שחררו אותנו מהמכונה המתפרקת שלכם

חלוקה מחודשת של ההון וביטול החובות – זו צריכה להיות נקודת המוצא של כל תנועה פוליטית שתצמח בזמן שאחרי משבר הקורונה, הזמן שאחרי הקפיטליזם המאוחר
יואב רונאליואב רונאל

דוקטור לספרות עברית ומרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל.

א. הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן, שעלה ל"כותרות" בשבועות האחרונים בשל טקסט חסר אחריות שכתב על הקורונה, נהג לצטט משל חסידי שהתגלגל אליו דרך כל מיני חושבים יהודים (ולטר בנימין, ארנסט בלוך, גרשום שלום). המשל – שמדבר על מהפכה פוליטית, שלא תטעו – הולך בערך ככה: "מקובל אחד אמר שכדי להקים את גן העדן [אוטופיה] לא צריך להרוס את הכל או להתחיל עולם חדש לחלוטין. כל מה שצריך זה להזיז מעט מעט כוס אחת, או שיח אחד או אבן אחת. אבל כל כך קשה להשיג את ההתקה הזעירה הזאת, ואת המידה המדויקת שלה כל כך קשה לנסח, ולכן אנחנו צריכים את המשיח".

תמונת המראה של המשל הזה מתגשמת בעולם שלנו ממש: משהו בין שבוע לשלושה שבועות של עבודה מואטת, והמכונה האדירה של הקפיטליזם והקידמה – שעל התחכום והצדק שלה סיפרו לנו כל כך הרבה – קורסת כמו מגדל קלפים. חודש ללא עבודה ובתי עסק, חברות, פירמות ועצמאים מתפרקים ללא עתודות. האבן הקטנה זזה מעט ממקומה והמערכת נחשפה כמה שהיא: שכן לא רק "מערכות הבריאות" מתוחות עד הקצה שלהן, אלא גם המערכת הכלכלית עצמה. המבנה האדיר הזה, שכל כהני הכלכלה מפמפמים לנו שהוא ההישג הגדול ביותר של המין האנושי, קורס בשבוע. והמפולת תשאיר אחריה עשרות מיליונים סובלים.

אולי, ובכן, היינו צריכים לנצל את כל השפע והטכנולוגיה כדי לבנות שיטה פוליטית כלכלית שלא בנויה על חוב ואשראי? שיטה פוליטית כלכלית שלא בנויה על האמונה באינרציה הבלתי פוסקת של הקניה והיצרנות? שיטה שלא מתוחה עד הקצה, שלא בנויה על אינרציה (צרכנית ויצרנית) בלבד, שלא מתקיימת מהיד לפה? המכונה הגדולה נעצרה אך לרגע, וכולנו נחבטים על השמשה.

הפושעים הגדולים של הזמן שלנו אינם דיקטטורים משופמים, אלא אלו שיחליטו שוב, כמו אחרי 2008, לשקם את המערכת. התנועה המהפכנית (שנתגלתה בפשטותה, כדבר הפשוט ביותר) שצריכה לקום בסוף המשבר, צריכה לעמוד על שני עקרונות (שעומדים, כפי שמראה האנתרופולוג דיוויד גרבר, בבסיס כל דרישה מהפכנית טרום-מודרנית): חלוקה מחודשת של ההון וביטול החובות. זו אפילו לא מהפכה אלא קריאה: שחררו אותנו בבקשה מהמכונה המתפרקת שלכם.

השילוב המוזר של זמן פנוי, כאוטיות של העולם וחרדה אינסופית מוביל – כך נדמה לי – לתנופה מחודשת בחיפוש אחרי משמעות והסבר

ב. באופן פרדוקסלי, נדמה לי שהזמן הזה גם "מזמן" צורת פעילות שהייתה עד לפני רגע בדמדומיה: פילוסופיה, או מחשבה באופן כללי. לפתע, השילוב המוזר של זמן פנוי, כאוטיות של העולם וחרדה אינסופית מוביל – כך נדמה לי – לתנופה מחודשת בחיפוש אחרי משמעות והסבר. עכשיו, יכול להיות שאני מדמיין, אבל פתאום נדמה לי שאנשים "כמוני" – אינטלקטואלים או אקדמאים – הופכים פתאום, גם אם מעט, לבעלי משמעות וחשיבות. כלומר, ככל שהכאוס של המציאות גובר, המשמעות של הפילוסופיה (הקריאה של הפילוסופיה, הפילוסופיה כקריאה בעלת דחיפות) גוברת. במלים פשוטות: אולי לראשונה הדברים שאני כותב נדמים לי כבעלי משמעות "אמיתית". אני מרגיש את זה בשיעורים שאני מלמד ואפילו במה שכתבתי לפני כמה שבועות, ונדמה לי שזו לא תחושה פרטית שלי. שהמשבר אכן מייצר את הקריאה הזאת, שהפוליטי והכלכלי החרבים בטח לא מצליחים לענות עליה.

הפרדוקס כאן מצוי בכך שבעוד המלים (הללו) מצויות בשיא אונן – נקראות ונמסרות בחיות מחודשת – הן גם אימפוטנטיות. שכן הכוח שלהן מתגבר ככל שהשפעתן על העולם, על המגפה, על המשבר הכלכלי, נותרת לא קיימת. השפה הזאת נותרת נטולת כל כוח, והיא בוודאי לא נשמעת בדיונים שמעצבים את חיינו: אלו מתקיימים בין הכלכלנים, המדענים והפוליטיקאים, אלו שהרכיבו את המכונה.

ג. בדימוי המפורסם (אני משתמש במילה זאת באופן אירוני, כמובן) של ולטר בנימין את ההיסטוריה, היא מוצגת כתל של חורבות והריסות. ההריסות נערמות על ידי רוח סערה גדולה ומתמשכת. אותה סערה היא הקידמה, שצורתה הנוכחית היא הרכבת נטולת מעצורים של הקפיטליזם (זהו עוד דימוי של בנימין). הנקודה המרכזית בזמן הנוכחי היא שהסערה, אך לרגע, עוצרת. מה שמתפנה אינו רק זמן – תיכף נגיע לזמן – אלא גם תהליך היצרנות: לא נערמות עוד חורבות שכן לא נוצרים עוד אובייקטים, פיזיים או פואטיים. כך, מה שקורה בזמן הסגר הוא שכולנו יכולים אך לרגע להתפנות ולקרוא את הספרים שמעולם לא קראנו; לצפות בתכניות שמעולם לא הספקנו לראות.

אפשר לחשוב על עצירה זאת כדימוי חולף של גן העדן. הרי ה-בעיה של האמנות, הטלוויזיה, הספרות או המחשבה בקפיטליזם המאוחר (הזמן עד לקורונה), היא שיש יותר מדי מהן: כותבים יותר מדי ספרים, עושים יותר מדי מוזיקה, יש יותר מדי אמנות. כל יצירה משוחררת ומיד גוועת, הופכת לחורבה. הסיבה שאין יותר יצירות מופת היא לא כי איכות היצירה "ירדה", אלא כי הקצב והכמות של הייצור הכריע את התרבות. העצירה של הקידמה מאפשרת לנו לשוטט לרגע בין החורבות.

התגובה החרדתית היא לנסות ולעבוד קשה יותר, ואולי כך להימנע מהאסון. למול הזמן שהתפנה עונה המערכת: "נצלו את הזמן", "הפכו לימונים ללימונדה"

ד. הסכנה במה שכתבתי כאן קשורה ברומנטיזציה של הזמן הזה. זהו לא השחרור של האדם מהמכונה: המעסיקים הנואשים מתייחסים לעובדיהם הכלואים בבית כחופשיים לגמרי לעבודה. הקפיטליזם המאוחר מתאפיין בכך שכל רגע הוא רגע פוטנציאלי של עבודה: עונים למיילים בכל שעה מהאייפון, למשל. כך, הזמן הזה הוא גם העצירה של המערכת וגם המימוש המושלם שלה: ספונים בבתים, אנחנו פנויים כל הזמן לעבודה. יתרה מכך, בשל חרב הפיטורין העומדת מעל כולנו, התגובה החרדתית היא לנסות ולעבוד קשה יותר, ואולי כך להימנע מהאסון. למול הזמן שהתפנה עונה המערכת: "נצלו את הזמן", "הפכו לימונים ללימונדה". היא מתיקה את האחריות מהקולקטיב העולמי – שעומד ביחד מול שוקת שבורה – אל היחיד, שאמור "לנצל את הזמן", כשהוא נע בין חרדה לאשמה. לא כל שכן, השתחררות מהעבודה כאן אינה "נס", אלא מאורע מעורר אימה: העתיד מפחיד יותר מאי פעם, ועוד ועוד עבודות (כולל ממש זו שלי) עומדות על סף תהום.

כך, מתגלים המערכים הפוטנציאליים שכמוסים (חבויים) בתוך הרגע הנוראי הזה: הראשון הוא המשך הקיום שלנו תחת האשמה הבלתי נגמרת בתוך רכבת דוהרת שאסור לה לעצור, ושלא הולכת לשום מקום ("האדם המודרני נתקל בכל מקום באינסוף, כמו אכילס קל הרגליים במשל של זנו: האינסוף בולם אותו, אין הוא משיג אפילו את הצב"). רק שהפעם נתקיים בעולם שבור ולא שיוויוני אפילו יותר; בשני, הרכבת של היצרנות, העבודה והצרכנות נעצרות, והאדם יורד מהקרוסלה וחוזר לחיים. זו צריכה להיות נקודת המוצא של כל תנועה פוליטית שתצמח ב"זמן שאחרי".

כאמור, אלו סתם מלים נואשות ופסימיות – או הכמיהה האישית שלי לתחושת ערך, משמעות וביטחון. אבל כן, זו הקריאה שאני מציע (פילוסופיה, אמנות, ספרות הן במהותן פשוט קריאה): שחררו אותנו בבקשה מהמכונה המתפרקת שלכם.

The Knife Grinder or 'Principle of Glittering', Kazimir Malevich, 1913
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עודד אסף

    יפה, מעמיק, מעורר חשיבה שרק מיעוט – אכן, רק מיעוט, לצערי – מעוניין בה. "מילים נואשות ופסימיות" או "כמיהה לתחושת ערך, משמעות וביטחון"? כנראה, בנימה ספקנית ועם זאת לא סלחנית כלפי המציאות, כדאי לומר: גם כך וגם כך. איכשהו, מישהו /מישהם בעולם – בישראל, בוודאי – מחויבים למצוא את ה"כוס" או את ה"שיח" או את "האבן" הקטנה ולהשתדל להזיז אותם. אולי זאת משימה סיזיפית, ואולי יש סיכוי מסוים שהיא אינה כזאת. אגמבן, דרך אגב, נקשר בכתיבתו גם לדימוי ה"גחליליות" (ספרו יצא לאור גם בעברית), ובעקבותיו – עקבות של הוגה ופרשן שאינו שיא האופטימיות לנוכח עולמנו העכשווי – אולי אפשר, בכל זאת, להיאחז ב"גחליליות" מסוימות המאירות, באור זעיר, את החשכה, בהעדרו של זרקור גדול. זוהי,לפחות, אופציה אחת של קריאה לא מיואשת לחלוטין בספרו. אפשר שזאת רק קריאה סובייקטיבית, שלי. "להשתחרר מהמכונה [הקפיטליסטית, הקטלנית, המטמטמת את החושים ואת החשיבה] המתפרקת"? מפעיליה של המכונה הזאת, והמכונה עצמה – זו שמקבלת יותר ויותר שליטה בלתי-אנושית ("היד הנעלמה" [כביכול] של "השוק החופשי" [כביכול] – הם לא ישחררו אותנו. אין לצפות ולקוות מהם לשום דבר. השחרור – אולי בשלב זה רק בהזזה קטנה של כוס או של אבן קטנה; גם בתוך-תוכו של כל אחד, לעצמו, וגם, ככל שאפשר, כלפי חוץ – תלוי בנו.
    כתב את התגובה: עודד אסף [אם כי ייתכן שכתובת הדוא"ל אחרת]

  2. nadaf yosef

    "הזמן שאחרי" ,לא יהיו הפתעות ,משבר 2008 העלה את אובמה, כל זה בכדי לבחור "בעילוי" טראמפ..
    בישראל ,רצח רבין שהיה אמור להביא שינוי הצמיח את ביבי..
    במצב הנוכחי ,תלוי בעוצמת המשבר ..יהיה שינוי ,אבל לטווח קצר,לטווח הארוך המצב יחזור לקדמותו עד למשבר הבא.. כל זה משום שהאנושות לא מספיק בוגרת,היא ניתנת לעיצוב והשפעה ,(תקשורת,אינטרנט)..יש מי שמנצל זאת לטובתו ,פוליטקאים מנהיגים..

  3. הילי

    ניתוח מעניין אבל להשתחרר אפשר רק בעצמנו (עצמנו שביחד)