שאלת התשלום לגנים ואמפתיה חברתית

אין פתרון חד ופשוט למצוקת ההורים בתקופה הזו, אך התבצרות משפטית נוקשה בוודאי לא תעזור. פתרון יימצא בדיבור, במפגש אנושי ובבירור הצרכים הקונקרטיים, דווקא בימים בהם מפגשים שכאלה נעשים נדירים
שרגא ביק

כל מי שיש לו ילדים בגני ילדים פרטיים לא יכול היה שלא לשים לב לטירוף שהחל מיד עם הודעתו של ראש הממשלה על סגירת הגנים במוצאי שבת. לצד הדאגה מאי היכולת להתפנות לעבודה, אפילו מהבית, והאימה מהעסקתם של הילדים במצב של בידוד הולך ומחריף, צצה עוד באותו הלילה שאלת החזר התשלום לגני הילדים. כך למשל, המועצה הישראלית לצרכנות הוציאה הודעה, שזכתה להדהוד תקשורתי, ובעיקר להדהוד ברשתות החברתיות ובקבוצות הורים לחוצות במיוחד, ולפיה הורים זכאים לדרוש לקבל את מלוא כספם בחזרה עבור פרק הזמן שבו הגנים יהיו סגורים. לשם הבנת המצב המשפטי המורכב חשוב קודם להבחין בין הפרת חוזה רגילה, המעניקה לצד שנפגע יכולת לתבוע פיצויים או אכיפה של החוזה, לבין מקרה של סיכול, הנגרם בשל נסיבות שהצד המפר לא חזה ולא היה יכול לחזות מראש, וגם שלא היה יכול למנוע.

במקרה כזה של סיכול, החוזה בטל מבלי להטיל אחריות על הצד המפר, דהיינו, כיוון שהוא אינו אשם במצב שנוצר לא ניתן לתבוע ממנו פיצויים בגין הפרת החוזה. עד כאן החוק היבש, שבעצם לא באמת מספק תשובה למצב הנוכחי. מדוע? קודם כל, כי במקרה של סיכול, כאמור, הצד המפר, לכאורה, לא מחויב באופן אוטומטי בהשבת תשלומים לצד השני (כלומר, להורים), אלא הדבר מסור לידיו של בית המשפט. כלומר, על מנת לחייב את הגננת להשיב תשלומים שכבר ניתנו לה על ההורים להעביר את העניין להליך אזרחי, על כל המשתמע מכך – הכלכלי, הבירוקרטי, אך בעיקר האנושי: האם מישהו מאיתנו באמת מעוניין להיכנס להליכים אזרחיים מול האדם שבידיו מסרנו את הביטחון, הבריאות והאושר של ילדינו עבור החזר תשלום של חודש?

אך למעשה, המצב מורכב עוד יותר. בכתבות השונות מוזכר באופן עקבי פסק דין של בית משפט השלום בחיפה בנוגע לסגירת גן בימי מלחמת לבנון השנייה (תא (חי') 21750/06). מן הכתבות בתקשורת עולה הרושם שבית המשפט קבע כי ההורים זכאים לקבל את כספם בחזרה, אך למעשה פסק הדין, והמצב העובדתי באותו המקרה, שונים בתכלית מהמקרה הנוכחי ועל כן אני מאמין שפירוט מסוים הכרחי כאן, ואני מתנצל מראש בפני מי שהדיון המשפטי מכביד עליו. בעניין הגן בחיפה, מדובר היה בגן שנסגר לתקופה של שבועיים בזמן מלחמת לבנון השנייה בחודש האחרון של השנה (אוגוסט 2006), ונפתח לאחר מכן במיקום שונה, ממוגן יותר, אך כיוון שטילים הוסיפו לנחות על העיר ההורים נמנעו מלשלוח את ילדיהם גם למקום החלופי.

לאחר שחלק מההורים סירבו לשלם על תקופה זו, פנתה הנהלת הגן להליכי הוצאה לפועל בדרישה לגביית התשלום בהתאם לחוזה. הצדדים, כמו גם בית המשפט עצמו, הסכימו כי מלחמה איננה נחשבת לסיכול חוזה, שכן במציאות הישראלית מלחמה לא מוגדרת אירוע שצדדים לחוזה אינם יכולים לצפות, קביעה עקבית למדי במערכת המשפט הישראלית, אך יחד עם זאת קבע כי סגירת הגן בידי הנהלת הגן ולאחר מכן העתקתו למקום אחר היוו הפרת חוזה דווקא מצידה, ובעקבות כך הטיל את האחריות להפרת החוזה על הגן ולא על ההורים.

מעבר לכך, קבע השופט כי עצם הדרישה והפנייה להוצאה לפועל לשם קבלת התשלום מידי ההורים, בתקופה כה קשה כמו מלחמת לבנון השנייה וכאשר בפועל הילדים לא הלכו לגן, נגועה בחוסר תום לב ועל כן מובילה גם כן לקבלת עמדת ההורים. קריאת פסיקתו השופט מותירה את הרושם הברור כי מעבר לדין המשפטי היבש, עמדתו לא הייתה נוחה מהאופן הקר והמנוכר שבו פעל הגן. וכפי שנכתב שם: "בתקופה בה נאלצים ילדים והוריהם למצוא עצמם מאונס בחזית הקרב בתוך בתיהם, התעקשות התובעת על עמדתה, התעקשות שגררה את הנתבעים ללשכת ההוצל"פ ולבית המשפט יש בה קשיות לב וחוסר רגישות ואזכיר […] כי בפני התובעת עמדה האפשרות לקבל פיצוי סטטוטורי לו רצתה בכך". עד כאן מקרה הגן בחיפה.

פעוטון ביהוד, 1.2.1979. צילום: יעקב סער, לע"מ

גני ילדים הם לא חדרי כושר

המקרה של הגן בחיפה יכול אמנם לשמש כנקודת התייחסות עבור המצב הנוכחי, אך באופן שונה ומורכב בהרבה מן האופן שבו מתקיים הדיון הנוכחי, הן מן הבחינה המשפטית והן מן הבחינה האנושית-חברתית. ראשית, בניגוד לפסיקה בנוגע למלחמה, למצב הנוכחי אין תקדים משפטי: האם הצדדים יכולים היו לצפות את קיומו של אירוע כזה? האם, כמו עם האפשרות המתמדת למלחמות אפשריות במזרח התיכון, מעתה, בעידן של משבר אקלימי מחמיר והתפרצות מחלות, גם מצבי חירום סביבתיים-בריאותיים יכולים להיות משהו שלפחות מן הבחינה המשפטית עלינו לצפות אותם במסגרת החוזים שנכרות זה עם זה? ייתכן, אך בוודאי שכעת איש מהצדדים לא יכול היה לצפות את האירוע הנוכחי.

שנית, בניגוד לגן בחיפה, כאן הדרישה לא מגיעה מהגנים (דרך פנייה להוצאה לפועל) אלא דווקא מההורים. יישום קו החשיבה של בית המשפט עשוי דווקא להוביל למסקנה הפוכה לחלוטין: האם אנו כהורים נוהגים בתום לב וברגישות כאשר נגזר על הגננות, בהוראת המדינה, לסגור את שערי הגן בין לילה, ומבלי שידוע להן, לפחות בעת הזאת, איזה מענה כלכלי יינתן להן, אם בכלל? זאת, יודגש, בניגוד למקרה הגן בחיפה, שם הייתה קיימת אפשרות של פיצוי סטטוטורי.

האם אנו כהורים נוהגים בתום לב וברגישות כאשר נגזר על הגננות, בהוראת המדינה, לסגור את שערי הגן בין לילה, ומבלי שידוע להן איזה מענה כלכלי יינתן להן, אם בכלל?

שלישית, וזו הנקודה החשובה ביותר: בעניין הגן בחיפה מדובר היה בחודש האחרון של השנה ועל כן אפשרות סיכול החוזה וביטולו הייתה הגיונית במידה מסוימת. לעומת זאת, כאן אנו מצויים באמצע השנה, כאשר שני הצדדים לחוזה, ההורים והגננות, בוודאי מעוניינים בהמשך החוזה מיד לאחר תום תקופת החירום, ומצפים ממנה להיות ערוכה לכך מבחינת כוח אדם ועוד. כלומר, מבחינה משפטית, אך גם מבחינה מהותית, ההורים והגננות מעוניינים בהמשך הקשר החוזי ביניהם, בהמשך אחזקת הגן, ובעיקר בהמשך הקשר האנושי והחברתי. על כן, סיכול החוזה, ושוב, הן מן הבחינה המשפטית והן מן הבחינה האנושית הפשוטה, היא אפשרות שכלל איננה מתאימה למצב הנוכחי.

בהקשר הזה חשוב גם לשים לב לאבסורד שבהשוואת הגנים למנויים בחדרי כושר – השוואה שמופיעה שוב ושוב בכתבות שעוסקות בנושא. זה מובן מאליו שלילדים שלנו אין "מנוי בגן", ושמדובר בהסדר כלכלי-חברתי שונה לגמרי. עצם ההשוואה הזו נוראית, ומלמדת על האופן שבו אנו מתקרבים למצב שבו אנו נתייחס לבני אדם, לגננות של ילדינו, כמו מכשירים.

האם קיים פתרון אחר למצב הנוכחי, התקדימי כל כך? מן הבחינה המשפטית, כאמור, נראה שפנייה לאפשרות של סיכול החוזה איננה מתאימה, וכנראה שגם לא יעילה במיוחד. במידה מסוימת ניתן אולי לנסות ולשאוב השראה מסעיף 133 להצעת חוק דיני ממונות (2011), שם נוספה אפשרות של השעיית החוזה לזמן מוגבל עקב אירוע משהה (כגון מלחמה או התפרצות נגיף למשל), אך מבלי להביא לביטול החוזה. האפשרות הזו מתאימה למצב הנוכחי שכן היא מכירה ומכבדת את רצון הצדדים בהמשך ההתקשרות עם תום מצב החירום, אך גם מאפשרת השעייה זמנית של החוזה, מבחינת המחויבויות ההדדיות של הצדדים.

אך גם כאן אין מדובר בפתרון חד ופשוט שכן בהתאם לאותה הצעה, בית המשפט רשאי לחייב את ההורים "לשפות את הצד השני (קרי, הגננות) בשל הוצאות סבירות שהוציא או התחייבויות סבירות שהתחייב בהן עקב הדחייה, לשם קיום החוזה" – ובמילים אחרות, הצעת החוק מניחה כי במקרים שבהם הצדדים מעוניינים בהמשך ההתקשרות העתידית, גם על הצד השני מוטל הנטל לדאוג לתנאים הכלכליים שיאפשרו את המשך קיום החוזה. כלומר, אם ההורים מעוניינים בהמשך קיום הגן עליהם לשאת בנטל ההתחייבויות שנושאות הגננות בהמשך אחזקת הגן – מבחינת הוצאות עבור המבנה, עובדות נוספות וכדומה.

אני לא בטוח בכלל שסעיף זה אכן נותן מענה משפטי או חברתי מלא או חלקי לבעיות העצומות שעומדות כרגע בפתח כולנו. היתרון העיקרי של הסעיף, אולם, הוא בכך שהוא מאפשר שיח שאיננו דיכוטומי, חד משמעי וחד ממדי. במקרים של התקשרות מתמשכת, בוודאי כזו שאיננה כלכלית ושירותית בלבד (כמו מנוי לחדר כושר), נדמה שהפתרון הראשוני נמצא בגיבוש הסדר גמיש ככל הניתן, אשר מנסה לקחת בחשבון את הצרכים והקשיים השונים של כלל הצדדים, אשר כאמור מעוניינים, חרף מצב החירום, להמשיך את ההתקשרות ביניהם. אני חוזר על המשפט הזה, שמנוסח באופן משפטי כל כך, דווקא מפני שאני חושב שבאופן מפתיע הוא משמש כמטאפורה מצוינת למצב הנוכחי: חרף מצב החירום, ולפחות ביחס לחלק מההתקשרויות שלנו (יש הרי, לא מעט התקשרויות שבזכות מצב החירום נבין שאיננו חפצים בהתמשכותם, ושאולי נצליח כך להיחלץ מהן) אנו מעוניינים בהתמשכותן, כהתקשרויות במלוא מובן המילה, כקשר, כמאורע שחורג מן הסדר הכלכלי הקר ושמערב בתוכו מערכות יחסים אנושיות מורכבות, מתמשכות, אשר אנחנו עתידים לתת עליהם את הדין גם כאשר הימים הרעים יעברו.

נשוב לרגע למקרה הגן בחיפה. כפי שנאמר שם "מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של ארוע חריג […]. מתקשר, העומד על ביצוע דווקני של החוזה, על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות – מתקשר כזה אינו נוהג בתום לב". אם צריך לקחת משהו מפסק הדין הזה זהו בדיוק המשפט הזה, אשר דווקא באמצעות המשפט מבקש מכל הצדדים להימנע מראייה דווקנית, עקרונית וכוללנית, ופונה אל עבר מושגים של אמפתיה ותום לב.

על כן, ברוח הפסיקה וברוח סעיף 133, עלינו להשתדל ככל הניתן, בוודאי ביחס למקומות שבהם טיב ההתקשרות החוזית איננו מסתכם ביחסים חוזיים קרים אלא במערכת יחסים אנושית, שבה יש ל'צדדים' בעסקה פנים, להגיע להבנות אשר לוקחות בחשבון את המצוקות והצרכים של ההורים והגננות. להכיר בכך שסגירת הגן מטילה על הורים מסוימים נטל כלכלי עצום, וכך גם על הגננות, כל עוד שהמדינה לא מציעה להן פתרון משביע רצון. הפתרון לא נמצא בהתבצרות משפטית נוקשה אלא בדיבור, במפגש אנושי ובבירור הצרכים הקונקרטיים, דווקא כאשר מפגשים שכאלה נעשים נדירים יותר ויותר מכורח הנסיבות. כל זרע של אמפתיה ודאגה הדדית שנזרע עכשיו יניב לכולנו עוד גידולים טובים בעתיד, בוודאי כאשר אל בין השיבולים הללו אנחנו מתכוונים לשלוח את ילדינו, בשוך המהומה.

שרגא ביק הוא דוקטורנט בחוג למדע הדתות, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמית עזריאלי ובית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח, ובתכנית ליהדות וזכויות אדם, המכון הישראלי לדמוקרטיה

צילום: cc by-woodleywonderworks
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.