ההצגה חייבת להימשך, אבל איך בדיוק?

בשדה הקטל של הקורונה מוטלים רבבות עובדים ועובדות שמטה לחמם נגדע. שכירים מפוטרים או מוצאים לחל"ת, עסקים קטנים קורסים ועל תעשיית התרבות כולה נגזרה השבתה. שוחחנו עם חמישה אנשים על היום יום שלהם בתקופה המשונה הזאת, מה הם חושבים על המצב ומה התחזיות שלהם ליום שאחרי

בימים האחרונים, אלפי עובדים ועובדות סביבנו בעולם הממשי והווירטואלי שרויים בחוסר אונים ובייאוש עמוק. העתיד הכלכלי של רבים מאיתנו לוט בערפל בצל וירוס הקורונה, ומי שמצפה למצוא נחמה במסיבות העיתונאים ההזויות שכינס נתניהו – לא ימצא כזאת בין ההוראות החלקיות מאד, הפופוליזם והכרזות המלחמה ב״טרור״ החדש. ישראלים רבים מפוטרים, אלפים אחרים מקבלים הודעה שהם יוצאים לחופשה ללא תשלום בעל כורחם, מאות עסקים קורסים, ולצדם ישנה גם פגיעה קשה בתושבי הגדה בעלי אישור עבודה בישראל. ״משמעותה המרכזית של חבילת הצעדים המוצגת כתכנית חירום להצלת המשק, היא למעשה הכרזה שמדינת ישראל היא גם בנק ואם אתם צריכים הלוואות – אנחנו כאן״, כתב על המצב יוסי דהאן. ״שמונה מתוך עשרת מיליארד השקלים מחבילת הצעדים הם הלוואות לבעלי עסקים אותם יצטרכו להחזיר. מיליארד למערכת הבריאות (צעד חיובי) ומיליארד נוסף ל׳צרכים ייעודיים׳ שלא ברור מהם. ומה עם אלפי העובדים חסרי התעסוקה ההולכים ומתרבים?״

בניגוד למקומות אחרים באירופה, ממשלת נתניהו – על סף החלפתה, אולי? – לא מושיטה את ידה לעצמאים, פרילאנסרים, מורים מן החוץ, אנשים המקבלים תשלום לפי שעה ובעלי עסקים קטנים. לדברי דהאן: ״מה שמנחה שנים את נתניהו והאוצר זו האידיאולוגיה שאפילו במצב כלכלי קטסטרופלי של עסקים קורסים ואלפי מפוטרים אסור להפר את כללי האמונה הכלכלית הדתית, הקובעים שהתערבות של המדינה צריכה להיות מצומצמת ככל האפשר וחל איסור על הגדלת הגרעון לטובת עובדים מפוטרים ועסקים קורסים. על פי האמונה הזו, נגיף הקורונה והשוק, בסיוע היד הנעלמה, ימצאו בעצמם את האיזון הכלכלי והחברתי הנכון״.

במקום להפגין אפס סולידריות חברתית במצב של חוסר בהירות ופאניקה רבתי (הכוללת גם צעד חריג של איכון טלפונים ניידים של מבודדים), ראוי היה שהממשלה תעניק לעובדים ולעובדות תמיכה מהותית וחומרית, שתתבטא בפיצוי מיידי, כמו שלמשל הצהיר הנשיא מקרון בצרפת. שם, המדינה התחייבה לשלם את משכורתיהם של מי שיוצאים לחופשה ללא תשלום וקבעה כי לא ניתן להוציא שוכרים מבתיהם בשום נסיבות. המדינה גם הצהירה כי כל הוצאות הבריאות הן עליה – ״בריאות הציבור איננה עניין עסקי״.

בימים שבהם תרבות על שלל ענפיה אינה נחשבת כצורך חיוני, ועל כן אלפים רבים של שחקניות, במאים, עובדות במה, צלמים, מאפרות, מוזיקאיות, תאורנים, נשות הגברה, נגנים, זמרות וגם עורכי וידאו ופוסט ויחצ"ניות ועוד ועוד רבים ורבות אחרים שמרכולתם נאסרה לשימוש ציבורי, חווים פגיעה ממשית וחרדה כלכלית עצומה, שוחחנו עם חמישה אנשים משדה התרבות, ושאלנו אותם איך נראה היום יום שלהם בתקופה המשונה הזו, מה הם חושבים על המצב ומה התחזיות שלהם ליום שאחרי.

*

חנה וזאנה גרינוולד – במאית תיאטרון

מה שקורה עכשיו זה משהו שקוראים עליו רק בספרים. עם מלחמה אנחנו יודעים איך להתמודד, אבל מצב כזה אף פעם לא חווינו. הסכנה היא הצמצום במפגש האנושי, זו טרגדיה. הזולת הופך לאויב. השכן בקומה שלך הופך לאויב. כולם בסכנה – ללא הבדל דת, צבע, גזע ומין. אי אפשר להתכחש למהלכים הפוליטיים שמתרחשים פה. 

מבחינת העבודה, זה התחיל כבר בשבוע שעבר: מלא ביטולים בתיאטרון, עוד קבוצה ועוד קבוצה. עד אתמול עוד היתה אמורה להיות להציג השבוע ההצגה שלנו "פרחה שם יפה", תוך שמירה על מגבלה של קהל עד מאה איש. עם המגבלות החדשות גם זה לא יקרה. כל הזמן עובר לי בראש, מה יהיה עם אנשים שאני בקשרי עבודה איתם – איך הם יתפרנסו? ממה הם יחיו? פתאום היום מצאתי את עצמי מצלצלת לכל מיני גורמים שעדיין לא שילמו לנו, כי עכשיו אי אפשר לעכב יותר שום דבר. 

מצד אחד יש את חוסר האונים שבסיטואציה הזאת, ומצד שני – האם יש פה הזדמנות? אני עדיין לא יודעת. יש בי איזה רצון לעשות מעשה טוב למען היקום, לעזור, להושיט יד. בכלל, אני שואלת את עצמי – במה אני מתעסקת ביום ביום? החברה בנויה מכל מיני שכבות של צרכים. מה זה צורך חיוני? בינתיים אני מקווה שאצליח להמשיך ללכת באוויר החופשי, זה משחרר. לכתוב. אולי לחזור לדפי האמן של ג'וליה קמרון, לקום כל בוקר ולכתוב. לראות מה יוצא החוצה.  

חנה וזאנה גרינוולד. ״אחר כך יהיה אולי רעב גדול לתרבות״. צילום: דניאל בר און

אם היית מדברת איתי לפני כמה שבועות – לפני בכורה – הייתי בשיא הלחץ. מה עובד, מה לא עובד… עכשיו אני פתאום שואלת – למה זה נחוץ בכלל? עכשיו הכול אסור, הכול לא אפשרי. התכנסויות, מחאה – לא יכולה להתרחש עכשיו, ביקורת לא יכולה להתרחש. יש תחושה של הפרד ומשול. אף אחד לא רוצה לסכן אף אחד או את עצמו, אז כולם מצייתים. כולם בקיפאון. חשוב לדעתי להתנגד לקיפאון, להבין שהוא קיים אבל להתנגד לו. 

חשוב להגיד גם שהיום שוב אישה נרצחה. מדהים איך לא משנה מה המצב – שלום, מלחמה, מצוקה, קורונה, שגשוג כלכלי – אלימות כלפי נשים ורצחנות היא הקבוע החברתי. 

ואחר כך, אחר כך יהיה אולי רעב גדול לתרבות. כמו בתקופות חשוכות אחרות בהיסטוריה, כשנגמרה מלחמה, פתאום זרחה השמש ואנשים חיפשו אמנות להתנחם בה.

*

מורן פז – בעלים של משרד יחסי ציבור

הפרנסה שלי המטמצמה לכ-10%. למזלי, לפני שנה סגרתי את המשרד הפיזי שנהגתי לשכור. עברתי לעבוד מהבית והשארתי פרילנסרים ועובדת אחת, שאותה לצערי נאלצתי עכשיו לפטר. המזל הגדול הוא שהעבודה מהבית הקטינה משמעותית את ההוצאות שלי, אחרת הייתי חווה פגיעה הרבה יותר גדולה. לקוחות שחייבים לי כסף הודיעו שלא יהיה להם כסף לשלם בקרוב, וזה על עבודות שנעשו לפני המשבר. 

בן הזוג שלי שכיר ועדיין עובד, אחרת אני לא יודעת מה היינו עושים. גם ה-10% שנשארו לי, לא ברור מה יהיה איתם. למשל, מוזיקה חדשה שיוצאת לרדיו – ככל הנראה התחנות לא יעבדו במתכונת רגילה עוד זמן רב. גלגלצ הודיעו שאין ישיבת פלייליסט כי הם לא יכולים להתכנס, הופעות בוטלו עד להודעה חדשה. חלק מהאירועים שהיו אמורים לקרות החודש נדחו למאי וזה לא ודאי שאכן  כך יהיה. פסטיבל גדול שהיה אמור להיות במרץ נדחה לספטמבר, שאר הדברים עוד באוויר. באיזה מהירות דברים מתהפכים, בום. הכול. בשנייה. קרס. זה לא היה הדרגתי.

מורן פז: באיזה מהירות דברים מתהפכים, בום. הכול. בשנייה. קרס. זה לא היה הדרגתי

עכשיו אני בבית עם הילדים, ואנחנו נהנים בטירוף: בנינו לו"ז, הורדנו שולחן לחצר של הבניין, פרשנו מפה. במובן הזה זה טוב. יש לי זמן עם הילדים פתאום. אני עובדת בערב, או בשעה שהם שומעים פודקאסט או רואים טלוויזיה. יש לי תיקיית פינטרסט שנקראת קורונה טיימס – ויש בה מלא פעילויות יצירה מגניבות. היום עשינו פרחי אביב.

מבחינת ההסתגרות, כבר לפני חודש התחלתי לקנות מצרכים, זה לא כי אני חושבת שלא יהיה אוכל בסופרמרקטים, אלא כי הישראלים משוגעים ויאגרו, ורציתי שאם כבר נהיה מסוגרים בבית, לא יחסר לנו. בכל זאת, חוץ מהמישור הכלכלי הפרטי של אנשים שמאבדים מקומות עבודה ופרנסה, אני חושבת שבגדול זה חיובי מה שקורה. אם אנשים ילמדו מפה ומשהו ישתנה בעולם, זה יהיה טוב. המשבר הזה הגיע כי העולם צרך את עצמו לדעת, והיה צריך רגע להשתעל ולהתנקות, לא להזמין באובססיה מאמזון ועלי אקספרס, ולא לטוס ולא לקנות הכול חדש. האם אנשים באמת ילמדו מזה? אני לא יודעת. הפחד הוא שמרוב חסך, אנשים יצרכו פי שניים ממה שצרכו קודם.

כלכלית אני לא יודעת מה יהיה, אבל כולם באותו מצב, אז כנראה שזה איכשהו יסתדר. אני תוהה איך המדינה מתגייסת לעזור לנו. אז דחו לנו את תשלום מס ההכנסה עד ה-26 בחודש, יופי, אבל לא את מה שצריך לשלם לעובדים. אני משלמת טונות של כסף במשך כל כך הרבה שנים לביטוח לאומי, ועכשיו אני לא רואה מהם שקל?! זה ממש לא הגיוני. לא מספיק שלקחתם לי כסף מהדמי לידה כי הרווחתי פחות כסף אח"כ? (מפתיע, נכון?). מה בכלל פירוש השם הזה – ביטוח לאומי? זה אמור להיות הביטחון שלי בעת מצוק? אז הנה, מילאתי לכם את הקופה, ועכשיו אני זקוקה לכם.

*

אודי רז – מוזיקאי

בלהקה שאני חבר בה, מארש דונדורמה, חווינו את השינויים הקיצוניים שנבעו מהמגיפה הזאת בכמה שלבים. הדבר הראשון שקרה היה שכמה מהנגנים חזרו מחו״ל ישר לבידוד ולא יכלו לנגן איתנו – אחד מירח דבש בתאילנד, אחרת מוונציה… כמה ימים אחרי שהם יצאו מבידוד כבר החלו ירידות במכירת כרטיסים וביטולי כרטיסים, עם ההתלבטות האם לקיים את ההופעות. אני חשבתי שזה צעד בטיחותי וחשוב לבטל הופעות בזמן שמנסים למנוע הדבקה המונית, אבל בעלי מועדונים ופסטיבלים לא ששו לבטל, באופן מובן. בכל מקרה, מהר מאוד הגיעו ההנחיות הברורות בדבר הגבלת ההתקהלות ל-100 איש, שגרמו לביטול כל ההופעות שאני מעורב בהן. זה הבהיל רבים מהעמיתים שלי – שחלק גדול מהם מתפרנסים רק מהופעות והקלטות.

בנוסף לעבודה כנגן אני גם מלמד, מדריך מקהלות. עכשיו כשצריך להימנע מהתקהלות של למעלה מעשרה, גם העבודה הזאת נעלמה ומצאתי את עצמי מובטל לראשונה מזה שנים. זו התמודדות מאוד לא פשוטה. יש כאלה שמרגישים שמישהו החליט לפגוע להם בפרנסה. אני לא מרגיש ככה, אני חושב שהסנקציות האלה מאוד חשובות ואחראיות. אני לא מרגיש שהממשלה מתעלמת דווקא מהצורך של עצמאים להתפרנס, כי הרי יש כרגע נזק אדיר לכולם. אני כן חושב, בהקשר של הדאגה הרבה שרבים מביעים, שההבדלה בין עצמאים לשכירים בהקשר הזה אינה מוצדקת. בסיטואציה שבה באופן פחות או יותר אובייקטיבי לא ניתן לעבוד, מתבקש להכיר בזה שעצמאים רבים הפכו למובטלים. ממה שאני שומע מסביבי זו בהחלט המגמה. אם הבנתי נכון, עומדים להתייחס אל עצמאים שנותנים באופן קבוע קבלות רק לשני גופים כמו שכירים מפוטרים. אני חושב שאנחנו בדרך לזה שזה יהיה רלוונטי גם לעצמאים מהסוג שעובד מול גופים רבים ושונים, כמוני וכמו רוב העמיתים שלי. אם זה לא יקרה, זה יהיה עוול גדול. עצמאים מתלוננים הרבה זמן על זה שהם משלמים ביטוח לאומי אבל יש להם הרבה פחות אפשרויות לקבל את הסעדים שהמדינה מציעה. במקרה הזה, כשזה כל כך גורף, אם המדינה לא תכיר בכך, זה יהיה או התעלמות ממצוקה אדירה, או ניצול ציני של המעמד החוקי השונה של העצמאים.

אודי רז. צילום: לואיזה סולומון

איך אנחנו צריכים לחיות ביום שאחרי הקורונה? זו שאלה מאוד עמוקה. כולם בתדהמה, מופתעים מכמה שמרקם החיים שלנו שברירי. לחבר יקר ולי יש קבוצת ווטסאפ, שאנחנו שולחים אליה את הספאם הכי טוב שאנחנו מקבלים. יש המון ספאם קורונה, חלק ממנו עוסק ב"איזה שיעור הקורונה מלמדת אותנו". הרבה אנשים מוצאים בקורונה משמעות מתוך הסט של האמונות שהם באו איתו מראש, נגיד בתחום חיי הפרט יש meme כזה שמתמוגג על כך שנסתרות דרכי האל – תראו, הנה פתאום כולם שומרים נגיעה ונוטלים ידיים. אבל יש אחד שאומר את ההפך: אפילו הרב ההוא אמר לא לנשק יותר מזוזות, וראש הממשלה מבקש לומר נמסטה במקום ללחוץ ידיים. כל אחד רואה את מה שהוא מאמין בו ואת מה שהוא רוצה לראות.אני חושב שהתקופה הזו מרסקת עבורנו הרבה המובנים מאליהם. אם גדלנו בעולם שבו מטוסים טסים כל הזמן בין ארצות, ופתאום מטוסים מפסיקים לטוס, ואין חופשות בחו"ל, הכול עוצר. פתאום זה לא נשמע כמו איזה רעיון של היפים שאפשר להפסיק לטוס, הנה: זה יכול לקרות. עוד הרבה דברים אחרים עומדים בסימן שאלה.

למשל, מוסדות רבים כל כך יתנסו בהוראה מקוונת ותהיה יותר פתיחות לזה. אוניברסיטאות בארה"ב כבר מלמדות ככה קורסים שלמים אונליין בסמסטר הקרוב, וגם בישראל יעשו את זה – סביר בהחלט שאדם שצריך את זה, אדם שמרותק למיטה ולא יכל ללמוד ככה לפני שנה, יוכל ללמוד כך בשנה הבאה באוניברסיטת תל אביב. האם זה עומד להפוך לעולם שמתחשב במשבר האקלים? כולם ישנו את הרגליהם? לא. אבל אולי יהיו דברים שייראו יותר אפשריים. ההתפשטות של הקורונה גם העלתה למודעות את הסכנות שבעולם גלובלי, לצד הצדדים שאנחנו מכירים ונהנים מהם.

אודי רז: איזה תפקיד יש למוזיקה בעתות משבר שכאלה? בטווח המיידי – כמעט ואין לה. בשלב שאחרי, היא צריכה למצוא אותו מחדש

איזה תפקיד יש למוזיקה בעתות משבר גלובליים שכאלה? לדעתי בטווח המיידי – כמעט ואין לה. השבוע, שבוע הבא – עוד כלום. בשלב שאחרי, למוזיקה יש תפקיד שיש לה תמיד. זו הדרך של אנשים להרגיש חיבור זה לזה ולציבורים מאוד גדולים, גם אם הם לא יכולים להכיר את כל האנשים שמרכיבים אותם, וליצור תחושה של שייכות, של אחווה, לאפשר פורקן רגשות, המרה של מתח שאין מה לעשות איתו לדברים אחרים. הדוגמא האיטלקית של השירה מהמרפסות היא דוגמה נהדרת לזה – אנחנו לא יכולים להיפגש, אבל נשיר ביחד מהחלונות שלנו. אנחנו עושים משהו ביחד ומרגישים שייכים אחד לשני. יצרו ככה קהילה, חשו חיבור. זה אותו חיבור של ימים רגילים. אם אני מטאליסט ואני היחידי בכיתה שלי או בבית ספר ואני רואה מישהו מהשכבה מעליי או ברחוב עם חולצה של הלהקה שאני אוהב, אני ישר חש שמשהו יוצר בינינו זיקה אפילו אם אני לא יודע איך קוראים לו. בעתות של מצוקה ושל קושי, מוזיקה יודעת להרגיע, לחבר, וזה מסקרן איך ימצאו את הדרכים לעשות זאת. זה בטוח יקרה. אני לא יודע איך, במיוחד בהתחשב בעובדה שאי אפשר להיפגש.

הייתי שמח למצוא את בתקופה הזו דרכים לתת לעולם ולא להתנתק, אבל גם הסחת דעת זה מאוד בריא. כמורה ומוזיקאי, אני רוצה להשתמש בתקופה הזו כדי להעביר לאנשים ידע, לעזור להם להתבטא. הצעתי לחברים מוזיקאים שלי שנקים קבוצת ווטסאפ שבה אלמד הרמוניה ותיאוריה, כל מיני דברים שתמיד רוצים לעשות ואין זמן. אני מתכוון לנצל את החופשה הכפויה כדי לעבוד על פרויקטים כמו ספר ללימוד הרמוניה שרציתי לכתוב, חוברת קאנונים שתאפשר לאנשים לשיר עם חברים או משפחה. חוץ מזה, אני מבלה עם בת הזוג שלי, עבדנו יחד בגינה, סידרנו דברים בבית שהוזנחו. זה זמן טוב להקדיש בו תשומת לב למה שבדרך כלל לא מגיעים אליו.

*

יאיר הררי – זמר יוצר

בהסתכלות רחבה ואולי קצת במאקרו על כל הסיפור, עד כמה שיש פרספקטיבה לאירוע המהיר הזה – מה שלא עשו אלף עמותות של שוויון וניסיון לחבר בינינו, ואיך כולנו שווים ורצויים ומקובלים כבני אדם באשר אנחנו כל מי שנשמה באפו, בא וירוס קטן ועושה לנו בית ספר. מראה לנו שכולנו נתונים באתגר משותף, בא אולי ללמד אותנו שבחיים עצמם רב המשותף על המפריד. כל מי שעוסק במוזיקה יכול להרגיש את המסר הזה באופן כללי ביומיום שלו. נכון שזה כרוך באתגר שאנחנו עוד לא יודעים את הקצה שלו, אתגר בלתי נתפס מבחינת היכולת לתפקד כלכלית, להמשיך ולשרוד, אבל זה גם לימוד מרתק. 

יאיר הררי. ״המדינה חייבת לתת מענה בסיסי״. צילום: טל שחר

אני יוצר בתחילת דרכי, הוצאתי סינגל ראשון מתוך אלבום בכורה, ועוד לא מספיק טבוע בעומק העשייה בשביל שזה יטלטל את כל אמות הסיפים, אבל זה בפירוש משבש את העתיד שהיה מתוכנן. זה מעכב הופעות, מצריך תכנון מחודש של החודשים הקרובים, זה אתגר ענק שעומד לפתחי אבל כמובן שזה סיפור הרבה הרבה יותר גדול. אני מאוד מקווה שנצליח לראות את זה כסיפור-על, בצורה שגם תמציא לנו פתרון. החששות קיימים, הפחד קיים, אבל אולי בזכותם גם נפתח ראייה חדה וחותכת ושיתופי הפעולה שהם הכרחיים כדי להתגבר. 

בהקשר של מוזיקאים, הסיטואציה הנוכחית לוקחת לקצה הכי רחוק את ההתמודדות שמוזיקאים עצמאיים ויוצרים חווים בשגרה שלהם. כמה שיר יתפוס או לא יתפוס, האם תהיה עונת הופעות או לא, האם הקהל יאהב או לא יאהב, זה יהיה ויראלי או לא יהיה ויראלי? קריירה של אנשים בסוף מאוד מוכרעת מהשאלות אם משהו יהיה ויראלי. באופן פארודי בא וירוס ומשטיח את כל מה שרוצים שיהיה ויראלי… אחרי שזה ייגמר אני מקווה שיהיה עיסוק בבעיה הזו שלעצמאים אין פנסיה. צריך להבין גם שלמוזיקאים באופן מיוחד יש בשגרה קיום יזמי ממדרגה ראשונה, אבל זה לא אומר שהמדינה לא צריכה לעזור לי בזה. המדינה חייבת לתת לנו מענה בסיסי, סוציאלי במובנים הכי ברורים שלו.

*

ערן בן צבי – שחקן ובמאי

מרץ הוא אחד מחודשי השיא של השנה בתחום הבמה. יש כמה חודשים כאלה: דצמבר, מרץ ויוני. בדצמבר כולם רוצים לגמור את התקציבים שלהם, ומאשרים עם יד קלה על ההדק הופעות. מרץ הוא חודש חזק בגלל פורים ולקראת פסח ויוני זה סוף השנה, אז יש מלא הופעות לבתי ספר ולמוסדות חינוך וציבור. מנעד העיסוקים שלי בתעשייה רחב: אני שחקן, במאי, בובנאי, שחקן פלייבק, שחקן בתיאטרון לילדים של אורנה פורת. זה מה שאיפשר לי יכולת הישרדות גבוהה במקצוע הזה. אלה חיים מאוד קשים תכלס, וכל מה שעבד לי עד עכשיו קרס בבת אחת.

בשנתיים האחרונות יזמתי את ההקמה של V.I.Play – קבוצה של תיאטרון פלייבק. אנחנו שלושה שותפים, השקענו כספים ואנחנו עובדים באופן רציני עם כל הלב והנשמה בתוך העניין הזה. בשנה הראשונה זה היה איטי ופתאום זה התחיל להמריא ולתפוס תאוצה, נכנסנו לקצב, לקבוע הופעות, והשיא היה החודש הזה. היו מתוכננות לנו שלוש-ארבע הופעות פרטיות, ופרויקט של תשע הופעות בבית ספר ברעננה. הכול בוטל ביחד.

מעבר לזה, אני בובנאי בטלוויזיה. יש לי פרויקט גדול של ערוץ ״הופ״: תוכנית חדשה, ארבעה ימי צילום, הקלטות, חזרות – הכול במרץ. הספקנו לעשות יום צילום אחד בינתיים ואז הכול התבטל. עוד פרויקט במשרד החינוך, שבו אני כותב, מפיק, מביים, משחק – התבטל בבת אחת.

ערן: על המקדמות של מס הכנסה וביטוח לאומי הם אומרים שיישרו איתנו קו בסוף השנה. זה נחמד, אבל אני עוד שבועיים אצטרך ללכת למכולת ולא יהיה לי כסף – לא בדצמבר 2020

אני יושב מול האינטרנט ומול ביבי מדבר ואני מחכה לשמוע את המילה "עצמאים". היום 15 בחודש, צריך לרדת מע״מ, מס הכנסה, ביטוח לאומי. לגבי המע״מ – באו לקראתנו ודחו לנו את התשלום ב – שימו לב – שבוע. ואו, ממש נדיבות. על המקדמות של מס הכנסה וביטוח לאומי הם אומרים שיישרו איתנו קו בסוף השנה. זה נחמד, אבל אני עוד שבועיים אצטרך ללכת למכולת ולא יהיה לי כסף – לא בדצמבר 2020. וזה רק אפריל 2021, הכסף יגיע במאי… זה מגוחך. אז אומרים לי "נשחט אותך עכשיו, כי במאי 2021 תקבל כסף בחזרה".

התחושה היא שתמיד יש משהו יותר דחוף. הנה עכשיו ביבי דחה לעצמו את המשפט, עוד מעט יעוף איזה קסאם וכולם ישכחו מזה. אני יצאתי לרחובות בקיץ 2011, הרגשתי את הדבר הגדול שהיה נדמה שכאילו קורה. עכשיו, עם שני ילדים, אני צריך פרנסה ואני מוצא את עצמי מפחד אפילו לכתוב פוסט בפייסבוק, אני לא מדבר על ללכת להפגנה. אני מפחד שאם אגיד משהו נגד המדינה, לקוחות לא יפנו אליי.

אני רוצה להיות אופטימי, אבל קשה לי. יכול להיות שנצטרך להוריד מחירים באופן דרסטי כי לאנשים לא יהיה כסף. הערב אני עושה שיחה עם שני השותפים שלי, אין לנו עבודה לדבר עליה, כי אין עבודה, אבל נדבר על איך אנחנו מכינים את עצמנו ליום שאחרי. יש לנו יועצת שיווקית שאנחנו מקפיאים לפחות בחודש, שלא נבזבז סתם כסף על פרסום בגוגל. תאמיני לא, אני לא יודע. ברירת המחדל שלי היא להיות אופטימי, אבל כבעל עסק, אני מחויב להתבוננות יותר ריאלית. חשבנו בהתחלה להופיע בהתנדבות, עכשיו גם זה אי אפשר.

ערן בן צבי. צילום: אייל ראדו
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוני כהן

    קצת אשכנזי בעיני, העוקץ.

  2. רועי

    כתבה חשובה. מפליא כמה מעט תוכן מתפרסם על הקשיים הכלכליים של רבבות.