חוסני מובארק - בעת נעילת שער

עם מותו של נשיא מצרים לשעבר
יוסי אמיתי

מרצה באוניברסיטת בן גוריון. בעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

ב-25 בפברואר הלך לעולמו חוסני מובארק, הנשיא המצרי שהודח ממשרתו ברגע השיא של מהפכת אל-תחריר ב-2011. מאז הדחתו ידע מובארק תלאות רבות, הן במישור המשפטי והן במישור הבריאותי. לאחר סבבים משפטיים רבים, שבאחד מהם אף נידון למוות, זוכה לבסוף מכל האישומים שהועלו נגדו. התקופה שלאחר זיכויו הייתה בגדר ספירה לאחור, לקראת מותו.

לפני תשע שנים, רגע לפני הדחתו של מובארק, כאשר לא היה ברור לאן פניה של מהפכת אל-תחריר מועדות, פרסמתי באתר זה מאמר תחת הכותרת "רקוויאם לעידן מובארק". הערכתי, בפתיח למאמר ההוא, כי "לכל תכלית מעשית, עידן מובארק בן שלושים השנים הגיע לסיומו", והוספתי: "מתבקשת הערכה של העידן שתם לגווע, על הישגיו וכשליו". עם פטירתו של הנשיא, כעבור תשע שנים, שבתי ועיינתי במאמר. אני סבור כי הדברים שכתבתי אז תקפים גם כיום, ואני מבקש להביאם שוב כנתינתם, ללא שינוי.

*

בין השנים 2001-1997 כיהנתי כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שהוא אחד מפירות השלום המצרי-ישראלי. הייתה זאת אחת החוויות המכוננות של חיי, אם לא המרשימה שבהן. ארבע שנים מרתקות אלו, וביקוריי התקופתיים במצרים מאז סיום תפקידי, אפשרו לי לחוות באורח בלתי אמצעי את המציאות המצרית, בשנים בהן שלטונו של הנשיא מובארק נראה יציב ועמיד. עם זאת, ניתן היה לזהות כבר אז סדקים הולכים ומעמיקים במערכות האיזונים והבלמים של המשטר. באורח בלתי נמנע תכלול ההערכה דלהלן כמה נגיעות אישיות.

בתקופת שהותי במצרים קשרתי קשרים חברתיים אמיצים עם ידידים רבים, אנשים נבונים ודעתניים, רובם ככולם פעילי זכויות אדם בעלי אוריינטציה "סוציאל-ליברלית". שוחחנו רבות על "תהליך השלום" הישראלי-פלסטיני התקוע והמוחמץ, וכן – ובעיקר – על המתרחש בזירה המצרית. ידידיי המצרים ביקרו בבוטות רבה את הנשיא מובארק ומשטרו, ואילו אני מצאתי את עצמי לעיתים קרובות מלמד עליו סניגוריה: "במונחים של זכויות אדם וחופש ביטוי", אמרתי לבני שיחי, "סאדאת היה טוב מנאצר, ומובארק טוב מסאדאת".

הצבעתי על ההיצע הרחב של עיתונות הרואה אור במצרים של מובארק – עיתונות "לאומית" רשמית-למחצה, ביטאונים של מפלגות אופוזיציה ועיתונות בבעלות פרטית, לרוב בעלת גוון צהבהב-סנסציוני (בשנים האחרונות החלו לראות אור גם עיתונים עצמאיים איכותיים, ביקורתיים מאוד כנגד המשטר, ואף נגד הנשיא עצמו, שלא לדבר על התעצמותם הכמותית והאיכותית של אתרי האינטרנט והבלוגים האופוזיציוניים). אמרתי לידידיי כי עצם העובדה שמתאפשר להם לבקר את המשטר ואת העומד בראשו כמעט ללא חשש, היא אינדיקציה לכך שמצב זכויות האדם אינו כה גרוע כפי שעולה מדבריהם. הוספתי ואמרתי, כי "העיראקי, תחת ממשלו של סדאם חוסיין, חולם בלילות שהוא חי בסוריה תחת ממשלו של חאפז אל-אסד, ואילו הסורי חולם בלילות שהוא חי במצרים תחת ממשלו של חוסני מובארק".

בני שיחי לא אהבו את דברי הסניגוריה שלי. הם הצביעו על שלטונו המתמשך של הנשיא, קדנציה אחר קדנציה, ללא סיום נראה לעין; על המגמה המסתמנת של הורשת השלטון בבוא היום לבנו גמאל, וכינונה-למעשה של "גומלוכייה" (רפובליקה בעלת איפיונים מונרכיים); על מבנה מעוות של מערכת מפלגתית פלורליסטית כביכול, המבטיחה מראש את "המשחק המכור" של הבחירות לפרלמנט ולנשיאות; על תקנות שעת חירום שמכוחן נשלטת מצרים למן היום בו עלה מובארק לשלטון בעקבות רצח הנשיא סאדאת; על מעצרים מינהליים וכליאתם של יריבים פוליטיים לתקופות ממושכות ללא משפט; על משפטי ראווה ליריבים פוליטיים אחרים; על העמדתם לדין בבתי דין צבאיים של אזרחים שנטען כי ביצעו "עבירות כנגד בטחון המדינה"; על האיסור לקיים שביתות והפגנות רחוב (איסור שנשחק עם השנים); על צמיחתה של שכבת טייקונים והתעצמות יחסי הון-שלטון בצל ההפרטות הנרחבות של נכסי ציבור; על העוני המעמיק וההתייקרות הבלתי פוסקת של מוצרי יסוד, ובעיקר – על חוסר התקווה של צעירי מצרים, ועל תסכוליהם  שמשכפלים את עצמם, שנה אחר שנה.

איפיוני משטר מובארק הם "גם וגם": יש בו סממנים של שרירות שלטונית לצד מהלכים של פתיחות פוליטית

המסקנה אליה הגעתי בסיכומם המצטבר של דיונים אלה עם ידידיי המצריים הייתה, שאיפיוני משטר מובארק הם "גם וגם": שיש בו סממנים של שרירות שלטונית לצד מהלכים של פתיחות פוליטית. יהא זה מרחיק לכת מדי לכנות את מובארק "דיקטטור" – בוודאי בהשוואה למשטרים המצריים שקדמו לו, קל וחומר למשטרי עריצות אכזריים בסביבתה הערבית והאפריקאית של מצרים – אך לא יהיה זה מוגזם להגדיר את המשטר כ"אוטוריטארי" (סמכותני). אפשר שאין באבחנה זו כדי לשכך את זעמם המצטבר של מיליוני מצרים, ובכל זאת: יחי ההבדל הקטן!

נסיבות עלייתו של מובארק לשלטון לא היו קלות. בהיותו סגנו של סאדאת כשאירע רצח הנשיא בעת המצעד הצבאי של ה-6 באוקטובר 1981, היה מובארק ברירת המחדל האחת והיחידה. סאדאת הוריש לסגנו ירושה קשה: כחודש לפני הירצחו חשף סאדאת מזימה של קבוצות אסלאמיות קיצוניות לרצוח אותו ולמוטט את המשטר. בעודו נושא נאום היסטרי בפני מועצת העם המצרית וחושף את הקשר, החלו כוחות בטחון הפנים שלו במסע מעצרים המוני שבמסגרתו נעצרו אלפים: לא רק מי שנחשדו כפעילים אסלאמיים, אלא גם אנשי דת קופטיים ופעילי מפלגות פוליטיות לגיטימיות, שסאדאת עצמו אישר בעבר את הקמתן, ולמעשה "כל מה שזז". (מעצרים אלה, בסופו של דבר, לא הושיעו את סאדאת, וחוליית טרור אסלאמית שפעלה בקרב הצבא המצרי חיסלה אותו). במישור החברתי פקדה את מצרים תסיסה עזה, עקב ביטול סובסידיות והעלאה דרסטית של מחירי מוצרי היסוד. במישור הבין-ערבי העמיק בידודה של מצרים שנכפה עליה עקב חתימת הסכם השלום עם ישראל.

משימתו המיידית של מובארק היתה, איפוא, ייצובה של המערכת. בעודו מנהל מלחמה קשוחה כנגד קבוצות הטרור האסלאמי, נקט הנשיא צעדים פייסניים כלפי הכוחות הפוליטיים המצריים. הוא שיחרר את פעילי מפלגות האופוזיציה ממתקני המעצר שאליהם הושלכו בחודש האחרון לחייו של סאדאת, בעקבות "חשיפת המזימה", וזימן את מנהיגיהן לארמונו לפגישת פיוס ולפתיחת מה שנראה כדיאלוג לאומי. במישור הבין-ערבי הוא פעל, ובהצלחה, להחזרת מצרים לחיק העולם הערבי ולהחזרת העולם הערבי אל מצרים. זאת, מבלי לחזור בו מהסכם השלום עם ישראל, אותו הגדיר בעקביות כ"בחירה אסטרטגית מצרית", על אף העליות והמורדות ביחסים הבילטראליים בין מצרים לישראל.

בגין מברך בטלפון עם סאדאת, על מועמדותם המשותפת לפרס נובל לשלום, 28.10.78. צילום: יעקב סער / לע״מ
מובארק, נתניהו ואובמה בבית הלבן, 2010 (Public Domain)

התרשמותי היא כי מובארק רצה בדמוקרטיזציה הדרגתית של המשטר שהוריש לו סאדאת (פלורליזם מפלגתי מוגבל ומבוקר, שבו קיימת "מפלגת שלטון" שתפקידה לשלוט, ופירורי "מפלגות אופוזיציה", שתפקידן להעיר הערות לסדר היום הלאומי). אולם הוא חשש ממתן חופש בלתי מוגבל, שמא תישמט מידיו השליטה במצב, והמדינה תשקע בכאוס מוחלט. אי לזאת, שיחרר את הרצועה במשורה ובמנות קצובות. מילת המפתח בכל נאומיו הפומביים הייתה "איסתיקראר" (יציבות). הוא לא דיבר מעולם על רפורמה דמוקרטית נרחבת, אלא על "הרחבת השוליים הדמוקרטיים", ניסוח המגדיר היטב את כוונותיו ומהלכיו לגבי החירויות הפוליטיות, ואת הקצב המדוד של הרפורמות שאותן היה מוכן לאפשר.

מילת המפתח בנאומיו הייתה "איסתיקראר" (יציבות). הוא לא דיבר מעולם על רפורמה דמוקרטית נרחבת, אלא על הרחבת השוליים הדמוקרטיים

צדקו בני שיחי המצרים בציינם את קיומן המתמשך של תקנות שעת החירום למן הרגע בו עלה מובארק לכס השלטון. יצוין, עם זאת, כי תקנות אלו הופעלו באורח סלקטיבי, לעיתים בבחינת "הלכה ואין מורין כן". לצד מאבק עיקש בתנועת האחים המוסלמים (אשר אין לבלבל בינה לבין הארגונים הרצחניים שמהם יצאו רוצחיו של סאדאת), הנהיג מובארק מהלכי ספיגה והכלה כלפי מפלגות האופוזיציה ה"לגיטימיות". כך, למשל, זכו כמה ממנהיגי מפלגות האופוזיציה למינוי נשיאותי ל"מועצת השורא" (הבית העליון בפרלמנט המצרי). לאינטלקטואלים המזוהים עם חוגי האופוזיציה הוענקו "פרסי ההערכה של המדינה", שהם פרסי ההוקרה היוקרתיים ביותר במצרים. לצד האיסור על קיום הפגנות רחוב, והגבלתן למתחמים סגורים, התאפשר, כאמור, חופש ביטוי נרחב בעיתונות על כל גווניה.

מהלכי הדמוקרטיזציה המוגבלים והמדודים יצרו, בסופו של דבר, תגובה הפוכה מזו שאליה התכוון הנשיא. הם לא הביאו לרגיעה ולהרמוניה פוליטית וחברתית, אלא יצרו ציפיות מוגברות לרפורמות דמוקרטיות הרבה יותר מרחיקות לכת. דווקא חופש הביטוי היחסי שהנהיג המשטר איפשר לאזרחים לדבר בגלוי על המצוקות החברתיות והפוליטיות – אותן מצוקות שעליהן הצביעו בני שיחי המצרים. המשטר הגיב תזזיתית על "מהפכת הציפיות העולות", בין היתר, באמצעות משפטי ראווה לאינטלקטואלים שהעזו יותר מדי. זכורים לי, למשל, מעצרו ומשפטו בשנת 2000 של הסוציולוג המצרי רב המוניטין סעד אל-דין אבראהים, שעמד בראש "מרכז אבן ח'לדון", שהיה למעשה מקדש מעט לפעילי זכויות האדם במצרים. התביעה הכללית תפרה לאבראהים תיק של האשמות מופרכות על פניהן. למרות מחאות עזות של מיטב האינטלקטואלים המצריים, ועדויות מרשימות ואמיצות של כמה מהם לטובתו, הוא נדון לשבע שנות מאסר, אך שוחרר כעבור שנתיים עקב גלי המחאה ברחבי תבל. ניסיונותיו של מובארק לקיים מערכת מבוקרת של בלמים ואיזונים, של "יד אחת נותנת ויד אחת מונעת", הם שהכשילו אותו בסופו של דבר.

בשולי הערכה זאת, אוסיף כמה מילים על יחסי מובארק וממשלו עם ישראל. הבון-טון הישראלי בשנים האחרונות הוא להציג את מובארק כנפש תאומה של ממשלות ישראל, בעיקר נוכח מה שנראה כזהות אינטרסים מצרית-ישראלית אל מול איראן ושלוחיה האזוריים. אולם לא תמיד היו הדברים כך. מובארק מעולם לא הסכים לכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים. בהגיונו הפלאחי הפשוט והנוקב התריע תמיד באוזני בני שיחו הישראליים על קלקלותיו של הכיבוש, ועל ההחמצות הישראליות של חלונות הזדמנות הנפתחים מדי פעם. פעמים רבות הכעיסה ביקורתו את המנהיגים הישראליים. זכורני כי בהקשר של ועידת קמפ דייויד השנייה האשימו "חוגים מדיניים" ישראליים את הנשיא המצרי כי הוא זה שגרם להקשחת עמדותיהם של הנושאים והנותנים הפלסטיניים, ואף איימו, בתגובה, כי ישראל תפעיל את קשריה בוושינגטון להפסקת הסיוע האמריקאי למצרים. הנשיא המצרי סירב בעקביות לבקר בישראל, כל עוד אינו משוכנע שהביקור יניב תוצאות במגמה של סיום הכיבוש וקידום השלום. את ההימנעות הזאת מאוד לא אהבו בישראל. ליברמן, בגסות האופיינית לו, אף שלח, מעל במת הכנסת, את מובארק לכל הרוחות. ואי אפשר שלא להזכיר את קריאתו של ליברמן להפצצת סכר אסואן. כל ניסיון ליצור למובארק תדמית של משת"פ ישראלי הוא בלתי נכון עובדתית, מעוות את עמדותיו, ומזיק לעניין השלום.

באחד ממסעות הבחירות שלו, הוצג הנשיא המצרי כ"גיבור המלחמה והשלום" (עם ישראל) – כינוי אותו לקח בהשאלה מקודמו, אנוור אל-סאדאת. זוהי, לדעתי, הגדרה נכונה וקולעת. ראוי שגם היא תתווסף, כנקודת זכות, למאזנו של הנשיא בעת נעילת שער.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    מובארק קיבל ב-81׳ כלכלה עם תמ״ג לנפש של כ-1000$ ומסר ב-2011 כלכלה עם תמ״ג לנפש של כ-2500$. זה הישג טוב מאוד- 5% לשנה. מיליוני מצרים יצאו מעוני מחפיר.
    ברור שאם מובארק היה מוציא קצת את הצבא ושאר מקורביו מהכלכלה, הצמיחה היתה גבוהה עוד יותר.

    סיסי מוציא הון על רכש אוניות, מטוסים, מערכות נ״מ ובניית בסיסי ענק. לא ברור מניין הכסף- סעודיה? מובארק נמנע מכך.