• Coronavirus_cc by-Up and Go
    עולם שלא קיים
    פתחתי את התריסים, להכניס את ריח ההדרים. מסה אישית
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    קשר משפחתי
    המאבק בקורונה פוגע אנושות בנשים ובמאבק הפמיניסטי

המאבק בקורונה פוגע אנושות בנשים

בחסות מגפת הקורונה, מזהירה פרופ׳ אורלי בנימין, אנחנו חוזרים לשנות החמישים שבהן עוד חשבו שהמשפחה היא מרחב מגונן ובטוח, והמאבק הפמיניסטי לתעסוקה הוגנת בעידן הניאוליברליזם מתרסק • ראיון
תמי ריקליס ויונית נעמןתמי ריקליס ויונית נעמן

עורכות אתר העוקץ

בנאומו האחרון לאומה שלף בנימין נתניהו את נשק יום הדין: ״כולנו משפחה״, הכריז בסכריניות קשוחה, זאת לאחר שהשית על כולנו זה לא כבר את הציווי ״האחים הגדולים שומרים על האחים הקטנים״. הניסיון של נתניהו להציג את עצמו כאבי האומה (תמיד בשעות של צפיית שיא, אלא מה), ואת האומה כשבט משפחתי גדול הבנוי מתאים-תאים של משפחות קטנות, מצליח למסך עיני רבים מראות כיצד מנוצל המשבר הזה להחרפת מצבם של רוב האזרחים, הרעת איכות החיים ותנאי ההעסקה. הכול בחסות ההלם.

הפרטת השירותים הציבוריים החיונייים נמשכת, וביתר שאת, בשעת חירום. ההיגיון המיליטריסטי של מדינת ישראל גורס כי כל אחד מאיתנו הוא ״לוחם״ בחזית המאבק במגיפת הקורונה. בפועל, זו דרך נהדרת לטשטש כיצד, שוב, האחריות נופלת על האזרחים, עם כחצי מיליון בני אדם שחתמו אבטלה השבוע ומאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים שאין עבורם מענה ברור. ערבות הדדית? אולי כשזה נוגע לתאגידים ולחברות הגדולות במשק. כאשר זה מגיע לאזרחים, ״המשפחה הישראלית״ עמומה כמו הנאומים של ליצמן ומנוכרת כמו הבעתו של משה בר סימנטוב.

פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, שואלת אותנו אם ראינו את הסרטון שרץ השבוע בפייסבוק ובו אם שמוחה על הלמידה מרחוק בימי הקורונה. ראינו, כמובן, יש מי שלא ראתה? בנימין רותמת את הסרטון הזה להדגמת האופן שבו ההתמודדות עם הקורונה בעצם מכוונת את כל החיצים שלה נגד נשים. לדבריה, אימוץ פרספקטיבה מוצלבת של מגדר, מעמד ואתנו-לאומיות, יאפשר לנו להבין את הציניות השורה על כלל האמצעים הננקטים נגד המגפה, שהם למעשה אמצעים נגד תנועת הנשים והישגיה בעשורים האחרונים.

בראש ובראשונה היא מדברת על הבידוד בבתים, כלומר בבתי אב – שהם מלכתחילה לא תמיד המקום הבטוח ביותר עבור נשים וילדים, בלשון המעטה. ״מחקרים על הסוציולוגיה של המשפחה בעת הזאת מראים ששינויים אדירים התחוללו במשמעות של המושג הזה. יש, למשל, הרבה משקי בית של יחידים, נשים וגברים שחיים לבד מבחירה, הרבה משקי בית מגוונים ופלואידים של משפחות מבחירה או אנשים שחיים לפי המודל של LAT – Living Apart Together, והנה בכל זאת, בנאומים היומיים לאומה של נתניהו ובהנחות היסוד של המדיניות הממשלתית הישראלית בתגובה לקורונה, ממשיכות לככב כל ההבניות של המשפחה כמרחב מגונן ובטוח. זו ממש חזרה לשנות החמישים, אז עוד היתה איזו מחשבה נאיבית שהמשפחה היא מקלט. זו מחיקה גסה בשידור חי של ההישגים העצומים של תנועות הנשים, בראש ובראשונה המודעות הגוברת לכך שהמשפחה הגרעינית היא לעתים קרובות מרחב מסוכן, מרחב שאפשר להיכנס בו לדיכאון, מרחב של אלימות. בעבור נשים רבות המשמעות המיידית של סגר בבית היא פשוט ׳תחשפו את עצמכן לאלימות׳״.

בנימין מספרת שראשת תוכנית באחת המכללות בצפון מהווה בימים האחרונים כתובת לפניות של הרבה מאוד סטודנטיות שנחרדות מהפסקת הלימודים במכללה ופינוי המעונות, כי המשמעות של זה היא חזרה הביתה לעוני, לאחים אלימים, לאבות אלימים. "הסטודנטיות האלה הן בין היתר עובדות בקניונים שפוטרו באחת, אין להן אפשרות לשלם שכר דירה, וזה מביא לכינון מחדש של כל המבנים המגדריים הדכאניים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. חוסר אונים מוחלט".

פרופ' אורלי בנימין. "המשפחה הגרעינית היא לעתים קרובות מרחב מסוכן, מרחב שאפשר להיכנס בו לדיכאון, מרחב של אלימות"

בספרה "Family Values: Between Neoliberalism and the New Social Conservatism" כותבת פרופ׳ מלינדה קופר על הברית העמוקה בין השמרנות הדתית ו'ערכי המשפחה' לבין הניאוליברליזם. בנימין מזכירה את הספר הזה בהקשר של הניאוליברליזם וההישענות מכורח של נשים על משפחותיהן. "יותר מאי פעם," היא אומרת, "קשיי הקיום שהניאוליברליזם מייצר מבססים תלות בין נשים צעירות ונשים בכלל למשפחות והקהילות שלהן. קופר מראה כיצד ההרס של מוסדות הרווחה, הפיכתן של נשים חד הוריות לעוד יותר עניות, הלחץ להגיע לשוק העבודה, היעדר ביטוחי הבריאות וכדומה – כל אלה גורמים לרעיונות של אוטונומיה ובחירה לרדת לטימיון בן רגע. היא משתמשת בדוגמא של הלוואות הסטודנטים בארה"ב כאחד המנגנונים החזקים של יצירת הברית המשעבדת בין 'ערכי המשפחה' לניאוליברליזם: סטודנטית שלקחה הלוואת ענק כדי לממן לימודים צריכה לגור אצל ההורים שלה, להישאר תחת החסות שלהם. היא לא יכולה להתמסר ללימודים ולהיות חלק מקבוצות נשים שיעצימו אותה כנגד השמרנות המשפחתית והדתית. בזמן של עוצר כשרק מדובר על סגירה וסגירה וסגירה, אנחנו חייבות להתחיל לשאול מערכת שלמה חדשה של שאלות, למשל – מה קורה כששולחים ילדים הביתה״.

איך הקורונה מעצימה את כל זה?

"אם אוספים את כל החוטים האלה, ההתמודדות העכשווית עם ההאדרה שהקורונה עושה למרחב הביתי והציווי 'תנו לאחים הגדולים לשמור על הקטנים' – זו תמצית המופרכות של חזרה למודל המשפחה. אוי ואבוי לנו, כנשים פמיניסטיות, כמי שיודעות על היקפי ההתעללות והפגיעה המינית במשפחה, שנסמוך על כך כמענה בתקופת משבר. מול השפה שהשלטון מייצר צריך לזכור שמה שקורה הוא מסע הפקרה מתוזמר ומסוכן ביותר. בעיטה של ממש בהישגים הפמיניסטיים התודעתיים״.

בחסות השיתוק מרסקים את האיגודים המקצועיים

לאחרונה פרסמה בנימין באתר זה קריאה לתנועה חברתית דמיונית שבה סייעות הגנים, העובדות הסוציאליות, המנקות, המבשלות, עובדות הסיעוד, מטפלות בקשישים, עובדות בשירותי הבריאות השונים, ספרניות ועוד נשים העוסקות במקצועות כגון אלו, קוראות "אנחנו מסרבות לפרנס אתכם":

״עבורנו, המסרבות להמשיך לפרנס את קופת המדינה, שכר העבודה אינו נקבע על בסיס משכורת חודשית קבועה, אלא על בסיס שעות העבודה. כשאתם מעסיקים אותנו במתכונת שעתית, ודרך גופי העסקה שונים, אתם מכריחים אותנו לפרנס אתכם! אתם מעבירים את עלויות הפעלת השירותים אל כתפינו, הנשים העניות ביותר במשק!!! ובכן, אנחנו מסרבות להמשיך ולפרנס אתכם!״

״התברר שהקריאה הזו הייתה עדינה מדי״, היא אומרת. ״כי בימים הנוכחיים מתברר שאנחנו לא רק מפרנסות את המדינה, אנחנו גם מקריבות את הגוף שלנו – הרופאות, האחיות, הנשים שעובדות ככוח עזר. גם כשהציבור מוכן למחוא כפיים לעובדים של בתי החולים, הוא לא מוחא כפיים לכוח עזר, שרובו מורכב מנשים עניות, מהגרות, פלסטיניות או מקבוצות אתנו-לאומיות מוחלשות אחרות. במשבר המתמשך שמערכת הבריאות נדחפה לתוכו בשנים האחרונות, כוח העזר קיבל על עצמו עוד תפקידים של אחיות כמו החלפת אינפוזיה, מדידת לחץ דם ועוד – בלי הכשרה רשמית; כאילו שתפקידים ׳נשיים׳ לא צריך ללמוד, זה משהו שאת נולדת איתו אם יש לך איבר מין נשי.

"Family Values", מאת מלינדה קופר

״וכעת מסתבר שהם כוח עבודה שפועל בתנאי סיכון מקסימליים: חילקו להם מסיכות? מיגון? הכשרה כלשהי? אם אנחנו מוכנות להתחיל את הדיון מהתמקדות בהן, אפשר לראות שחייבות להמשיג את הפעולה המדינתית ביחס לקורונה כדיפרנציאלית – מעמדית, מגדרית ואתנו-לאומית. מי שממוקם נמוך בהקשרים האלה – נניח גם אישה, גם מהגרת, גם עובדת ככוח עזר – לא זכאי להגנה. ועם המילים הנחרצות האלה אנחנו מעבירות את תשומת הלב לכמאה אלף עובדות סיעוד. מדובר בנשים שעוברות מבית לבית של קשישים, נוסעות באוטובוסים – קבוצת ענק של נשים בעוני שנמצאות בתעסוקת עוני ולא זוכות לאף טיפת הגנה. לא להן ולמשפחותיהן ולא לקשישים שבהן הן מטפלות. זו זילות משולשת – של המטופלים, של העובדות ושל העיסוק״.

בסרטון של שירי קניגסברג לוי שרץ ברשת מבקשת האם לארבעה מהמורות והמורים שיפסיקו עם מתקפת ההוראה מרחוק, שכן היא לא עומדת בקצב. ״הגברת מהסרטון מדברת על תופעה שלא התחילה היום. גם במערכת הבריאות וגם במערכת החינוך הולכים ומעמיקים תהליכי הפרטה שמחזירים את האחריות על השירותים שהן נותנות לידי המשפחה: בית הספר לא מלמד כלום? לא נורא, ניקח לילדים מורים פרטיים והם ילמדו. הייתה אתמול החלטה מאוד מתוחכמת כלכלית שההוראה המקוונת תיפסק. למה החליטו כך? כדי לא לשלם, כאילו משום שאי אפשר למדוד במדויק מה המורים עושים. וכעת יש קבוצה גדולה של מורות שהודיעו שהן ממשיכות להתנדב – זו גולת הכותרת של כל המהלך הזה. מהתנדבות להתנדבות. זה מזכיר לי שנשים במאה ה-19 מהמעמד הבינוני טיפלו בהתנדבות בילדי העניים וחינכו אותן בהתנדבות ונזירות התנדבו בבתי חולים. המהלך ההיסטורי מתגעגע לימים ההם ומחפש נשים שיתנדבו בתחומי השירות והטיפול, כי 'יקר לנו לשלם לכן'. אז נוצרה בלי שום היסוס מערכת שלמה של תירוצים: אי אפשר למדוד, אי אפשר להעריך, אי אפשר ואי אפשר״.

"Gendering Israel’s Outsourcing", מאת אורלי בנימין

בנימין מקדישה חלק ניכר מזמנה וממשאביה למחקר בנושאים הקשורים לנשים, במיוחד מקבוצות מוחלשות, ולמאבק נגד הפרטה ולמען העסקה הוגנת. היא כתבה על הניאוליברליזציה של המדיניות הציבורית בישראל, על אמהות ועוני, על היסטוריית העבודה של נשים וצמצום במבני ההזדמנויות של עובדות עניות. בשנת 2016 ראה אור בהוצאת פלגרייב ספרה "Gendering Israel’s Outsourcing: The Erasure of Employees’ Caring Skills". במאמר על העסקה ראויה בתחום השירות והטיפול שפורסם כאן, היא כותבת: "חברה המתכחשת למצב הבסיסי של כל אזרחיה כמי שזקוקים, נזקקו או יזדקקו לטיפול ומאפשרת לשוק ולכוחות הכלכליים לחדור לתחום יחסי הטיפול, היא חברה שבהכרח מקדשת עבדות ועוני של עובדות. עוני ועבדות הם קיצו של הסדר הדמוקרטי".

המהלכים המתרחשים בימים האחרונים, במהירות ובחסות הפחד המשתק את כולנו, מעוררים בה זעם ודאגה. המציאות מתחוורת במלוא כיעורה המשעבד, באמצעות הפרספקטיבה הפמיניסטית והידע האדיר שצברה עם השנים בנושא, גם על המתרחש במדינות אחרות. היא מסבירה כיצד משנת 1977 ועד ימינו מתקיים כרסום זוחל בתנאי ההעסקה ההוגנים. "משרות תקניות מוחלפות במה שנקרא בלשון נקיה 'צורות העסקה חדשות', חלקן דרך קבלני כוח אדם: העסקה חלקית, העסקה זמנית, העסקה שעתית. אני קוראת לזה 'העסקה בעוני'. צורות ההעסקה האלה חודרות לשוק התעסוקה בכל דרך אפשרית".

"הסגל המנהלי באוני' הן נשים שעובדות בתנאי העסקה ראויים. לשיטתם של נערי האוצר, הן מהוות נטל על מערכת ההשכלה הגבוהה. מה עושים? הנה, בימי המשבר האלה, המערכת ממשיכה לפעול, המשכורות משולמות, הקידומים מתקדמים, אבל את הנשים האלה שולחים לחל"ת"

"מפרספקטיבה ניאוליברלית לא היו לכרסום הזה מספיק הישגים. הנה, עובדה, הסגל המנהלי באוניברסיטאות הן נשים שעובדות בתנאי העסקה ראויים, בקביעות, ולשיטתם של נערי האוצר הן מהוות נטל על מערכת ההשכלה הגבוהה. מה עושים? הנה, עכשיו, בימי משבר הקורונה, המערכת ממשיכה לפעול, המשכורות משולמות, הקידומים מתקדמים, אבל את הנשים האלה שולחים לחופשה ללא תשלום (חל"ת), והופכים להן למעשה את המשרות הראויות למשרות שעתיות. זה החלום הרטוב של עומר מואב שנלחם באיגודים המקצועיים מתממש לנגד עינינו".

את בעצם מזהה את המהלכים שננקטים כיום כנגד העובדים במגזר הציבורי כמהלכים שיפגעו בעיקר בנשים?

"בהחלט. הם לוקחים קבוצה ענקית של נשים שמחויבות למערכת, מחזיקות אותה על הכתפיים שלהן, ומפרקים להן את בסיס ההגנה של האיגוד המקצועי. הם מעבירים אותן לכל מיני צורות מטורפות של העסקה. הניבוי שלי הוא שרק חלק קטן מהן תחזורנה למשרות יציבות עם שוך הסערה, ואני לא בטוחה שהן עדיין יהיו מוגנות על ידי ועד עובדים.

"במקביל הם מרסקים את איגוד המורות שגם ככה תנאי ההעסקה שלהן פגיעים וחשופים כל העת לרפורמות, המשרות שלהן הפכו בשנים האחרונות לשעתיות כי הן משולמות על שעות פרונטליות ושעות פרטניות, ועומס העבודה שלהן כל הזמן עולה, וכל הזמן צריכות לדווח. העניין הוא שעצם קיומם של האיגודים המקצועיים מעביר אותם על דעתם והם משתמשים במשבר הזה בצורה צינית כדי לרסק את אחד האיגודים האחרונים שנותרו, הסגל המנהלי. עכשיו, כשעברנו להוראה מקוונת, נגיד שאני פונה למזכירה של המחלקה שלי, והיא בחל"ת, היא לא תענה לי? אם יגידו לה לבוא למשרד לכמה שעות, היא לא תבוא? ככה, במחשכים, נוצרת שגרת עבודה שמנשלת אותה ממעמדה כעובדת במשרה ראויה, עם פנסיה, ויהפכו אותה לעובדת בהעסקה שעתית. בהמשך כבר יחליפו אותה בעובדת קבלן שמראש לא יהיו לה תנאים".

המנטרה השחוקה של הגירעון

בנימין מעגנת את הצמיחה המאסיבית של צורות ההעסקה הפוגעניות בנקודה ארכימדית של חוק הפנסיות מ-1970. הפנסיה התקציבית אפשרה בזכותו את הפרקטיקה הבזבזנית לשכבה משמעותית של עובדים במגזר הציבורי/בצבא, שמקבלים לעתים כפל פנסיות או יותר שחלקן תקציביות. הבזבוז הקדום ההוא מונח בתשתית מבנה ההצדקה לסילוקם של רבים כל כך מהסכמי פנסיה נאותים, לדבריה, כי בכול מושלת אימת הגירעון. "המנטרה השחוקה של הגירעון והצורך בקיצוץ כהעברת עודפים להגנה על יצואנים משמשות כקטגוריה חברתית אחת שהמדיניות הציבורית פועלת עבורה".

היא מצרה על כך שאנחנו לא רגילות לחשוב על איגודים מקצועיים כעל פעולה פמיניסטית. "בכל מקום שבו מתפקד איגוד מקצועי, תנאי ההעסקה של נשים הם יותר טובים ומגינים עליהן מפני הקפריזות של הסדר הכלכלי הפוליטי". היא מצרה על כך שתנועת הנשים פועלת בצורה סקטוריאלית בשנים האחרונות: "גם כאשר נשים נאבקו, הן נאבקו כל אחת לבדה ללא שיתוף פעולה עם נשים בעיסוקים האחרים. מורות נאבקות לבדן, עו"סיות לבדן, כוח העזר לבדו, אחיות לבדן, קלינאיות תקשורת לבדן, מטפלות באמנות לבדן. כאשר משיגים הישגים הם מאוד קטנים, נקודתיים, ולאורך זמן מאבדים את המשמעות שלהם. הגיעה העת לחיבור סולידרי מעבר למיקומים המוצלבים שאנחנו נמצאות בהם. קלינאית התקשורת היא מאוד יוקרתית, נכון, אבל כשהרפורמה המדינתית מופעלת אנחנו רואות שמתייחסים אליה כמו לעו"סית במערכת הבריאות או לעובדת הסיעוד שנכנסת אל הקשיש הביתה – כולן יעברו לשכר שעתי שנקבע על ידי האוצר. היום את מתבדלת כי את כל כך הרבה יותר פריבילגית ממני, אבל אם תביני שצורות הנישול ממיומנות, צורות הדיכוי והניצול הן זהות. כולנו חשופות לאפשרות המהירה שהעבודה שלנו לא תוגדר כעבודה ותילקח מאיתנו כהתנדבות, כי אנחנו חוות אותה כשליחות, אז נוכל לפעול ביחד".

"היתרות האלו נאגרות, במקום שיהיו מושקעות במימון השירותים החברתיים. בכל המערכות האלו נעשה שימוש במנטרות של הגירעון המעכב כביכול השקעה ציבורית ומאלץ את אלפי הנשים המתחזקות אותן לעבוד במשרות צנע"

בנימין נחרצת לגבי אופן הפעולה הנדרש. היא סבורה שצריך לצאת בקריאה משותפת, למען הסגל המנהלי באוניברסיטאות, למען המורות, למען כוח העזר בבתי החולים. "זה הכלי היחיד שיש לנו. כל זמן שלא נשתמש בו, יהיה קל לנשל אותנו מכל ההישגים שהשגנו בעבר. כל ההישגים הם מטרות לניפוץ וריסוק".

זיק התקווה טמון לדבריה ביתרות מטבע החוץ של בנק ישראל. במאמרה שהזכרנו קודם, היא מציינת כי "יתרות מטבע החוץ הסתכמו בסוף חודש דצמבר 2019 בסך 126,023 מיליוני דולרים, גידול בסך של 3,640 מיליוני דולרים לעומת סוף החודש הקודם. היתרות מהוות 32.8 אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי."

מתוך אתר בנק ישראל (צילומסך)

היא שואלת מדוע בעצם בנק ישראל צריך יתרות גבוהות כל כך, בעוד שבמשרד האוצר ממשיכים לנופף בגירעון של 52 מיליארד שקלים, ובנק ישראל ממשיך לצבור יתרות מטבע חוץ. והיא גם משיבה: "כנראה על מנת לתמוך ביצואנים, על מנת לתמוך במשקיעים פוטנציאלים, אבל צריך לזכור שהיתרות האלו נאגרות, במקום שיהיו מושקעות במימון השירותים החברתיים ברווחה, בבריאות, בחינוך, בסיעוד, בפעוטונים, בניקיון ועוד. בכל המערכות האלו נעשה שימוש במנטרות של הגירעון המעכב כביכול השקעה ציבורית ומאלץ את אלפי הנשים המתחזקות אותן בכל הדרגות לעבוד במשרות צנע המבטיחות את העוני שלהן או את התלות שלהן במפרנסים ו/או בקצבאות.

"למה רק ליצואנים מותר שיהיו יתרות שמגנות עליהם? למה המשק כולו צריך להיות חשוף לכל צורות הטרור האלה? יואילו בטובם ראשי בנק ישראל ויסגרו את הגירעון באמצעות יתרות מטבע החוץ ויאפשרו לממשלה להיות כזו שמביאה לידי ביטוי אחריות ציבורית לשוויון מגדרי".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שלומית סימון

    תודה שאפשרתם הצצה למבט הרחב החודר והבהיר של פרופ אורלי בנימין על פמיניזם כוחות השוק והמדיה. חן חן לתמי ריקליס ויונית נעמן שראיינו אותה. חייב להגיע לכל בית.
    אני מייד מפיצה בין מכרי.

  2. חן משגב

    אורלי הנהדרת, כל מילה בסלע! אגב לא רק נשים נפגעו. חצי מפרנסתי הרעועה שמבוססת על ״שיטת הפירורים״ (פירור מפה ופירור מכאן) נלקחה ממני כעת ואפילו אבטלה אינני יכול לדרוש כי אני ממשיך ללמד ולהשתכר שכר דל שלא מכסה אפילו את השכירות. גם זאת בחסות ההלם.

  3. ליכודניק

    הביקורת על הסגר עצמו מקלקלת כמה טיעונים מעניינים.
    ראש הממשלה ומשרד הבריאות *לא* דורשים שהנשים תסתגרנה בבית האב שלהן, אלא בבית *כלשהוא*. כמו כל האוכלוסיה.
    אין מניעה להסתגר כמה חברות בדירה אחת- כמו שמשפחה עם 8 ילדים מסתגרת בבית אחד. העיקר שאין מגע רב בין הקבוצות בדירות השונות.

    הבעיה אינה ממשלתית אלא כלכלית- לנשים אין בית משלהן, והן נאלצות לחזור לבית ההורים (או בן הזוג). מבחינתי, הפתרון הוא העצמה כלכלית של נשים, ולא ציפייה שהמדינה תדאג למערך של.. מה בעצם? מלונות לנשים?

  4. יוני כהן

    חבל שהעוקץ מפרסם שוב את הרעיון המוטעה הזה לפיו יתרות המט"ח יכולות להיות מושקעות בהוצאות ממשלתיות.

    יתרות המט"ח של בנק ישראל אינן כסף נזיל כמו תקציב המדינה. מדובר בהלוואות שלקח
    בנק ישראל (שהוא גוף עצמאי) מממשלות ומבנקים זרים כדי להתערב בשוק וליצור ביקוש למטבעות האלה. ההלוואות האלה ממומנות על ידי החלפה של שקלים בשוק הזר או על ידי הנפקת מק"מים יעודיים לציבור. כלומר, על שני סוגי המימון האלה בנק ישראל אמור לייצר תשואה מסוימת.

    אם למורות ולעובדות סוציאליות יש חשק להשקיע דווקא במק"מים קצרי תשואה של בנק ישראל, או שיש להן דולרים ספייר שהן מוכנות למכור, אז בבקשה. אחרת אין קשר בין הדברים.