• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

מקוננות לא מקוטלגות והטקסט האקדמי

בתוכנו, הפמיניסטיות המזרחיות, שוכנות גם מפלצת הצל וגם היכולת לחולל פעולה, אבל אנו נותרות עם פרטיקולריזם אתני פלגני. כי אסור לקונן. נא לא לכעוס. על יחסי הכוח ההיררכיים של הפמיניזם באקדמיה

מאנגלית: דנה ג. פלג

מי יכולה [1] לפרסם היסטוריה-טאוריה עצמית [2] בכעס הראוי לה?

ב-16 לאוקטובר 2009, בעת שלימדתי כמרצה מן החוץ במחלקה ללימודי נשים של אוניברסיטת וירג'יניה, נכחתי בהרצאה של ברינדה בוס (Brinda Bose), שהיתה בזמנו מרצה לאנגלית בהינדו קולג' של אוניברסיטת דלהי. כותרת ההרצאה היתה "The Transnational Trials of Taslima Nasrin ("הצרות הטרנסלאומיות של תסלימה נסרין"). נסרין, רופאה בהכשרתה, היא פמיניסטית בנגלדשית שפרסמה מחקרים מקיפים ומרשימים על דיכוי נשים בידי האסלאם בדרום אסיה (ראו למשל Nasreen 2010; Bose 2015). היא נאלצה לגלות לשוודיה עקב פתוות רבות שקראו להריגתה. בוס נשאה את הרצאתה הפוסט-קולוניאלית באנגלית בריטית משובחת בסגנון אוקסברידג', כשהיא עטויה בסארי. כשהקשבתי לסיפור נדודיה של נסרין ברחבי העולם, נדדה מחשבתי לעניינים פרוזאיים יותר כמו לוגיסטיקה, למשל. האם התחנכה בוס בבתי הספר הבריטיים של האליטה ההודית? מי שילם את שכר הלימוד שלה באוקסברידג'? נסרין ובוס נראו כמי שנמצאות על המסלול הגלובלי המקובל של כוכבות עולות מסוגן, מדרום לצפון. מי מממן את כל זה? אפילו פליטים נדרשים כיום לשלם סכום כסף לא קטן למבריחים שיסייעו בידם לחצות גבולות. האם הפליטים הללו מקורם במעמד הבינוני? מי בכלל יכולה להרשות לעצמה להתנייד בימינו אלה? ולמרות זאת, קיים ביקוש גדול למרצות ונושאים מעין אלה באוניברסיטאות בצפון הגלובלי – וזאת משום שהן מדברות בשפת האקדמיה, לא בשפתה החווייתית הטרנס-לאומית של גלוריה אנזלדואה.

מועדון הסגל: מצפון לדרום [3]

פרופסוריות רבות באוניברסיטאות היוקרה של הדרום הגלובלי נולדו אל האליטה הקוסמופוליטית של המעמד העליון בארצן. האנגלית שלהן משובחת, או שיש בידן את המשאבים הכספיים הנדרשים לתרגום גוף הידע שלהן לאנגלית ולעריכתו, שכן האנגלית היא השפה הרודה בכיפת הציטוטים והקידום האקדמי. פרופסוריות אלה חשות מחויבות – או אפילו נלהבות – ליישם על פרסומיהן את הנוסחה הבריטית-אמריקאית של כתיבה אקדמית. לפי נוסחה זו, יש לעגן את הטיעון האנתרופולוגי ברשת של דוגמיות – פיסות סיפור מה"שטח". מקורם של סיפורונים אלה בהתרחשויות היומיומיות, אך בדרך כלל הם נכתבים ללא הקונטקסט האורגני מהם נבעו, ומטרתם להוות דוגמיות אתנוגרפיות, הבאות לעטר תאוריות, שנכתבו באוניברסיטאות העילית של מערב אירופה וארצות הברית.

כתוצאה מכך, נתפסות החוקרות בנות האליטה של הדרום הגלובלי, על ידי עמיתותיהן הצפון אמריקאיות, כחלקי חילוף משופרים לחוקרות הכהות האמריקאיות מבית, שצמחו בגטאות ובשכונות של הצפון. אך מה בנוגע לטאוריה (Teoria) אורגנית שאינה אקדמית, שצמחה מהשטח, ונכתבה על ידי פמיניסטיות כהות ילידיות או מהגרות? בדרך כלל, חברות הסגל האקדמי בדרום הגלובלי רואות בתאוריית שטח שכזו מעין סְפָר חשיבה פרוע, שעליהן לאלפו או לרסנו בכתבי העת היוקרתיים, או במונוגרפיות של הוצאות אוניברסיטאיות באנגלית. נטוורקינג עם חברי/ות מועצת העורכים/ות של הבמות הללו, המתרחש תדירות במלונות חמשת הכוכבים של כנסי האגודות המקצועיות שבהן הן חברות, עשוי בהחלט להועיל. אך בעיני הפרופסוריות האירופאיות-אמריקאיות, הטקסטים המאולפים של חברות הסגל בנות הדרום הגלובלי, המתייחסות לתאורטיקניות כהות לא-אקדמיות כאל "אינפורמנטיות", נתפשים כיצירות של מרד משחרר. בעיני חברות הסגל מהצפון, אותן עמיתות מהדרום הגלובלי הן מתווכות, הממוקמות אי שם בין ליגת הקיסוס לבין הנשים הכהות המוכפפות (subaltern) ב"שטח". אפקט הדומינו של היררכיית הניכוס הזו מתואר לפרטיו בטקסט המכונן של נורמה אלארקון (Norma Alarcon 1990), "הנושאים התאורטיים של 'הגשר הזה הנקרא גבי' ופמיניזם אנגלו-אמריקאי". "הגשר הזה הנקרא גבי" הוא אסופת המאמרים,  שבישרה את התגבשותו הדיסציפלינרית של הפמיניזם הכהה בארה"ב (Anzaldua and Moraga 1981).

ג'ון גלדהיל (2005  John Gledhill) טוען, כי בנוסחה השלטת בכתבי העת ובספרים האנתרופולוגיים בארה"ב ובבריטניה, וכי "בקונבנציות המחקר, הכתיבה והחשיבה הצפוניות על אודות העולם," יש סובלנות מועטת, אם בכלל, אל האתנוגרפית, כאשר היא כותבת את עצמה הן כאנתרופולוגית והן כאינפורמנטית הילידית הראשית במחקרה. שומו שמיים, השילוב של שתי אלה מכונן תאוריה, ולא סתם מספר מעשיות. אנתרופולוגים אמורים להימנע מחפיפה כמעט גמורה בין החוויה האתנוגרפית לבין הביוגרפיה האישית והקהילתית שלהם. קל וחומר, לימודים פמיניסטיים ולימודי תרבות מורים לחוקרות להימנע מנרטיב הקורבן. הסובייקטית המוכפפת, הכותבת על פי תו התקן של הנוסחה האמריקאית-בריטית במדעי החברה, אמורה לייצר מחקר נטול להט. אסור לקונן. נא לא לכעוס.

פיי הריסון (Faye Harrison 2008) מציעה מפלט מהנוסחה: "האנתרופולוגיה המותמרת… תכיר בכך, שגם אם המוסדות המרכזיים של הדיסציפלינה היו על ציר סמכות בריטית-אמריקאית-צרפתית, החיים האינטלקטואליים של האנתרופולוגיה היו הרבה יותר נרחבים, התקיימו גם מעבר למרכזי המטרופולין של הצפון, והתרחבו אל מגוון אתרים, שברובם עדיין נתפשים כאזורי ספר לכשעסקינן בתאוריה". אך הפתרון שלה אינו פותר את סוגיית הניכוס הרב שכבתי אותו פירטה אלארקון. אנתרופולוגים מהאליטה האמריקאית-בריטית של ליגת הקיסוס, ובני חסותם מהדרום הגלובלי התלויים בהם למכתבי המלצות והערכות מקצועיות כדי לקבל קביעות, יצרו גוף של ידע ומחקר. גוף זה כופה את עצמו מעל המוכפפות בצורה אנכית, במקום ליצור עמן דיאלוג שוויוני אופקי.

בשנים האחרונות, האנתרופולוגיה בארה"ב ובבריטניה התגוונה מאוד באופני הטיעון התאורטי שלה ובז'אנרים של הכתיבה האתנוגרפית. אך רק לעתים נדירות יופיע מגוון זה בכתבי העת הבריטיים והאמריקאיים, או בהוצאות הספרים האקדמיות מהשורה הראשונה. קל וחומר, כאשר מתקיימת חפיפה כמעט גמורה כמעט בין החוויה האתנוגרפית לבין הביוגרפיה האישית והקהילתית.

ספרה של זורה ניל הרסטון. זכתה להכרה רק אחרי מותה

קחו למשל את האנתרופולוגית שמוצאה קובאני, רות בהאר (Ruth Behar). למרות הפריוולגיה המעמדית שלה, היא התייחסה לעצמה כאל אינפורמנטית ראשית, כאשר כתבה בטכניקות של כתיבה יוצרת על נשים מנוחשלות מאמריקה הלטינית (Behar 1993) . היות שהגיעה מפרינסטון לאן ארבור, היא לא נתפשה כאיום על עמיתיה, שרובם ככולם בני המעמד הבינוני-גבוה ומעלה. למרות זאת, רק לעתים נדירות הופיעו מאמריה היצירתיים יותר בכתבי העת האנתרופולוגיים מהשורה הראשונה. האוטו-אתנוגרפית זורה נייל הרסטון, מעולם לא פרסמה בכתבי עת אנתרופולוגיים או בהוצאות ספרים אוניברסיטאיות את הפרק בחייה שבו חייתה ללא שיוך אקדמי תקני ובעוני מרוד. היא נפטרה בגיל 69 בחוסר כל, לאחר שנשכחה כמעט לגמרי מלב. כמה אירונית וטרגית היא העובדה שזכתה להכרה על ספרים כמו "עיניהם צופות באלוהים" (2018 [1937]) רק שנים לאחר מותה. אנזלדואה נפטרה בגיל 62 עקב העדר טיפול רופאי נאות. האוטו-אתנוגרפיה המונומנטלית שלה, Borderlands/La Frontera התפרסמה בהוצאת Aunt Lute, בית הוצאה לאור פמיניסטי קטן ודל תקציב, משום שבתי הוצאה לאור אוניברסיטאיים גדולים קבעו שכתב היד אינו נהיר. בין לילה הפך הספר לרב מכר אקדמי ואקטיביסטי (Anzaldua 1987). אך רק לאחר מותה העניקה לה האוניברסיטה של קליפורניה את תואר הדוקטור שהיא הייתה כה ראויה לו.

למעשה, הדה-קולוניזציה האמריקאית-אירופוצנטרית של האנתרופולוגיה הובילה לקולוניזציה נוספת של התחום, משום שהיתה בעיקרה חד-סטרית. התאוריה ממשיכה להתגבש ולהתנסח באוניברסיטאות במרכזי המטרופולין באירופה ובארה"ב, והנתונים, שבימים אלה מתהדרים כדה- קולוניאליים, ממשיכים לזרום מן הדרום אל הצפון – אפילו אם ה"דרום" הזה ממוקם בגטאות ובשכונות מזרחיות בתוך מטרופולינים בלב הצפון-מערב.

מודל ה-Conocimiento (ידע) וחומרי החיים

גלוריה אנזלדואה הלכה בעקבות אודרי לורד (Audre Lord 1984:124-133), שכתבה לפני שלושים וחמש שנים את המאמר הקלאסי: “The Uses of Anger: Women Responding to Racism” ("שימושי הכעס: נשים מגיבות לגזענות"). במאמר מסנגרת לורד על חשיבות ההבעה של זעם היולי בטקסטים אקדמיים: "כעס של הדרה, של פריבילגיה ללא עוררין, של עיוותים גזעיים, של דממה, של שימוש לרעה, של סטריאוטיפיזציה, של התגוננות, של עיוות שמות, של משת"פיות." לורד טוענת, כי ניתן לשמור על כוחו הרגשי של הכעס בשפה האקדמית, משום שהוא "אקט משחרר ומחזק של הבהרה…" היא דנה בתזמור הרב-קולי של כעס כטקסט: "נשים כהות באמריקה גדלו בתוך סימפוניה של כעס, על כך שאנו מושתקות, על כך שאיננו נבחרות, על כך שאנו יודעות שכאשר אנו שורדות, זה קורה על אף שהעולם לוקח כמובן מאליו  את העדר האנושיות שלנו… ואני אומרת 'סימפוניה' ולא 'קקופוניה' משום שהיה עלינו ללמוד כיצד לתזמר את הכל סוגי הזעם האלה".

 .<a href="http://www.juanaalicia.com/" target="_blank" rel="noopener"> (legacy.lib.utexas.edu)</a
גלוריה אנזלדואה. צילום: ארכיון אוניברסיטת  טקסס, אוסטין.(legacy.lib.utexas.edu)

אנזלדואה משתמשת במילה "ידע" או Conocimiento בצורה מאוד ספציפית, הייחודית לשפה התיאורטית שייצרה. ה–Conocimiento אינו סתם ידע, אלא מהווה מודל, המקטלג את הרגשות ההיוליים, המלווים את החוויה הגזענית של חיי האישה הכהה המוכפפת, במהלך התגבשותה של חוויה זו מחומר גלם אל מערכת מודעת של תובנות. למודל הידע, או ההגעה אל המודעות, שבעה שלבים: ההלם שאחרי, הבין-לבין, הייאוש, הקריאה לפעולה, הבנת התמונה הגדולה ובחינתה, לידה מחדש ואקטיביזם רוחני (Anzaldua 2015 :117-159). מודל זה הולם השוואות קונטקסטואליות חוצות תרבויות. במשך שנים זכתה מסגרת זו, שבנתה אנזלדואה דרך האוטו-היסטוריה-טאוריה פורצת הדרך שלה, להתייחסות שולית בלבד, כאל עדות ותו לא. אך בשפתה של אנזלדואה: "העברנו הילוך". "Frontera" יצא לאור בהוצאת Aunt Lute. "קרן אור באפלה" שיצא לאור לאחר מותה של אנזלדואה, פורסם בהוצאת Duke University Press.

Conocimiento "דוחק בכן לפגוש את הצד האפל שלכן, את מפלצת הצל, ולהתעמת עם האופן בו תכנתתן את עצמכן (ועם האופן בו החברה תכנתה אתכן) כשעד כה התעלמתן ממנו… תיכנות זה דרש מכן להימנע מהתעמתות עם התכונות וההרגלים, שעיוותו את האופן שבו ראיתן את המציאות, ולכן מנע מכן תיכנות זה להשתמש באופן מלא בכל היכולות[4] שלכן" (Anzaldua 2015:118). הסוכנות, או יכולת הפעולה אותה הוגה אנזלדואה כסוכנת, אינה ניתנת להפרדה כאן מדמות השֵד המפלצתית אותו היא מתארת, כי הקריאה והיכולת לפעולה אינה כוללת רק אומץ כי אם גם פחד.

הנוסחה האמריקאית-בריטית לכתיבת מדעי החברה מרדדת את ההנהרה של חומרי החיים. אנזלדואה, לעומת זאת, מאפשרת לטווח רחב של טיעונים הנמצאים מחוץ לתו התקן של הנוסחה הזו לעלות, להאיר, ולהתחבר אלה עם אלה מתוך מה שמייקל טאוסיג (1986 Michael Taussig) הגדיר כ"עכירות אפיסטמית". פרט למחסום שמציבה השפה האנגלית, עצם טווייתם וסיפורם של אותם חללים תוך-רקמתיים בתוך העכירות הזאת, הוא שהוביל לחסימתם של אופני הכתיבה האנזלדואית מפרסום בכתבי העת ובהוצאות הספרים האקדמיות בארה"ב ובבריטניה. החסימה נעשתה על ידי הקוראים המומחים האנונימיים, ששמרו על הסדר הישן והטוב, לכשנתמנו על ידי העורכים להעריך את כתבי היד שנשלחו בתקווה לפרסום.

אנזלדואה קוראת להחליף את האנתרופולוגיה המונולוגית והחד-כיוונית באוטו-אתנוגרפיה ואוטו-היסטוריה מרובות קולות. תהליך ההחלפה יסלול את הדרך לסביבה יצירתית ושוויונית יותר

מודל ה-Conocimiento של אנזדלואה קורא להמשגה מחודשת של היחסים בין קהילות של ידע אקדמי מוכפף לבין הצפון על מתווכיו מן האליטה הקוסמופוליטית של הדרום הגלובלי. אנזלדואה קוראת להחליף את האנתרופולוגיה המונולוגית והחד-כיוונית באוטו-אתנוגרפיה ואוטו-היסטוריה מרובות קולות. תהליך ההחלפה יסלול את הדרך לסביבה יצירתית ושוויונית יותר, הנטועה בקהילות שאינן מתנהלות באופן מסודר, מבלי "לסדר" אותן עבור הקורא/ת. הקטגוריות האנליטיות שלה עוסקות במקומי. עבורה, המקומי אינו מהווה נתונים שיש לאסוף כחלק ממחקר אתנוגרפי עבור מטרופוליטנים דוברי אנגלית, כי אם תאוריה שמסרבת לציית ליומרה האמריקאית-בריטית לתיאור תהליכים חברתיים בעקביות אנליטית.

אנזלדואה מסרבת לנכס מחדש דוגמיות וסיפורונים של אינפורמנטים כאשר היא מכלילה את המודל שלה: " La Mestiza [5], ההיברידית, בת הכלאיים, צריכה כל הזמן לחרוג מן התצורות של השיגרה, מחשיבה מתכנסת, ומסיבתיות אנליטית, הנוטה להשתמש ברציונאליות כדי להגיע למטרה אחת (במודל המערבי) – לחרוג כדי להגיע לחשיבה מסתעפת, המאופיינת בתנועה, בכך שהיא נפרדת מדפוסים ויעדים קבועים ומפתחת נקודות מבט הוליסטיות, שאינן מדירות" (Anzaldua 1987:79).

LA LLORONA’S SACRED WATERS, acrylic mural on stucco, 30’ x 70’. York and 24th Streets, San Francisco Mission District, Juana Alicia © 2004. All rights reserved. (www.juanaalicia.com) Photography by Ben Blackwell

ה(ת)טאוריה של La Llorona בישראל –פלסטין

בעוד שלורד מתמקדת בכעס, אחת הדמויות המרכזיות של אנזלדואה היא La Llorona (לה יורונה), המופיעה בציור הקיר המונומנטלי של חואנה אליסיה (Juana Alicia): "האשה הבוכיה… מראֶה שיש בו צומת דרכים, חיבור, חריגה תרבותית…" (Anzaldua 2015:XIV). "אנו, שנבגדנו במשך דורות, שסבלנו טראומות של השפלה והדרה גזעית, כמעט נקברנו תחת עולו הכבד של הצער. לעולם איננו שוכחות את פצעינו. La Llorona אמנו האפלה, בקינתה הנצחית… סמל צערנו הבלתי פתור, חזיון הנוכח תמיד בנפשותינו…" (ibid., 88). "קינתה של ה-יורונה בלילה על ילדיה המתים מוצאת לה הד בטקסי האבל או הקינה שנערכים בידי נשים, כשהן נפרדות מבניהן, אחיהן או בעליהן לשלום… הבכי הוא… מחאתה הדלה של הצ'יקאנה, כשאין לה כל מוצא אחר. טקסי קינה משותפים אלה הם סימן להתנגדות בחברה שמוקירה את הלוחם והמלחמה, ושבה הנשים אינן אלא פרס, לכל היותר" (Anzaldua 1987:33).  אנזלדואה מביאה אל עבודתה את לה יורונה[6], דמות היסטורית-מיתית מהפולקלור של אמריקה הלטינית, כחלק מארגז הכלים התיאורטי והמתודולוגי שלה. לה יורונה, המקוננת, מגלמת את זעקות הכאב שלה ושל נשים כהות מוכפפות – כאב הנותר ללא מענה, ואף ללא הכרה.

כשמאחוריהן דורות מרשימים של מאבקים, השיגו נשות הסגל הכהות בצפון אמריקה את היכולת להביע את רגשותיהן בפרסומים אקדמיים ולכתוב בז'אנרים מעורבים – כל עוד יש להן קביעות. אף על פי כן הישג עצום זה הוא עדין בגדר בלתי אפשרי לחוקרות מהמעמד הבינוני- נמוך מהדרום הגלובלי, כמו פלסטיניות עם אזרחות ישראלית או מזרחיות.

נשים מזרחיות אינן מקוטלגות כנשים כהות לפי הקטגוריזציה הצפון אמריקאית. מצפים מאיתנו להשתמש בנוסחה האמריקאית-בריטית של ייצור ידע נטול להט, בשל ההנחה הסמויה כי אנו משתייכות לאליטה – הורינו שילמו על הדוקטורטים היקרים שלנו באוניברסיטאות של ליגת הקיסוס. אבל הוריי לחצו עליי, ואני לחצתי על בני, להוציא ציונים גבוהים, שכן הדרך היחידה לזכות בהשכלה גבוהה בחו"ל היתה באמצעות כש"ז [7] – כסף של זרים – או מלגות המבוססות על הצטיינות. "מזרחים" אינם קטגוריה של אפליה מתקנת באמריקה הדורשת תיקון עוולות היסטוריות.

אנו, הפמיניסטיות המזרחיות, בחו"ל אנו יהודיות ישראליות. בישראל, אנחנו סתם עושות צרות. מוציאות את השד מהבקבוק, או מתבכיינות, כפי שהממסד האשכנזי קורא לנו

פמיניסטיות מזרחיות במסלול ה-Conocimiento – הנוטשות את הציונות (עם או בלי "שלב ההלם" ממנה), ומבינות את "התמונה הגדולה", נלכדות בין הבינאריות של ישראל-פלסטין לבין הנוסחה האמריקאית-בריטית. אנו מנועות מלנסח את מה שנמצא בין-לבין, ובמילותיו של וו. אי. בי. דובואי (W. E. B. Dubois 1903):"ביני לבין העולם", מנועות מהמיפוי שערכה צ'לה סנדובל (2000 Chela Sandoval) לרווח שבין עורו השחור של פרנץ פאנון לבין המסכה הלבנה, המתואר באוטו-אתנוגרפיה שכתב (Fanon 1967). אין לנו זכות לכעוס כמו לורד או לקונן כמו אנזלדואה. בחו"ל, אנו יהודיות ישראליות. בישראל, אנחנו סתם עושות צרות. מוציאות את השד מהבקבוק, או מתבכיינות, כפי שהממסד האשכנזי קורא לנו.

אם אנחנו מוכרות את נשמתנו, אנו יכולות להשתלב היטב כ"מזרחית הייצוגית", ולקשוט את הקטגוריות עתירות המימון המתקראות "לימודי ישראל" ו"לימודי יהדות". אם אין אנו עושות כן, עדיין איננו יכולות ליהנות מהשגשוג המבורך של פרסומים ביקורתיים על הבינאריות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. איננו אף "יהודיות-ערביות". זהו מושג היסטורי שחדל להתקיים עם הקמת מדינת ישראל ב-1948. לכו תגידו לנשים בשכונות שהן "יהודיות ערביות". הקהילות שלנו מתעבות את המונח (ראו חבאז 2019).

קובץ המאמרים המכונן בעריכת אנזלדואה ומורגה

אנו משתתקות כשאנו מסרבות. הסירוב נובע מהמגבלה שנכפית עלינו, כאשר נותן לנו הממסד חופש לכאורה, בשם הפלורליזם האתני בישראל – חופש שמתפוגג, כאשר אנו מבינות איך ועד כמה מותר לנו לבקר את הציונות. עבורנו, אחרי שחווינו את "שלב ההלם" האנזלדואני, כשאנחנו על רצף ה-Conocimiento וכבר מבינות את "התמונה הגדולה", הציונות היא גזענות. אנו משתתקות כאשר אנו מזעזעות את הנרטיב הלאומי הפלסטיני, שהאינטליגנציה החילונית האקדמית שלו נמצאת בדיאלוג עם האליטות האשכנזיות האנטי-ציוניות או הפוסט-ציוניות של המעמד העליון, סמולבן, אותו אנו  מגנות. אז מה נותר לנו?  אנחנו מקוננות – מה שהממסד האשכנזי אוהב לכנות "מתבכיינות". פמיניסטיות פרוגרסיביות מצפון אמריקה, כהות ולבנות כאחת, שנתקעות בבינאריות הישראלית-פלסטינית מכנות את הקינה שלנו "פולמוס". עקב הערעור שלנו את הנרטיב הבינארי הנוח, ישראל-פלסטין, עבודת השטח שלנו מודרת מתפוצתם הגלובלית של טקסטים הנהגים על ידי פמיניסטיות כהות.

אנו, פמיניסטיות מזרחיות, כוללות בתוכנו גם את מפלצת הצל וגם את היכולת להיות גורמות פעולה, סוכנות, או בשפתה של אנזלדואה, את, ה-facultade. המיינסטרים האשכנזי ומנהלי המעברות שלו שופטים כל מי שמדברים על יחסי גזענות תוך יהודיים כ"מתבכיינים". הביטוי "להתבכיין" הוא הנשק של אותן אלה, המציגות את עצמן בציבור כדוברותיו של ה"פלורליזם הנאור". זהו רכיב משמעותי בפרדיגמה האנליטית מבית מדרשם של פארסונס ואיזנשטדט. זו הפרדיגמה המהווה את ברירת המחדל בניתוח של החברה בישראל. האשכנזים הם הישראלים האמיתיים, ולפיכך הם אוניברסליסטים. אנו נותרות עם פרטיקולריזם אתני פלגני. דוגמאות טובות ל"התבכיינות" פרטיקולרית זו היא ההכחשה הגורפת האשכנזית-ציונית, הקיימת כמעט בכל קצוות הקשת הפוליטית, בנושא חטיפת תינוקות תימן, מזרח ובלקן משנות השלושים ועד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים; פרשת ילדי הגזזת, שבה עברו כ-150,000 ילדים טיפולי הקרנות בקרני רנטגן במינון גבוה ללא הסכמת הוריהם או ידיעתם[8]. מדינת ישראל, שנוסדה בשטחה של פלסטין המנדטורית, תופסת את עצמה כביתה הלאומי של יהדות העולם. האין כל היהודים אמורים להיות שווים במולדתם, ללא קשר למוצאם? אם כך, מדוע מתקשים בני הרוב המזרחי האזרחי לדון בתיקים של אפליה גזעית כנגדם בערכאות בתי המשפט? בדרך כלל, תיקים כאלה מנוטרלים ומאבדים כל לגיטימציה כשמודבקת להם תווית ה"התבכיינות" (ראו ביטון 2011).

על הקיטלוג של החוקרת האנזלדואית בת הדרום הגלובאלי – זו שבאה מה"שטח" ושאינה חושבת בתוך הקופסא – לחדול מהיותו "אליטה" כברירת מחדל. זו תקוותי. תנו לה להוציא לאור פרסומים אקדמיים המיישמים את מודל ה- Conocimiento – עדותה על העצמי ועל החברה. לפרסומים אלה תרומה משמעותית להפיכת יחסי הכוח ההיררכיים בין פמיניסטיות כהות באקדמיית העלית בצפון אמריקה ובבריטניה, פמיניסטיות בסגל האוניברסיטאי בדרום הגלובלי, ופמיניסטיות אינטלקטואליות אקטיביסטיות מהדרום הגלובלי ליחסים אופקיים ושוויוניים יותר. העבודה המונומנטלית של גלוריה אנזלדואה היא דוגמא מצוינת להפיכה שכזו. ואם להתייחס לחזון של פיי הריסון, עלינו להקשיב, לקרוא ולצטט תאוריה פמיניסטית מאתרי הגבול, ולחרוג מהשליטה האנגלופונית על אוצר הידע האנתרופולוגי. בהתחשב בכך, שרודנותה של האנגלית היא עובדה די מוגמרת, כשם שאומרת אנזלדואה, הגיעה העת "להחלף הילוך" ולעבור לתרגום.

הרצאה במסגרת המושב: "אזרחות גלובלית: חשיבה אנזלדואנית חוצת קהילות, היסטוריות ותרבויות" הוועידה של החברה לחקר גלוריה אנזלדואה,  סן אנטוניו, נוב' 2019. 

סמדר לביא Ⓒ כל הזכויות שמורות, 2020

—–

הערות

[1] ההתייחסות בלשון נקבה היא לכל המגדרים, דג"פ.
[2] המלה "תאוריה" בעברית מקורה בתעתיק של המלה Theory באנגלית, בה האות ת' היא תעתיק של th. בחרתי כאן במלה
"טאוריה" כתעתיק של המלה הספרדית Teoria בה האות ט' היא תעתיק של האות T. דג"פ.
[Lavie, 2018) [3) חלקים רבים מהרצאה זו מבוססים על הדיון בסוגיית הכתיבה האנתרופולוגית בספרי "עטופות בדגל ישראל".
[4] במקור facultades, בספרדית.
[5]  ה-מסטיסה היא בת תערובת. בתרבות ההיספאנית והצ'יקאנית בפרט המונח מתייחס לצאצאים של לבנים וילידים.
       המונח הנו מרכזי ביצירתה וחשיבתה של אנזלדואה. דג"פ.
[6] לה יורונה, המקוננת, היא דמות מרכזית בעולם האגדות של אמריקה הלטינית. האגדה מספרת, שאשה אחת לא
  1.      היתה אהובה על בעלה, שאהב במקומה את שני בניהם. אחרי שתפשה את בעלה בוגד בה עם אשה אחרת, בצער
  2.      וזעם הלכה והטביעה את שני בניה, ואח"כ הטביעה את עצמה בנהר. לכשהגיעה לשערי גן העדן, לא ניתנה לה זכות
  3.      הכניסה לשם עד שתמצא את נשמותיהן של שני בניה. כתוצאה מכך, מאז ועד הלום היא מחפשת את נשמות בניה
  4.      האבודים, ובוכיה תמיד, כי אינה יכולה למצוא אותם. כתוצאה מכך, היא חוטפת בנים תועים בחשכת הלילה,
  5.      מבקשת סליחה מהמלאכים, ואז מטביעה את הבנים באותו הנהר בו הטביעה את בניה.
    [7]  כש"ז או "כסף של זרים" הוא תרגום של ביטוי הסלאנג האמריקאי OPM או Other People’s Money.
[8] סרטם המונומנטלי של בלחסן ונחמיאס (2003) טוען כי כ–75,000 הוקרנו נגד "גזזת". ההערכה העכשווית היא שהמספר
הזה מהווה כחצי מכמות המוקרנים/ות.

 

ביבליוגרפיה

ביטון, יפעת. 2011. מזרחים במשפט: ה"אין" כ"יש." משפטים מ"א(3) 315-377
הרסטון, זורה נייל. 2018 (1937). עיניהם צופות באלוהים. תל אביב: הכורסא
חבאז, מורן. 2019. "הנערים": לחשוב מחדש על אקטיביזם מזרחי. העוקץ, 3 באוקטובר
Alarcón, Norma. 1990. “The Theoretical Subjects of This Bridge Called My Back and Anglo-American
Feminism.” In Making Face, Making Soul (Haciendo Caras), edited by Gloria Anzaldúa,
356-69. San Francisco: Aunt Look Books.
Anzaldúa, Gloria. 2015. “Now Let Us Shift... Conocimiento... Inner Work, Public Acts.”in Light in the
Dark/Luz en lo Oscuro, edited by Analouise Keating, 117-159. Durham: Duke University Press. —1987.
Borderlands/La Frontera: The New Mestiza. San Francisco: Aunt Lute.
Anzaldúa, Gloria and Cherrie Moraga, eds. 1981. This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women
of Color. London: Persephone Books.Behar, Ruth. 1993. Translated Woman: Crossing the Border with
Esperanza’s Story. Boston: Beacon Press.
Bose, Brinda. 2015. “words that bleed and fly.” Antiserious: Journal of Laughter in Slow Motion.
https://antiserious.com/words-that-bleed-and-fly-cd5dbc723bbe.
Accessed 20 December 2019.
Dubois, W.E.B. [1903] 1989. The Souls of Black Folk. New York: Penguin.
Fanon, Frantz. 1967. Black Skin, White Masks. C. Markmann, trans. New York: Grove Press.
Gledhill, John. 2005. “Reinventing Anthropology, Anew.” Anthropology News (October): 6-7.
Harrison, Faye. 2008. Outsider Within: Reworking Anthropology in the Global Age.
Champaign: University of Illinois Press.
Lorde, Audre. 1984. Sister Outsider, 124-133. Berkeley CA: Crossing Press.
Lavie, Smadar. 2018. Wrapped in the Flag of Israel: Mizraḥi Single Mothers and Bureaucratic Torture
2nd ed. Lincoln: University of Nebraska Press.
Nasreen, Taslima. 2010. No Country for Women. New Delhi: Vitasta Publishing.
Sandoval, Chela. 2000. Methodology of the Oppressed. Minneapolis: University of Minnesota Press.
Taussig, Michael. 1986. Shamanism, Colonialism, and the Wild Man: A Study in Terror and Healing.
Chicago: University of Chicago Press.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.