על היסוד הגזעני שממנו יונקת הציונות

האידאולוגיה הציונית הכוחנית ומדיניותה הדורסנית של ישראל כלפי מתנגדיה דומה להפליא למדיניות הלאומנית הקיצונית של צוררי היהודים לדורותיהם. הגזענות אותה גזענות, השנאה אותה שנאה
סיון טל

בקמפיין הבחירות של הליכוד לכנסת ה-23 נטען שמפלגת ׳כחול-לבן׳ שואפת להקים ממשלה בתמיכת ׳הרשימה המשותפת׳, מה שהוביל את בני גנץ להצהיר כי ״נקים ממשלה עם רוב יהודי״ שלא תישען על מפלגות ערביות. לפיד המשיך את  באותו קו וטען כי ״חסרים לנו מנדטים בודדים להקמת קואליציה עם רוב יהודי״. בהמשך שניהם חזרו בהם מהשימוש במונח ״רוב יהודי״ לאחר שעורר ביקורת מכל הקשת הפוליטית. לפיד חידד את הטענה ודייק אותה: ״צריך רוב של מפלגות ציוניות שמאמינות במדינה יהודית ודמוקרטית״, ובא לציון גואל – אנחנו לא גזענים חלילה, אנחנו פשוט ציונים שמאמינים שהמדינה חייבת להיות יהודית (ודמוקרטית כמובן). מדוע כה חשובה ליהודים ציונים הזהות בין היהדות למדינה? האם היהדות היא דת, או גזע, או עם? בין כך או כך, מרגע שהמדינה היא יהודית בהגדרתה, ביקורת על המדינה היהודית מוצגת כביקורת על יהודים באשר הם יהודים, והטענה לאנטישמיות נשלפת מיד כנגד כל המבקרים. בדברים הבאים אנסה לאפיין את היהדות כפי שהיא נתפסת ומעוצבת בתפיסה הציונית, לעמוד על ההבדלים בין המושגים יהדות וציונות, ולהציג את המושגים גזענות ואנטישמיות לאור אבחנות אלה.

העולם היהודי בארץ ובקהילות בתפוצות הוא ברובו פרו-ציוני בתפיסתו. כמעט כל הישראלים והרוב הגדול בקרב יהדות העולם, תומכים במדינת ישראל ובהגדרתה כמדינה יהודית ובית לאומי טריטוריאלי-ריבוני ליהודים. ההזדהות הגבוהה של היהודים עם הציונות הובילה לתפיסה הרווחת גם בקרב לא-יהודים רבים (בין היתר גם הודות לתעמולה, ״הסברה״, אינטנסיבית) כי קיימת זהות בין יהדות וציונות. הזהות הזאת, כביכול, מהווה בסיס לטענה שהתנגדות לציונות בהכרח מונעת מאנטישמיות. יתרה מזאת, ה״הסברה״ הישראלית מייחסת – באופן דמגוגי למדי – כל ביקורת על ישראל לאנטישמיות, על מנת לשמוט את בסיס הטיעון שבביקורת. מכיוון שהציונות היא ״היהדות החדשה״, התנגדות לה מתויגת כ״אנטישמיות חדשה״, והרי לכם ביטוי חדש שנולד.

הביטוי ״האנטישמיות החדשה״, אם כן, הוא פיקציה שאין לה קשר לאנטישמיות. לא זו בלבד שביקורת על ישראל אינה אנטישמית (זה טיעון טריוויאלי), אלא גם שלילה של הציונות ושל ישראל בהגדרתה כמדינת היהודים אינה בהכרח מונעת מאנטישמיות, וכשלעצמה לבטח לא עמדה אנטישמית. יתרה מזאת, דווקא התנועה הציונית עצמה צמחה וניזונה מאותו יסוד גזעני ממנו צומחת אנטישמיות. בהמשך אבקש לבחון את היסודות הגזעניים שבבסיס הציונות, ובקשרים שבינם לבין אנטישמיות של ממש, קשרים שהיו קיימים כבר בראשית ימיה של התנועה הציונית, והם קיימים ונוכחים גם היום.

הלאומיות היהודית – קווים לדמותה

בְּדָם וּבְיֶזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר

כך כתב ז׳בוטינסקי בהמנון בית״ר בשנת 1932. הוא לא התכוון לגזע במובן הגנטי כפי שקבעו הנאצים בחוקי הגזע שלהם שלוש שנים מאוחר יותר, אלא לגזע במובן של עם, של שבט. במשך השנים דילגו שוב ושוב אידיאולוגים ציונים בין הדת היהודית לבין הלאום היהודי שיצרו יש מאין, לבין יהדות חילונית שיורש בן מאב, וקשרו בין הדברים באופן שקשה מאוד להתיר, אבל קשה לא פחות להסביר. זה מגיע לאבסורדים כמו טענה שהשירות בצה״ל הוא ביטוי ליהדות, כפי שהטעים בני גנץ בתגובה לטענה כי עולים רבים מרוסיה אינם יהודים. בתגובתו קשר גנץ את השירות בצה״ל לשייכות לעם היהודי.

האידאולוגיה הציונית היא גזענית, משום שהיא מגדירה את היהדות כגזע ומקיימת משטר שמפלה את הלא-יהודים. על פי הגדרת היהדות של הציונים (אם תרצו, הגדרת הגזע היהודי), יהודים הם מי שדתם יהדות, וגם צאצאיהם. כלומר, יש כאן ערבוב של עקרון דתי-אמוני (ואפשר גם להתגייר) עם עקרון גנטי (כפי שהגדירו הנאצים) – צאצאי היהודים הם יהודים באופן תורשתי, ללא קשר למידת אמונתם או לקיום מצוות ומנהגים כלשהם.

האלמנטים האלה קיימים ביהדות עוד לפני הציונות. הקהילות היהודיות באירופה (קהילות אשכנז, שם נולדה וצמחה התנועה הציונית) היו בדלניות מאוד, ושם גם צמחה האנטישמיות הקשה ביותר. הציונים – שחיפשו פתרון לאנטישמיות הגואה באירופה – הגיעו למסקנה שהאנטישמיות היא גורם מובנה וקבוע בחברה מעצם היותם של היהודים שונים גזעית מהאחרים. אם אנו נבדלים מהעמים שבקרבם אנו חיים, ניצור לנו עם אחד לכל היהודים, עם ריבונות וטריטוריה משלו – נקים את מדינת היהודים.

מקס נורדאו

מקס נורדאו, ממייסדי הציונות, שנישא בעצמו לאישה פרוטסטנטית, היה בהגדרתו יהודי מתבולל – שפסק מלקיים מצוות – בן לתרבות האירופית. הוא העיד על עצמו כי נמשך יותר לתרבות הגרמנית: ״בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה… היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד." בקונגרס הציוני השני ב-1898 קרא נורדאו להחזרת ״יהדות השרירים האבודה״. לשיטתו, יש להחזיר ל״יהודי הגלותי״ את תדמית ״היהודי הלוחם״, ובכך לתת מענה לתחושות ההשפלה של היהדות באירופה ולתופעת האנטישמיות. רעיון זה הושפע מתורות הגזע שהיו פופולריות באירופה באותה תקופה. נורדאו למעשה אימץ את שנאת ״היהודי הגלותי״ של האנטישמים, וכפתרון לאנטישמיות דגל בהשבחת הגזע היהודי באמצעות שינוי אורח חייהם של היהודים.

הזרם הציוני המרכזי נטש את היהדות האורתודוקסית והחליף אותה ביהדות לאומית. היסוד האמוני-דתי נזנח והפך למסורת עתיקה ולא אקטואלית (למעט לצורך הצדקת הזכות לכבוש את הארץ) וערכי הדת הוחלפו בערכים חדשים של עבודת אדמה ולחימה. היסוד הגזעני קיבל חיזוק, והבדלנות הפכה לאידאולוגיה שביטוייה הקיצוניים היו בגירוש הילידים הפלסטינים, לחימה אלימה בקולוניאליסטים הבריטים, ואף ביהודים שכפרו ב״יהדות החדשה״ הציונית. אחד הביטויים המובהקים והקיצוניים ביותר של הבדלנות הגזענית הרצחנית היה רדיפתן של נשים יהודיות שהתחתנו עם חיילים בריטים – על ידי אנשי המחתרות, כולל מקרי רצח. אפשר לקרוא לזה ״אנטישמיות הפוכה״. באופן פרדוקסלי, היהודים הציונים החילונים דומים הרבה יותר ליהודים מתקופת המקרא מאשר היהודים האורתודוקסים, הגלותיים: את בני דמותם של יהושע בן נון ודוד המלך ניתן למצוא בבן-גוריון ודיין, למשל.

הקשר שבין אנטישמיות ותמיכה בציונות

הגורמים האנטישמיים באירופה הזדהו ואף שיתפו פעולה עם התנועה הציונית. האידאולוגיות והאינטרסים התלכדו כאשר גרמניה הנאצית שיתפה פעולה עם ההנהגה הציונית בארץ בהעברת יהודים מגרמניה לפלשתינה בשנות ה-30 של המאה העשרים. באופן דומה, הגה סופר גרמני אנטישמי את תוכנית מדגסקר ב-1885, תוכנית להעברת יהודי אירופה וריכוזם במדגסקר – ההבדל הוא רק במיקום הגיאוגרפי. תוכנית זו אומצה במאה העשרים על ידי אנטישמים בבריטניה, פולין וצרפת ובמהלך מלחמת העולם השנייה גם על ידי גרמניה, שכמעט הוציאה אותה אל הפועל. (למרבה האירוניה והזוועה, דווקא סיכול התוכנית על ידי הבריטים הוביל בסופו של דבר ליישום ״הפתרון הסופי״.) הבסיס הרעיוני של כל התוכניות האנטישמיות האלה זהה לזה של הציונות – היהודים הם גזע נבדל, ורצוי להפכם לעם נפרד מהעמים בטריטוריה משלו. הגשמת החזון הציוני הוא במידה רבה ניצחון האנטישמים. היטיב לנסח זאת ריינהרד היידריך, מפקד ה-SS, בהצהרה שפרסם ב-1935:

״לנציונל-סוציאליזם אין כוונה לתקוף את העם היהודי בשום דרך. נהפוך הוא, ההכרה ביהדות כקהילה גזעית המבוססת על דם, ולא כקהילה דתית, מביאה את ממשלת גרמניה להבטיח את הנפרדות הגזעית של קהילה זו ללא מגבלות. הממשלה מוצאת את עצמה בהסכמה מוחלטת עם התנועה הרוחנית הגדולה בתוך היהדות עצמה, הנקראת ציונות, עם הכרתה בסולידריות יהודית ברחבי העולם ודחיית כל רעיונות ההתבוללות. על בסיס זה, גרמניה נוקטת באמצעים שבוודאי ימלאו תפקיד משמעותי בעתיד בטיפול בבעיה היהודית ברחבי העולם.״

ארתור ג'יימס בלפור ידוע בישראל בשל ״הצהרת בלפור״ מ-1917, שאותה שלח בהיותו שר החוץ לברון רוטשילד, שלפיה ממשלת בריטניה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה. (אז פלשתינה היתה עדיין תחת שלטון עות׳מאני…)  תמיכתו של בלפור בתנועה הציונית נבעה מאנטישמיות. כראש ממשלה הוא תמך במהלך בשם Aliens Act  שנועד למנוע כניסת יהודים ממזרח אירופה לבריטניה. בנאומו הזהיר את חברי הפרלמנט מפני ״הרעות החולות שנפלו על המדינה מהגירה שהיתה ברובה יהודית״. בהקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה ראה בלפור פתרון לבעיית הפליטים היהודים בארצו.

ביאטריקס פון סטורץ'. צילום: By © Superbass / CC BY-SA 4.0 (via Wikimedia Commons), CC BY-SA 4.0

הקשר בין הציונות לאנטישמיות לא הסתיים עם הקמת מדינת ישראל. גם היום ניתן לראות גורמים אנטישמיים התומכים בישראל. בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות הקשרים של ישראל עם מדינות בהן עלו לשלטון מנהיגים אנטישמים וגזענים, דוגמת ארה״ב, פולין, הונגריה וברזיל (רשימה חלקית). גם נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, שידוע בחיבתו להיטלר, הוא ידיד ותומך נלהב של ישראל. ביאטריקס פון סטורץ', מראשי מפלגת הימין הקיצוני ׳אלטרנטיבה לגרמניה׳ שנחשבת בעיני רבים מתומכיה לממשיכת דרכם של הנאצים, אמרה בראיון לג׳רוזלם פוסט כי ״ישראל פועלת לשמור על הייחודיות התרבותית ועל המסורת שלה. אנחנו רוצים את אותו הדבר עבור גרמניה, וכל מדינה אחרת בעולם״. בכך ביטאה שוב את האידאל והשאיפה המשותפים לאנטישמים ולציונים – ליהודים תרבות ומסורת משלהם, ולכן ראוי שיחיו במדינה משלהם וישמרו עליה, בדומה למה שגרמניה צריכה לעשות לשיטתה. במערכת הפוליטית בישראל מסתייגים רשמית מהמפלגה האנטישמית, אך מתחת לפני השטח קיימת סימפטיה לאידאולוגית העליונות הלבנה ולאיסלמופוביה, ולעתים זה גם יוצא החוצה.

בנוסף לאידאולוגיה הבדלנית והאינטרס שבהגירת היהודים מארצם לישראל, יש לאנטישמים בעולם המערבי מניע נוסף לתמיכתם בישראל, והוא שנאת מוסלמים. שנאת הזרים, שבעבר הופנתה ליהודים, מופנית כעת לקהילות המהגרים והפליטים המוסלמים. המוסלמים במידה רבה הם ״היהודים החדשים״ של אירופה (ראו גם כאן). בהקשר זה, ישראל נתפסת כחוד החנית של מה שהם תופסים כמלחמת תרבויות – ״מלחמת המערב באיסלם הקיצוני״. ואנו מגיעים לכך שאותם גורמי ימין קיצוני באירופה תומכים בישראל, נלחמים בארגון BDS הפרו-פלסטיני, ומפגעים ביהודים.

בהודו שולטת מפלגת BJP בראשות נארנדרה מודי מאז 2014. מודי היה מהבולטים במנהיגי תנועת RSS שעימה מזוהה מפלגת השלטון, תנועה הינדו-לאומנית שהוקמה ב-1925 וידועה בהזדהות והערצה לתנועה הנאצית ולפשיזם של מוסוליני באיטליה. התנועה דוגלת בטיפול במיעוט המוסלמי בהודו כפי שטיפלו הנאצים ביהודים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ומודי אכן מיישם כלפיהם מדיניות דומה לזו שיישמו הנאצים. בשנים האחרונות התהדקו היחסים בין המדינות בכלל ובין מודי לנתניהו בפרט. תפיסת עולמם של השניים דומה להפליא, כמו גם יחסם למוסלמים בארצם. בביקורו בהודו ב-2018 אמר נתניהו: ״ישראל והודו הן הוכחות חיות שהדמוקרטיה עובדת. רק אזרחים חופשיים משגשגים. הודו וישראל יודעות את כאב הטרור. אנחנו נלחמים בו. לעולם לא ניכנע.״

לאומנות וגזענות בארץ ישראל

במחקר שערכה ד״ר שחלב סטולר-ליס באוניברסיטת בן-גוריון, נמצא כי תורת הגזע היתה חזקה ונוכחת מאוד בחברה היהודית בארץ בשנות ה-30, וייושמו רעיונות הדומים מאוד לשיטות נאציות להשבחת הגזע. ״מעניין לציין שגם בגרמניה וגם בישראל נעשה חיבור בין אאוגניקה, בריאות ולאומיות״, אמרה סטולר-ליס. (יש לציין כי לא רק בגרמניה ובישראל היתה לתורה זו אחיזה וגם מעשים בפועל, אלא גם במדינות אחרות.) ד"ר ארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי של הארגון הציוני העולמי, כתב בספרו ׳הסוציולוגיה של היהודים׳: ״כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים כאלה (מפגרים, עיוורים וחרשים – ס.ט.) חייבים להימנע מללדת ילדים״. לאחר השואה הנאצית ירד קרנה של תורת הגזע וכתבים רבים בעניין נגנזו, אך האידאולוגיה לא נזנחה.

ד״ר יוסף מאיר (על שמו קרוי בית החולים בכפר סבא), שהיה מהבולטים באאוגנים בשנות המנדט הבריטי, הציע לסרס חולי נפש, ואף פרסם בתחילת שנות החמישים מאמר שבו מתח ביקורת חריפה על פרס הילודה בסך 100 לירות, שהבטיח בן גוריון לכל אשה שתלד 10 ילדים (רעיון חולני בפני עצמו): ״אין לנו עניין בילד העשירי ואפילו לא בשביעי במשפחות העניות יוצאות המזרח (…) במציאות כיום יש להתפלל תכופות לילד שני במשפחה הנמנית על האינטליגנציה. אין להדריך את השכבות העניות של האוכלוסייה לריבוי לידות אלא לקיצוב.״  כאן ניכרת הגזענות הלבנה כלפי המזרחים, המשולבת ברעיון השבחת הגזע ברוח הלֶבֵּנְסְבּוֹרן של גרמניה הנאצית.

סטיקר של להב״ה

גם היום קיימים חוגים בחברה הישראלית שדוגלים באותה אידאולוגיה שאימצו הנאצים בגרמניה. הרב רדלר ממכינה הקדם-צבאית בעלי הסביר לתלמידיו כי ״באידאולוגיה שלו הוא [היטלר] צודק במאה אחוז, חוץ מזה שהוא בצד הלא נכון.״ אין מדובר בפליטת פה חד פעמית של אדם אחד, אלא בשורה של הרצאות מוקלטות של מורים שונים במכינה שהתבטאו ברוח הדברים האלה, והרצאותיהם הוקלטו ונשמרו בארכיב הרצאות זמין לציבור התלמידים. גם לאחר מיני-סערה ציבורית שנוצרה בעקבות פרסום הדברים בתקשורת, אותם רבנים לא התנצלו אלא הצטדקו, והמשיכו בתפקידם כמורים ומחנכים במכינה. כיום, לומדים במוסדות "בני דוד" מעל ל-700 צעירים, במסלולי הלימוד השונים. באתר המכינה שנוסדה ב-1988, כתוב כי כיום לומדים בה מעל 700 תלמידים ויש לה כ-3,500 בוגרים. מעל 40% מהבוגרים הם קצינים, ורובם הגדול שירתו ומשרתים ביחידות קרביות ויחידות עלית. מייסד המכינה והעומד בראשה עד היום, אלי סדן, זכה ב-2016 בפרס ישראל בתחום מפעל חיים, תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

האידאולוגיה הציונית הכוחנית ומדיניותה הדורסנית של ישראל כלפי מתנגדיה גם היא דומה להפליא למדיניות הלאומנית הקיצונית של השונאים והצוררים של היהודים לדורותיהם, אידאולוגיה גזענית שבה החזקים שולטים והחלשים כפופים למרותם וחיים רק על-פי שרירות ליבם. אותה אידאולוגיה שפגעה במיעוטים היהודיים באירופה במשך דורות ואפשרה את הפוגרומים ומסעות הרצח ביהודים, מאפיינת את ישראל כפי שמיטיב לבטא זאת בנימין נתניהו: ״באזורנו החלש לא שורד, רק החזק שורד, והחזק הוא זה שמשגשג. עם החזק עושים בריתות, עם החזק, ורק עם החזק, עושים שלום. גם אם זה לוקח זמן, רק עם החזק, לא עם החלש.״ זוהי גישה שמקדשת את הכוח ורומסת חלשים. יהודים רבים חשו על בשרם את הגישה הזאת מהצד השני. זוהי גם דוגמה לתופעת ״ילד מוכה – גבר מכה״, שבה מי שסופג אלימות הופך בעצמו לאלים ומיישם את אותה האלימות שסבל ממנה על קורבנותיו שלו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן-גוריון ז"ל, 23.11.2017. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

***

אנטישמיות היא שנאת יהודים והיא ביטוי של גזענות. באופן אירוני, דווקא הציונים לוקים בגזענות מהסוג האופייני לאנטישמים שונאי היהודים. הגזענות היא אותה גזענות והשנאה אותה שנאה – בין אם היא מופנית כלפי יהודים (במקרה של האנטישמים) או כלפי ערבים (במקרה של הציונים).

באופן אירוני, דווקא הציונים לוקים בגזענות מהסוג האופייני לאנטישמים שונאי היהודים. הגזענות היא אותה גזענות והשנאה אותה שנאה

איני בא לטעון שכל הציונים שונאי ערבים. רוב הציונים אינם כאלה. גזענותם מוסווית גם בפני עצמם. הם חונכו לאהבת אדם מתוך תחושת עליונות של שייכות לעם הנבחר, עם הסגולה. הם לא מעוניינים לפגוע בערבים, ומתנגדים לפגיעה כזו או לכל הפחות מסתייגים ממנה.

את הפגיעה בערבים מבצע הממסד באמצעות חקיקה, דיפלומטיה וכוח צבאי רב, בתוספת מיעוט אלים שפועל בחסות שלטון מסית שנהנה מתרומתו של המיעוט האלים למאבק בעם ילידי הארץ. כל אלה נהנים מהתמיכה הפסיבית של היהודים הגזענים התרבותיים, שתמונת המציאות שלהם מבוססת על תעמולה שמתחילה במערכת החינוך, ממשיכה בשרות הצבאי ומסתיימת בתקשורת המגוייסת ששוטפת את מוחותיהם של האזרחים, משמיעה להם רק דעות ציוניות ומדווחת להם רק על חדשות שתואמות את הדעות האלה. הם אוהבי ישראל, פטריוטים המעדיפים לשמור על אחדות העם מאשר לצאת כנגד העוולות. אך העוולות זועקות לשמיים.

את הדברים הבאים אמר אלברט איינשטיין בנאומו ״חובתנו לציונות״ בניו-יורק בשנת 1938:

״אני אעדיף בהרבה לראות הסכם סביר עם הערבים על בסיס דו-קיום מאשר את היווצרותה של מדינה יהודית. מלבד השיקולים הפרקטיים, המודעות שלי לטבע המהותי של היהדות נוגד את הרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה של כח זמני, צנוע ככל שיהיה. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תכיל – במיוחד מההתפתחות של לאומיות צרת-אופקים במסגרת עמנו אנו, כאשר עם לאומיות מסוג זה נאלצנו להילחם כשלא הייתה לנו מדינה יהודית.״

אם לנסח את הדברים במלים פשוטות, איינשטיין אמר: בואו לא נהיה כמותם. לא פלא שדחה את הצעתו של בן גוריון להתמנות לנשיא המדינה ב-1952, לאחר שהציונים לא שעו לעצתו והקימו את אותה מדינה לאומנית צרת אופקים שמפניה הזהיר.

מדינת ישראל מנהלת בשנים האחרונות מלחמת חורמה במתנגדיה ובמבקריה תחת מסווה של ״מלחמה באנטישמיות״ ומשתמשת להצדקתה בזיכרון השואה. אולם האירוניה שבתרגיל התעמולתי הזה צורמת להחריד. שואת היהודים היתה תוצאה של שילוב קיצוני של גזענות ולאומנות, וראוי שנכיר בכך שתופעות אלה היו בבסיס התנועה הציונית והן רווחות בחברה הישראלית עד היום. באידאולוגיה שלה, במדיניותה ובפעולותיה (עיין ערך ׳כיבוש׳ ו׳אפרטהייד׳), מדינת ישראל מחוללת אנטישמיות יותר משהיא ממגרת אותה, ומסכנת את יהודי העולם יותר משהיא מגינה עליהם. מאבק באנטישמיות חייב לבוא ממקום של שלילת גזענות ולאומנות. רק תיקון יסודי של המשטר יוכל להפוך את ישראל מיישות המחוללת אנטישמיות ליישות הנלחמת בה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוני כהן

    תודה שפקחת את עיני. עד שקראתי את המאמר נטיתי לראות בימין הקיצוני האירופאי תנועה משוקצת וחולנית, וכעת אני מבין שיש לה גם מימד רציונלי ומוסרי. הרי היא תומכת בציונות! לא אלמן ישראל.

  2. מבט ולא משום מקום

    המאמר, בין אם הוא מקורי או לא, מציג טיעון רופף מהותית ומוקצן מכמה בחינות. אכן, היתה גזענות בתנועה הציונית, אך היא נבעה דוקא מדחיקה של רגישויות יהודיות (שכן אפשרות הגיור בהלכה אינה מתיישבת בשום אופן עם גזענות) ומאימוץ נואל של גזענות אירופית. אין שום דבר בפרטיקולריות יהודית המודרכת על ידי ערכי אנוש, שמחייב גזענות.
    הכותב צודק בהצבעה על הדרוויניזם של נתניהו כביטוי לשחיתות המוסרית – אבל זה לא קשור דוקא לגזענות. אדרבה, מעריצי כח הם עוורים ל"גזעים", וסוגדים לעוצמה. כפי שכתב איל חוברס לאחרונה בהארץ, נתניהו הוא ניטשאני יותר מכל דבר אחר.
    יש הרבה מה לשפר בישראל. אבל למי שחושבים שאין לה שום זכות קיום עקרונית כמדינת לאום, מוטב להתחיל בלהצביע על מדינה אחת על כדה"א שאינה מדינת לאום, כלומר שאינה מעדיפה קבוצה תרבותית-אתנית או מנהלית מסוימת (למשל, אזרחיה). התחלה טובה לקריאה בהקשר זה היא ספרם של יעקובסון ורובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים. ולמי שרוצה להקים מדינה על הירח, שאין לה בירוקרטיה או מנגנוני רווחה, ושאינה מונעת אזרחות מאף אדם המעוניין בכך, מוזמנים להתחיל בתהליך ההקמה כבר כעת.