלימות יומיומיים, כמו רצח תושבים יהודים ביהודה ושומרון או כדור גומי בעינו של ילד קטן ותמים כל כך מעיסאוויה. והאירוע הזה גם לא מהווה הוכחה לכך שצה"ל הוא בעצם צבא לא-מוסרי. אבל האירוע הזה כן מהווה אינדיקציה מכאיבה וברורה באופן כמעט חד פעמי לכך שכקולקטיב הציבור הישראלי (על ימניו ושמאלניו) עסוק יום יום ושעה שעה בהתבוססות חסרת אחריות מוסרית בהגנה על המחנה שלהם, במחיר אובדן כוח השיפוט המוסרי הפשוט, ובמקרה של הציבור הדתי גם בנאמנות למחנה על חשבון הנאמנות לדבר האל.

בשנים האחרונות הימין אוהב לתקוף את המושג פוליטיקלי קורקט, לעתים בצדק רב, אבל הנה מקרה קלאסי של דיבור "נכון פוליטית" אולי, אבל שגוי מוסרית. אז שבנט לא יבלבל אותנו: לא צריך להיות יפה נפש כדי לגנות את גריפת הגופה. מספיק לקרוא קצת תנ"ך. או לחילופין פשוט להיות בן אדם. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שיתייחסו כך לגופה המנוולת שלנו.

שרגא ביק הוא דוקטורנט בחוג למדע הדתות, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמית עזריאלי ובית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח, ובתכנית ליהדות וזכויות אדם, המכון הישראלי לדמוקרטיה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נדב

    יישר כח שרגא על השמעת הקול המוסרי היהודי הפשוט והצלול הזה. היהדות היא דת חיים. ואתה, בנט, התבלבלת. מאד.