לוסי אהריש אינה ראויה לסולידריות

במוצאי שבת התקיימה הפגנה המונים וירטואלית תחת הכותרת "שומרים על הבית מהבית", אותה אירגנה תנועת "דרכנו" יחד עם מספר ארגונים אחרים במחאה על התבצרותה של ממשלת המעבר ברשות נתניהו. מנחת האירוע היתה אשת התקשורת לוסי אהריש. למחרת, היא פוטרה על ידי תאגיד השידור הישראלי מתפקידה הטרי כמגישת "סוכן תרבות" לצדו של קובי מידן, לכאורה בתגובה להשתתפותה בהפגנה. "ביזיון! רק מוכיח את מה שטענו – רודפים כל מי שמתנגד לשלטון", הזדעקה תגובתו של אחד מחבריי בקבוצת הווטסאפ; "נורא. צריכים להביע תמיכה ציבורית בלוסי ובכל אחד שדובק למען דו-קיום ודמוקרטיה שפויה", שאג אחר בתגובה לידיעה. בתודעה הישראלית נתפסת אהריש (ודואגת להציג את עצמה) כלוחמת צדק דגולה שאינה חוששת לעמוד מאחורי זהותה, להופיע על פני מסכי הטלוויזיה, להישיר מבט חד למצלמה ולכוון ביקורת נוקבת לעבר כל מי שפועלו נוגד את ערכי השוויון והחופש. לכאן ולכאן. מכל הצדדים. וכאן בדיוק טמונה הבעיה.

נאומה של אהריש בהפגנה היה ברובו מכבסת מילים מגלומנית שיכלה להיות חלק מנאום כזה או אחר "מכל קצוות הקשת הפוליטית", כדבריה; שכן אפילו מי שנחשב לאבי הגזענות העכשווי, בנימין נתניהו, השכיל לדחוף משפט על "עתיד משותף" בפנייתו לציבור הערבי במהלך (עוד) נאום שנשא בתחילת השבוע. למרבה הצער, זה לא היה הדמיון היחיד בין השניים במוצאי שבת. לאחר שהאחרון קבע את הטון המיליטנטי של סדרת הפחד-ומשול שהשיק על גב וירוס הקורונה לפני כשבועיים, הצליחה אהריש לחקות אותו עם שורת רפרנסים צבאיים לתפארת, שבראשם עומד לא פחות מ"מפקד עבר של סיירת מטכ״ל, אדם שפעל למען ביטחונה של המדינה הזאת, ודאג לכך שאנחנו, כולנו, נישן בבטחה לצד משפחותינו", כפי שתיארה בדבריה את בוגי. ספק למי התכוונה לוחמת הצדק באומרה "כולנו".

מעבר לתיאטרליות הבלתי נלאית במונולוג של אהריש, היה זה דווקא מה שלא הוזכר שמתמצת את העוול בכפה, וכנראה גם מה שמבטיח את חיבת הציבור הישראלי אליה. גם לאחר שסקרה את היסטוריית הדיכוי של מדינת ישראל ב-72 השנים האחרונות כלפי אוכלוסיות מוחלשות כגון מזרחים, חרדים ואתיופים (ואיכשהו הצליחה להשחיל לשם גם אשכנזים), לא נראה פלסטיני אחד בנוף. הכי קרוב שיצא לה היה "ערבים שזהו ביתם חיו כאן כל חייהם, בנו בתים, עיבדו אדמות, לקחו חלק בבניית המדינה, והיום הם גיס חמישי, סוס טרויאני שיש לסתום לו את הפה". הכי קרוב כי השימוש במילה "ערבים" (להבדיל מפלסטינים) נועד להבדיל את הפלסטינים אזרחי המדינה מאחיהם השוכנים במרחק נסיעה של דקות בודדות מעבר לקו ירוק דמיוני, מנושלי זכויות וללא שליטה על גורלם. הם אינם חלק מאותו "כולנו" שיש לדאוג לו.

קשה, באופן אירוני, שלא להיזכר בנאומו של מלקום אקס בדטרויט, שנת 1963. מלקולם אקס לימד כי בצלו של שלטון האדון הלבן התפתחו שני סוגי עבדים שחורים: עבד הבית ועבד החצר (The House Negro and The Field Negro). בעוד עבד החצר היה עסוק בחיפוש אחר מפלט מהדיכוי, "עבדי הבית חיו בתוך הבית עם האדון. הם התלבשו טוב ואכלו טוב ממה שהותיר. הם חיו בעליית הגג או במרתף, אבל אהבו את האדון יותר משאהב את עצמו. הם היו מוותרים על חייהם כדי להציל את האדון. כשהאדון היה אומר 'יש לנו בית טוב', עבד הבית היה עונה 'כן, יש לנו בית טוב'. כשהאדון היה אומר 'אנחנו', עבד הבית היה חוזר אחריו, 'אנחנו'." (תרגום חופשי)

לא נדרש דמיון משוכלל במיוחד בכדי לזהות את ההקבלה. בשביל חבריה ב"שמאל" הציוני, אהריש היא בגדר הבטחה. חבריה אלו, בניגוד לעמיתיהם הפחות ממלכתיים (איתם, אגב, הם מתאמצים להתאחד בימים אלו), מסכימים ואף מעוניינים לקבל לחיקם עבד בית. בעוד שההם היו מצליפים בה בשוט, אלו מציעים לה את שאריות האוכל ומיטה נוחה בעליית הגג. כך, כל וריאציה של המילה "פלסטין" בנאומה האחרון היתה מהווה חידוש חתרני בבחינת מי שהצהירה כי "לכולנו יש את הזכות להיות ולחיות בדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות" מצד אחד, ומתהדרת ברקורד מחפיר באשר לזכותם של מחצית מיושבי הארץ להגדרה עצמית מצד שני: החל מהאשמת עיתונאי עזתי כי אינו פועל נגד חמאס בעת שמדינת ישראל מפגיזה תושבים חסרי ישע, עבור בהדלקת משואה בחגיגות "יום העצמאות" תוך התעלמות מההיסטוריה רוויית הדם של קום מדינת ישראל, ועד להאשמת נציגי הרשימה המשותפת בתמיכה בטרור.

לדבר (ועוד במרומז) בגנות הממשלה הנוכחית אינו מעשה של גבורה גדולה. בימים אלו, קרוב למחצית מתושבי המדינה מדקלמים נוסח כזה או אחר של "רק לא ביבי". התגאותה של אהריש כי אינה מתכוונת לשבת בצד גם אם יעלה לה הדבר בפרנסתה נובעת מבטחונה כי גל השמאל הציוני יישא אותה לחוף מבטחים. לכן, עם כל הסלידה מהמהלך המסוכן של תאגיד השידור, פיטוריה של אהריש אינם הופכים אותה למושא לסולידריות. גבוּרה אמיתית היתה למשל להתנגד לשמש כעלה תאנה לקידום פוליטיקה המשמרת רוב גזעי/דתי כזה או אחר בארץ במפורש.

בפברואר 2018, כשתירצה את מאסרה של דארין טאטור, אולי נדמה היה לאהריש שמדיניות סתימת הפיות מסתיימת בשירים שאינם לרוח ההגמוניה. אך זהו רק עניין של זמן לפני שגם הרי"ש הצברית תפסיק להרשים את בעל הבית.