המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם

על האפקט הנפשי העצום של המגפה ועל הקצנת תופעות הדיכאון והחרדה כמעט ולא מדברים בימים אלה. אז שוחחנו עם המטפלות ד"ר אסתר רפפורט וד"ר אפי זיו על ההתמודדות בזמן אמת עם המצב שבו שגרת הטיפול של רבים נדדה לספות וירטואליות והזולת מומצא מחדש כסוג של אויב פוטנציאלי

ואכן, מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים. (אלבר קאמי, "הדבר")

אלו זמנים לא פשוטים לנפש האנושית. סגר, חוסר ודאות לגבי העתיד, פגיעה ביכולת להתפרנס, עיסוק בשלמות הגוף ובשלום העולם שנתעורר אליו אחרי הקורונה, לא מיטיב עם מדדי הדיכאון והחרדה של רובנו. מכיוון שהמשבר הוא גלובלי וסדרי עולם משתנים באחת, קשה למצוא הסחות דעת או מזור לשמירה על שפיות. שגרת הטיפול של רבים נדדה אל ספות וחדרי טיפול וירטואליים, ונרשמת עלייה תלולה בשיעור הפניות לקווי סיוע נפשי בארץ (מעניין איך מנחמים שם מצדו השני של הקו את הפונים).

חלק גדול מהתקשורת היומיומית שלנו מוקדש כעת באופן בלעדי לווירוס הקורונה – הווטסאפ המשפחתי קורס מרוב בדיחות וממים סרי טעם, חדשות הכזב מבעיתות את הדמיון, ובו בזמן הסערות הפוליטיות טורדות גם הן את המנוחה. מנגד, נעים להיווכח שהאמפתיה, הסולידריות והכי חשוב – ההומור, עדיין לא פסו מן העולם.

האנושות התמודדה במניין שנותיה עם לא מעט טראומות קולקטיביות וקורבנות בגוף ובנפש – מגפות, מלחמות עולם, אסונות טבע ואירועי טרור. גם התרבות הכינה אותנו היטב ליום הזה עם חזיונות דיסטופיים ופוסט אפוקליפטיים לרוב. דיסציפלינות כמו סוציולוגיה ופילוסופיה פוליטית יודעות להסביר לנו מה קורה למרקם החברתי, איך פועל הממסד, וכיצד הנתינוּת שלנו משועבדת לצרכים של השלטון. ועדיין, האפקט הנפשי העצום של המצב הנוכחי והקצנת תופעות של דיכאון או חרדה נדחקות לשולי החדשות. איך מתמודדים בזמן אמת עם מצב שבו הזולת מומצא מחדש כסוג של אויב פוטנציאלי?

"בזמנים של טראומת קיצון כמו מגיפה עולמית, שמאיימת להקריס את כל מה שידוע לנו על עצמנו ועל העולם, אני רואה גם פוטנציאל להקצנה של התנועה הדיאלקטית, שבפשטות ניתן לסמן אותה כתנועה שבין שנאה ואהבה", אומרת לנו ד"ר אפי זיו, פסיכותרפיסטית וחוקרת מגדר."מצד אחד, התשתיות לסימון הזולת כחשוד, כזר, כאויב, מקצינות ומעמיקות. מצד שני, מתגבשות חוויות ייחודיות של סולידריות, קהילתיות, דאגה לזולת. באופן פרדוקסלי, אנשים שחיים בתוך הוויה פוסט טראומטית באופן יומיומי, כמו נפגעות ונפגעי טראומה מינית, הלומי קרב, א.נשים שנאלצים להתמודד עם שגרת יומיום רוויה במתחים (מיעוטי אמצעים, מיעוטי זכויות אחרים), יכולים לחוש את עצמםן מובניםות יותר, בודדיםות פחות, מיומניםות יותר בהסתגלות למצבי הקיצון, ולפעמים אפילו רגועיםות יותר. זאת מכיוון שתחושת הבדידות והמבודדות שהיא לעיתים קרובות נחלתם היומיומית, הפכה לנחלת כולנו. 

"העובדה שהפגיעות והנזקקות של כולנו הרימה את ראשה, יכולה לצמצם הבדלים מדומינים ואלימים בין 'חלשים ו'חזקים'. נהיה קשה יותר להשליך את הסבל, את הפגיעות, את הנתינות לאימה על הזולת. במובן זה, המגע עם הזולת שבתוכי הוא זמין מתמיד, וזה מתכון לאהבה על סגולותיה. אין זה אומר שהפוטנציאל לשנאת הזולת אינו זמין באותה מידה ממש ואולי אפילו יותר; אולם טראומות מהסוג שאנחנו חווים בימים אלו יכולות גם להוות הזדמנויות להכרעה, להתקוממות ולהתמקמות מחדש באופנים הגלובליים, הקהילתיים, המשפחתיים והפרטיים ביותר אל מול אלימות. ממש כפי שהקורונה, בו בזמן שהיא מאיימת להרוג אותנו, מאפשרת כרגע לכדור הארץ המוכה שלנו לנשום לרגע מזיהום האוויר שמאיים לכלותו".  

מן הבחינה הזו היו בני עירנו כמו כל בני-האדם, הם חשבו על עצמם, ובלשון אחרת, הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי-זהירות. (אלבר קאמי, "הדבר")

אלבר קאמי בתרגום יונתן רטוש, 1963, עם עובד

גם לדברי ד"ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית ואקטיביסטית בקבוצת"פסיכואקטיב", הפחד מהאחר המדבק הוא לא בהכרח מהנושאים שאנשים עסוקים בהם עכשיו:"מה שבולט יותר זה חרדות כלליות, דאגה להורים המבוגרים וקונפליקטים שונים על הציר צייתנות לעומת עצמאות – כמה נכון לי להקשיב להנחיות של משרד הבריאות, וזהירות/אחריות לעומת צורך בקשר. אנשים רבים משתוקקים לקשרים החברתיים, ומתנתקים מהם מתוך תחושת האחריות לזולת, ולא מתוך פחד".

רפפורט מספרת כי קשה מאוד לקיים שגרה בעת שהמצב דינמי וההנחיות משתנות כל כמה ימים."מה שאני אומרת למטופליי בימים אלה הוא 'בוא נקבע טנטטיבית להיפגש בשבוע הבא בשעה הרגילה שלך, ובהתאם למצב שיהיה אז, נחליט יחד אם יהיה נכון יותר להיפגש פנים אל פנים או בסקייפ'. או 'בואי נקבע טנטטיבית לשעה הרגילה שלך ונתעדכן לקראת אם יהיו איזשהם שינויים שיצריכו התייחסות'. אני חושבת שלהמשיך לקבוע פגישות מראש, ולהיצמד, כמה שניתן, לשעה הרגילה – גם אחרי שעוברות לפגישות וידאו – זה חיוני ומרגיע. עם זאת, חשוב להכיר בכך שהמצב משתנה ואינו ניתן לניבוי. אני גם משתדלת להזכיר עכשיו לכל המטופלות והמטופלים שבמקרה הצורך, ניתן ליצור איתי קשר גם בין הפגישות. בתקופה הזאת, שבוע יכול להרגיש כמו המון זמן. מי יודע מה יהיה בעוד שבוע? חשוב בעיניי ליצור גשר בין הפגישה של היום לפגישה של שבוע הבא". 

ואפילו אם נפתו כמה מאתנו לחיות את העתיד, הנה עד מהרה היו מושכים ידם מכך – מכל מקום במידה שהיה הדבר בידם – כיוון שחשו בפצעים אשר יפצע הדמיון, בסופו של דבר, את אלה השמים בו אמונתם. (אלבר קאמי, "הדבר")

זיו, שטבעה את המושג "טראומה עיקשת" במאמר מכונן בשם זה, לימדה אותנו כיצד המיקום של הפגע בשדה המציאות החברתית הוא מעשה פוליטי, ביקורתי, שמאפשר התנגדות. טראומה עיקשת היא תולדה של דיכוי פוליטי מתמשך, והיא באה לידי במצבי קיום חברתיים דכאניים מיסודם, כאלה שבתוכם חיות נשים ומיעוטים אחרים. "א.נשים שיכולים להגיע לטיפול בקליניקה פרטית בשעת משבר הם לרוב בעלי סוג מסוים של עמדת פריבילגיה חברתית", אומרת זיו. "אני מוצאת את עצמי מודאגת ממיעוט העזרה הנפשית שמקבלות אוכלוסיות פחות פריבילגיות שנתונות כרגע למצבים שאני רואה בהם מסכני חיים ממש: קריסות כלכליות, חזרה להתמכרויות, אלימות במשפחה שכבר מצויה בגרף עליה מעורר אימה, אוכלוסיות אחרות שחיות חיים חשופים ונתונות לריבוי סכנות. זה המקום שבו טראומת הקיצון (קורונה) שפוגעת אוניברסלית בכולנו לכאורה, מצטלבת עם טראומות עיקשות (עוני, גזענות, סקסיזם, הומופוביה, טרנספוביה, גיל מבוגר) ומייצרת מצוקות מסוגים מאד שונים אצל אוכלוסיות שונות. לסבול מאימת הקורונה כשיש יציבות כלכלית מסוימת, כשיש משפחה ו/או מעגל תמיכה מיטיב, כשיש בית ושהוא מקום בטוח, זה כמובן סיפור אחר לגמרי מאשר לסבול מאימת הקורונה עם קלפים הפוכים ביד.

ד"ר אפי זיו: "אני מוצאת את עצמי מודאגת ממיעוט העזרה הנפשית שמקבלות אוכלוסיות פחות פריבילגיות, שנתונות כרגע למצבים שאני רואה בהם מסכני חיים ממש"

"משבר קיצוני מסוג זה שאנחנו חווים, מחריף שאלות שהן דחופות ובוערות ביומיום השגרתי לכאורה. כאלו הנוגעות לאזלת היד של המדינה בנושאים הקשורים לבריאות הנפש של הציבור. שאלות אילו הופכות לשאלות של חיים ומוות בתקופות של משבר קיצוני. אוכלוסיות חזקות נפגעות פחות באופן כללי, אבל גם סובלות פחות מהתוצרים הפוסט טראומטיים של משברי קיצון, פשוט כי הן מרופדות ומטופלות יותר. כל טראומת קיצון שנפגשת בהזנחה ובהפקרה, תהפוך לקיצונית יותר".  

טוני סופרנו וד"ר ג'ניפר מלפי בסשן טיפולי (״הסופרנוס״, HBO, צילומסך)

איזה משמעות יש לטיפול בעת הזו והאם זה גורם ליותר א.נשים להידפק על הדלתות? 

ד"ר אסתר רפפורט: "מה שיש לי לתרום כמטפלת זה לא הידע או הביטחון, אלא בעיקר הנכונות לשהות יחד במקומות של חרדה, של בלבול, של  חוסר יכולת לדעת מה פשר הדברים

רפפורט: "מצד אחד, אנשים פחות יוזמים טיפול בקליניקות פרטיות עכשיו, אני מניחה שזה קשור לירידה בהכנסות וחוסר הוודאות ביחס למצב הפיננסי, וגם לקושי להתפנות לטיפול נוכח הצורך לטפל בילדים. עם זאת, המטופלים שהתחילו לפני המשבר, לרוב ממשיכים ואני חושבת שהם גם נתרמים מהטיפול בעידן הזה. כמי שמטפלת בגישה ההתייחסותית, אני מתמקמת במרחב הטיפולי, גם בתקופות שקטות יותר, כמי שנמצאת באותה סירה במובן שגם אני בת אדם – כלומר, פגיעה, לא תמיד חכמה, טועה הרבה, בחיים ובטיפול, לפעמים מתביישת וכד'. בתקופה הזאת, חוסר הידיעה שלי, כמטפלת וכאדם, מועצם כמובן. אבל מאידך זה משהו שתמיד קיים. מה שיש לי לתרום כמטפלת זה לא הידע או הביטחון אלא בעיקר הנכונות לשהות יחד במקומות של חרדה, של בלבול, של חוסר ביטחון, חוסר יכולת לדעת מה פשר הדברים ואיך פותרות את הבעיה. ואני בכנות חושבת שעמדה טיפולית מעין זו עוזרת למטופל להירגע ולחשוב בצורה אדפטיבית יותר, הרבה יותר מאשר עמדה סמכותית.  בגדול, אינני יודעת איך נכון לאדם הספציפי להתמודד בתקופה הזו. ושוב, זה לא שונה באופן מהותי מכל תקופה אחרת".  

זיו: "טיפול, כפי שאני רואה אותו יכול לעזור מאד לווסת את החרדה, להתיר את האימה המציאותית מההיצמדויות שלה להיסטוריות האישיות שלנו, לשנות את הטיית האימה: משיתוק, העמקה, עיבוי לאזורים של ביזור, יצירתיות, מוכנות להעניק ולקבל, מוכנות לשאת את הפגיעות שלנו ושל הזולת, מוכנות לפחד ולפגוש פחד. אילו תנועות פנים נפשיות מרחיבות נשימה, בזמן שבו הנשימה שלנו מותקפת ליטראלית ומציאותית. מצד מטפלים/ות נדרשת כרגע אלסטיות מרבית (כמובן במידת האפשר): גמישות עם הסטינג (שימוש בזום, סקייפ, טלפון), זמינות גבוהה יותר במידת הצורך, נדיבות מרבית ביחס לתעריפים (הורדת תעריפים, דחיית תשלומים), שינוי זמנים כך שיתאימו למטופלים (הורים שמתקשים למצוא זמן פרטיות) וכדומה". 

ולסיום, איך המטפלת מטפלת בעצמה?

רפפורט: "אין ספק שגם ה-self care הופך לנושא מאתגר בתקופה הזו. סטודיו ליוגה? סגור. טיול בפארק? אסור. מפגש חברי? מסוכן. ולכי תשכנעי את הבת שלי שאימא צריכה לטפל בעצמה. ובכל זאת. שיחות עם חברות – גם אם רק בווטסאפ או בטלפון – מרגיעות ומשמחות. וגם להוריד את הקצב. אני הייתי, עד לפני שבועיים, במירוץ מטורף של כנסים, הרצאות, דדליינים של כתיבה. כרגע ורוב הדברים נדחו, אז אפשר במקום זה ליהנות מדברים פשוטים, כמו בישול וסידורים ביתיים".  

זיו: "כמו במטוס בשעת חירום, על מנת שנוכל לטפל במי שנזקק לנו, אנחנו צריכים לדאוג לטפל היטב בעצמנו. המיומנות בעבודה עם הנפש האנושית עוברת דרך הרבה עבודה פנימית קשה שעומדת לרשותי כרגע. אני במקצוע כי אני מאמינה באמת ובתמים שככל שאנחנו מטופלים כך מתרחבת היכולת שלנו להעניק לסביבה שלנו מגע מיטיב, שכל כך נדרש בשעה הזו".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.