מלכודת מוות לעם הנלחם על חירותו

מעט מדי – אם בכלל – דיברו על הצעירה הפלסטינית כבת 19 שנורתה בשבוע שעבר למוות ברחוב באום אל פאחם. הנרצחת, זמזם מחאמיד, נפצעה בתחילה באורח קשה ופונתה למרכז הרפואי "העמק" בעפולה, שם נקבע מותה. מכריה אמרו ל"הארץ" כי הרקע למעשה הוא חוסר שביעות רצון מהתנהגותה בקרב בני משפחה.

דעת הקהל המתקדמת שנחרדה מהעונשים הקלים שהוטלו על הטרוריסטים היהודים שרצחו את הילד מוחמד אבו ח'דיר, או את משפחת דוואבשה, עוברת בדרך כלל לסדר היום על רציחות פחות מפורסמות אך שפלות במידה זהה, רציחות המתרחשות בתוך החברה הפלסטינית עצמה ואשר כותרתן היא: "רצח על רקע כבוד המשפחה". שם זה נועד לחפות על מעשי תועבה שמטרתם שימור עליונותו של הגבר ובבסיסם התייחסות לאישה כאל חפץ, רכוש או מכשיר הולדה. חלון ראווה הנושא בתוכו את כבוד הגברים של המשפחה – האב, הסב, הבן, הנכד או האח.

לקשר השתיקה חוברים יחד יסודות שלכאורה אין כל שיתוף ביניהם ובאופן פוליטי הם אף מתנגדים זה לזה: השלטון הישראלי מצד אחד ושומרי המסורת הפלסטינים מצד שני; מחד, אדישה לעניין משטרת ישראל, ומאידך, גם הנהגתו המתקדמת לכאורה של הציבור הערבי. שיתוף פעולה זה נראה כביכול תמוה, אולם כאשר אך מגרדים מעט את ציפוי הניגודים הפוליטיים מגיעים אל המכנה המשותף: שיתוף הפעולה המעמדי פטריארכלי שמטרתו אחת – שמירה על הסדר החברתי והפוליטי הקיים.

המצב העובדתי מחריד: מזה שנים מספר הנרצחות בחברה הערבית כמעט משתווה לאלה של החברה היהודית, הגדולה מהערבית פי חמישה. הנרצחות זוכות אמנם למספר שורות בעמודים הפנימיים של העיתונים, אך רוב רוצחיהן לא באים על עונשם. זאת, בנוסף למאות ואולי אלפי מקרים של נערות הנתונות במאסר בית, מוכות, מאוימות, נאלצות להינשא למרות רצונן כדי לממש עסקות חליפין בין המשפחות.

במקום למלא את תפקידה, המשטרה משתפת פעולה עם המערכת החמולתית הפטריארכלית: נערות הבורחות מביתן מוחזרות למשפחה או לשבט, תמורת מס שפתיים של האב או השייך כי "ידאגו לשלומן" אך בעצם מתוך ידיעה כי דמן מותר. ואמנם במקרים רבים לא חולפת אפילו יממה עד אשר גופתה של הנערה נמצאת בבאר או בשדה מרוחק. המשטרה מסווגת מקרי רצח אלה כהתאבדויות או תאונות, למרות שיש בידה חומר המעיד על כך כי לנערה המתה נשקפה סכנה של ממש בביתה. הרוצחים "למען כבוד המשפחה" פיתחו שיטות אליבי מגוונות, והמשטרה שמחה לאמץ אותן ולסגור את התיקים. לדוגמה: נערה נמלטה מטירה, הוחזרה על ידי המשטרה לקאדי שהתחייב לדאוג לשלומה. בני משפחתה באו לבקרה והביאו לה תרופות. כעבור שעות אחדות נמצאה הנערה ללא רוח חיים ובכיסה מכתב התאבדות.

אולם צריך להבין כי המשטרה אינה הגורם הקובע מדיניות וכללי התנהגות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, אפילו בגבולות מדינת ישראל. מי שאחראי לקביעת המדיניות הוא היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה וחבר "המומחים" שלו. דוגמה למסגרת המושגית שבה חושבים מומחים אלה ולפיה קובעים את המדיניות לשליטה באוכלוסייה הערבית, ניתן היה למצוא בסימפוזיון בנושא שנערך בבאר שבע עוד בשנות השמונים. היועץ לענייני ערבים, ניסים קזז, העלה שם הצעה מיוחדת: לחתן אנס עם הנאנסת. אם מישהו היה מציע דבר דומה בחברה היהודית, היו גוזרים אותו לגזרים.¹

הציבור הישראלי וגם העיתונות הישראלית מתעקשים עדיין להתייחס לנושא כאל חלק מהפולקלור הערבי. הגישה ה"הפולקלוריסטית" משרתת צורך עמוק יותר. היא מזינה את התפישה הגזענית המאפיינת את כל החברה הישראלית כולל השמאל שלה. העובדה כי החברה הפלסטינית על כל מוסדותיה אינה יוצאת למלחמת חורמה נגד רציחות אלה, מאפשרת לישראלים להתייחס אליה מתוך עליונות המתבטאת בהחלת האופי הפרימיטיבי של התופעה על כל השאיפות הלאומיות הפלסטיניות ועל המאבק לשחרור לאומי. נכון כי תחושת העליונות הישראלית מקורה בגזענותה של החברה הישראלית עצמה, ונובעת מתוך מהותה הקולוניאלית, אולם אין בכך כדי לפטור את כלל הפלסטינים מיחס חד משמעי של גינוי, זעזוע וביקורת. החזרה אל השבטיות ואל המסורת הטרום אסלאמית – כתגובה שגויה לדיכוי הישראלי – מהווה מלכודת מוות לעם הנלחם על חירותו.

ראיה לדבר – יחסו האמיתי של השלטון הישראלי לתופעה המחרידה של "רצח על רקע כבוד המשפחה": המשטרה, כאמור, מתעלמת מתיקים רבים ומציגה אותם כתאונות או התאבדויות, מסגירה נשים ונערות לידי אלה העומדים לרצחן, מתייחסת בסלחנות לרוצחים. בתי המשפט "מתחשבים" ברוצחים מתוך "הבנה" מלווה בהתנשאות. מערכת בתי הכלא מעניקה להם יחס חיובי מיוחד, וחלקם זוכה לחנינה או לניכוי מתקופת המאסר. מאז מאורעות אוקטובר 2000, החלו מנגנוני השליטה הישראליים, לאפשר הזרמת נשק בלתי חוקי לחברה הערבית באמצעות השב"כ.

כך, למשל, כותב יניב קובוביץ': "בתחילת שנות ה-2000 נתקלו השוטרים לראשונה ב'קרלו', חיקוי זול של הקרל גוסטב. חרף הפצרות המשטרה, שב"כ לא רצה לעסוק בנשק שמופיע בעיקר בתחום הפלילי. כעת הוא נהפך סמל לגל הטרור" ("הארץ", 26.01.17). דבר זה גרם לערעור הביטחון העצמי של האוכלוסייה המוחלשת ועידוד הגירתה. כתוצאה מכך הפכו ארגוני הפשע גם למוציאים לפועל של רציחות "רצח על רקע כבוד המשפחה", מה שמאפשר ליוזמי הרצח ומתכנניו לארגן אליבי מוצק ולחמוק מעונש.

המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי הוא משימה אדירה התובעת לשם מימושה את גיוס כל המשאבים של העם הפלסטיני ואף יותר מכך. לשם גיוס האנרגיה של ההמונים יש לתמוך במאבקן של כל הקבוצות המדוכאות ולהשתתף בו, וזאת על מנת לשלב את תביעותיהן נגד הדיכוי במסגרת המאבק לשחרור לאומי. הנשים הן בבירור קבוצה מדוכאת, לא רק כפלסטיניות אלא גם כנשים, ולא ניתן לגייסן כעבדים לשירות המאבק לשחרור לאומי. רק הכרה מלאה בזכויותיהן כשוות-ערך, עצמאיות, שגורל חייהן וגופן מסור בידיהן באופן מוחלט תוכל לגייסן ולהביאן אל תוך התנועה לשחרור לאומי במלוא המסירות והאנרגיה הצפונה בהן. אם לא תשכיל הנהגת הרשימה המשותפת, כאן ועכשיו לשים את הנושא בראש סדר היום שלה, היא לא תצליח לקדם במאומה את הצרכים והמשימות של אומת הילידים הפלסטינית: חירות, שוויון ודמוקרטיה.

אלי אמינוב הוא חוקר עצמאי העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

¹ לקוח מכתבתו של מתי רגב, "עקידת פטמה", בירחון "מוניטין", ינואר 1988