• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

קווי המילוט של הריחוק החברתי

ימי הקורונה מייצרים קשר בלתי אמצעי בין הלא-מודע הפרטי לציבורי ומערערים את יחסי הכוחות בין מה שנחשב "נורמטיבי" למה שנחשב "מופרע". כשחרדות פרנואידיות ממלאות את המסך, עלינו להקפיד שבעתיים על המהלכים הפוליטיים, פן ניפול קורבן לפשיזם
שני סמאי-מוסקוביץ'

בימים אלו, נדמה כי כל הקלפים נטרפים ושסדרי עולם איבדו משמעותם. המושג 'ריחוק חברתי' נשמע מכל עבר, והריחוק מעורר תגובות רגשיות רבות ומגוונות בקרב כולנו. דלז וגואטרי, פילוסוף ופסיכואנליטיקאי שהתגוררו ועבדו בצרפת, טענו בהגותם לחיבור אינהרנטי בין הדינמיקה הנפשית לזו הפוליטית-חברתית, ויצרו מושגים ושפה לחשיבה המשלבת בין הנפשי לפוליטי-חברתי.

פרויד התייחס לשני דחפים מרכזיים המניעים אותנו – הארוס והתנטוס (החיים והמיניות, המוות והתוקפנות). בשונה מפרויד, מתייחסים דלז וגואטרי לתשוקה ככוח המניע אותנו, כאשר לטענתם אין מדובר בדחף שמקורו פנימי בלבד, כיוון שהתשוקה מקורה לעולם בנפש השלובה באופן בלתי ניתן להפרדה בעולם החברתי הסובב אותה. דלז וגואטרי מציעים שני קטבים להשקעה הליבידינלית החברתית (Social Libidinal Investment): האחד פרנואידי ריאקציונרי ופשיסטי, והשני סכיזואידי ומהפכני. הפרנואידי ריאקציונרי הוא זה המתקשר למבנים חברתיים נוקשים שמתהווים תחת צורה מסוימת של ריבונות, מבנים שלמים שאינם מאפשרים סינגולריות. הסכיזואידי מהפכני מתקשר להיפוך השיעבוד של הייצור, לקריסת הכוח, ולריבוי של סינגולרים. החברתי והדחפי הולכים יד ביד, כאשר עלינו לבחון הן כלכלה נפשית והן כלכלה פוליטית-חברתית, באמצעות ההשקעות (Investments) שאליהן התשוקה מכוונת.

ימי הקורונה מייצרים קשר בלתי אמצעי בין הלא-מודע הפרטי לציבורי, ומזמינים אותנו להיעזר בהמשגה של דלז וגואטרי בהסתכלות על ההשקעה הליבידינלית החברתית. בהקשר לקצה הפרנואידי ריאקציונרי ופשיסטי, אין צורך ללכת רחוק. חרדות פרנואידיות (ויש היאמרו ריאליות – האם יש לנו את הכלים להבחין ביניהן?) ממלאות את זמן המסך התקשורתי. מכאן ההידרדרות לעבר חודו של הקצה הפרנואידי, הריאקציונרי והפשיסטי קלה מאוד – ניתן לאכן טלפונים, לסגור את הכנסת ואת בתי המשפט – והכל באיצטלה הישרדותית גרידא.

למעשה, לעולם לא חסרו הזדמנויות להיות בקצה הפרנואידי הריאקציונרי והפשיסטי גם בעבר, ברחבי העולם. ב"נצחון המוות", הפרולוג לספרו "תת עולם", מתאר דון דלילו מה עובר בראשו של ג'ון אדגר הובר, ראש ה-FBI בתקופת המלחמה הקרה, במהלך צפייה במשחק בייסבול מפורסם של הג'יאנטס מול הדודג'רס, במגרשי הפולו בניו יורק ב-3 באוקטובר 1951:

אבל למה דווקא צורות החיים שאינן נראות לעין הן שמטרידות את אדגר יותר מכול, והוא מסיח את פניו מגליסון ועוצר את נשימתו. הוא רוצה למהר לאיזה בית שימוש, חדר מצופה אבץ ובו פיסת סבון סגלגלה שאיש עדיין לא נגע בה, זרם עז של מים חמים ומתקן שממנו משתלשלת מגבת חד-פעמית ששום איש אחר לא השתמש בה. אבל מובן שאין דבר דומה לזה בסביבה. רק עוד ועוד חיידקים, גורמי מחלה נפוצים בכל מקום, מיקרובים, מושבות צפות של חד-תאיים המתמזגים זה בזה ונפרדים זה מזה ומתארכים ומסתלסלים ועוטפים זה את זה, רכבת משא של חומר שנפלט מריאותיהם של בני-אדם משתעלים, גולמי וקטלני.
(עמ' 17-18)

עם התקדמות המשחק, ולקראת חבטת ההום ראן המפורסמת "The shot heard round the world", ניירות מתחילים להתעופף מכל עבר במגרש:

במושבים שבתא קולף מעליו ג'יי אדגר הובר דף מגזין שנחת על כתפיו ודבק בהן. תחילה חש אי-נחת מהעצם הזה הבא במגע עם גופו. ואחר-כך חולפות עיניו על העמוד. זה העתק צבע של ציור מאוכלס בדמויות ימי-ביניימיות מתות או הולכות למות – נוף דמיוני של הרס וחורבן. אדגר לא ראה מימיו ציור כזה. הוא מכסה את כל העמוד ובוודאי משתלט על המגזין כולו. על גבי האדמה האדומה-חומה צועדים צבאות רפאים. בני-אדם משופדים על רמחים, תלויים ממעיהם, מתוחים על חישורי גלגלים המחוברים לצמרות עצים עירומים, גופות פתוחים לעורבים. גדודי מתים מצטופפים מאחורי מגינים העשויים ממכסי ארונות קבורה. המוות עצמו רוכב על סוס זקן מפוספס-צלעות, הוא צמא לדם, חרמשו מונף שעה שהוא דוחף נחילי בני-אדם רדופים אל פתחה של איזו כניסה לגיהינום, מבנה מוזר במודרניות שלו שיכול להיות מנהרה של הרכבת התחתית או מסדרון משרדים. רקע של שמי-אפר וספינות בוערות. ברור לאדגר שהדף מה"לייף" והוא משתדל לצבור בקרבו כעס. הוא שואל את עצמו מדוע ירצה מגזין ששמו אומר "חיים" להדפיס ציור מחריד בממדי אימה כאלה. אבל הוא אינו יכול להסיר את עיניו מהעמוד.
(עמ' 43)

נצחון המוות, פיטר ברויגל האב, 1562

ציורו של פיטר ברויגל האב, "ניצחון המוות", משתלט מכל עבר. התיאור המזעזע והקשה מאפשר לנו לחוש בכל נימי גופנו ונפשנו את גודל הזוועה, נותן פשר לחרדה המשתלטת מכל עבר. הקישור שבין החרדה העזה מהשתלטותם של המיקרובים לבין תחושת האפוקליפסה המרחפת, רלוונטי כיום יותר מתמיד. ברגעים רגשיים עוצמתיים שכאלו עלינו לעצור ולחדד ביתר שאת את ההבדל שבין דאגה בריאותית כנה, לבין גבולות הכוח שמפעיל השלטון. לבחון היטב את הדרך שבה מתקבלות החלטות. הובר, כראש ה-FBI, השתמש באמצעים רבים לצורך חיזוק מעמדו ומתן לגיטימציה לדרכי פעולתו, כגון סחיטה, הכפשה, או שימוש במעקב אחר מתנגדים. בימי פרנויה לכל אחד מאיתנו נפגמת במידה כזו או אחרת יכולת החשיבה, העולם כפי שאנו מכירים אותו מגיע אל קיצו. החששות הבריאותיים, החרדה הכלכלית, השינוי הקיצוני של השגרה – אינם נותנים מנוח. דווקא בימים כאלו, עלינו להקפיד שבעתיים על מהלכים פוליטיים שייעשו באופן דמוקרטי, פן ניפול בקלות קורבן לקצה הפרנואידי ריאקציונרי ופשיסטי.

דליפות במערכת החברתית

לנוכח ה'ריחוק החברתי' המתהווה ומצווה בימים אלה, ארצה להצביע על שלושה קווי מילוט בולטים שעשויים לסייע לנו כחברה להימנע מלקרוס לעבר הקצה הפרנואידי ריאקציונרי ופשיסטי. את המושג קו מילוט (Line of flight, Ligne de fuite) מתארים דלז וגואטרי כמעין דליפה במערכת החברתית; לא מדובר בבריחה מן העולם אלא ביצירה של זרימה שחורגת מהמסלול המתווה הקיים (כגון צינור מים, או תוואי השטח הקיים של נחל למשל). קווי מילוט הן מציאויות שאינדיבידואלים או קבוצות יוצרים באופן אקטיבי, בשונה ממעקב אחר קווים ומהלכים שכבר קיימים במציאות. דלז וגואטרי מזהירים כי קווי מילוט עלולים במצבים מסוימים לפנות גם לכיוון של חורבן. ימים יגידו לאן יובילו קווי המילוט שנוצרים להם כיום, ולאן יתפתחו, אך ניכר כי הם ילוו אותנו עוד הרבה אחרי התקופה הנוכחית.

קו המילוט הראשון מתבטא בשינוי דרמטי שעוברת החוויה התרבותית בימינו. זהו קו מילוט חלקי, אך משמעותי. תיאטראות מעלות הצגות לצפייה עבור מבוגרים וילדים, מוזיאונים מאפשרים כניסה וירטואלית לתערוכות, והופעות אמנים ללא קהל משודרות בערוצי הטלוויזיה. חלקיותו של קו זה נובעת מהתלות המוחלטת שלו בתקשורת המקוונת, ובצמצום המרחב הגיאוגרפי. אנשים מצויים בביתם, כפי שנדרש מהם, וצופים, או מתהלכים בינות לאירועים תרבותיים – דרך המסכים. העולם פונה לכיוון של גלובליזציה מקוונת, ועל אף שלא ניתן להשוות בין חוויה של יציאה לאולם התיאטרון, צפייה במופע מוזיקלי או ביקור במוזיאון, יש תחושה שלפחות חלק מהתכנים, מהרעיונות ומהחוויות – מצליחים לחדור מסך.. עם זאת, חלקיותו של קו זה מצריכה זהירות רבה, שכן החוויה התרבותית כוללת לא רק תוכן שמועבר באמצעות המסך, אלא גם את האופן שבו הוא מועבר. חוויה תרבותית כוללת את היותנו במיקום ייחודי וייעודי לה, את המפגש האנושי הכולל גם את זה הגופני, את האנרגיות של הקהל ושל היצירה או האמן – כל אלו אינם מתאפשרים דרך המסך. כמו-כן, קו מילוט זה, בהיותו חופשי לכל, מעודד שוויון רגעי בקרב כלל רבדי האוכלוסייה. אך ככל שהמודל הכלכלי הקפיטליסטי מוסיף לשלוט בזירה, סביר כי לאחר יעבור זעם הפערים ואי השוויון רק יחריפו, לאור המשבר הכלכלי המתחולל והמצוקה הנפשית הרבה הנובעת ממנו.

קו המילוט השני הנו קו המילוט מהאינדיבידואליזם שאליו נוטה החברה המערבית. לכאורה במעין מהלך הפוך על הפוך, דווקא הקהילה תופסת מקום משמעותי מאוד דווקא בימים אלו של ריחוק ובידוד. אנשים נעזרים זה בזה, חושבים זה על זה, מפגינים סולידריות, ונדמה כי קהילה חזקה (ולא רק משפחה או חברים קרובים), תאפשר התמודדות טובה יותר עם מצב הריחוק החברתי. בחברה אינדיבידואליסטית לא מובן מאליו לייצר קהילה רחבה ויציבה הדואגת לחבריה, וימים אלו מדגישים ומעודדים יצירה של קהילות כאלו. רובד נוסף, פסיבי יותר, וקשור באותו הנושא, מתכתב עם מושג הנטבע במקור על ידי ארגונים סביבתיים: 'חשבו גלובלי, פעלו לוקלי'. הקהילות המתהוות, ההתבססות על החקלאות והתוצרת המקומית – כל אלו מפחיתים דרמטית את פגיעתו של המין האנושי בסביבתו. כך, למשל, הפחתת טיסות ושימוש בתחבורה פרטית וציבורית –  מצמצמת באופן משמעותי את רמת זיהום האוויר, ומשפיעה באופן רחב על המערכת האקולוגית שאנו עצמנו איבר בגופה.

יחסי הכוחות בין ה'נורמטיבי' ל'מופרע' מתערערים. יש לכך השלכות מרחיקות לכת בתחום של 'בריאות הנפש', כאלה המערערות על עצם המשמעות של המושג 'בריאות'

קו המילוט השלישי והאחרון קשור לנפש, לחברה, ולשפה, והוא נוגע להגדרות בתחום הנפשי. מחשבות והתנהגויות שנחשבו עד כה כהפרעות שאינן נורמטיביות, מקבלות חיזוק ועידוד חברתי באופן מובהק, עד כי ניתן בהחלט לומר כי עולם ההגדרות של הפרעות נפשיות חווה כעת ערעור שאין כדוגמתו. מה שנקרא עד כה 'הגנה סכיזואידית' ונחווה כמצב חברתי בעל קונוטציות שליליות – בדמות בידוד ביתי והתרחקות מקשר ישיר בין בני אדם – זוכה כעת לעידוד רב. (דמו בנפשכם את עולמם של המתבגרים שמעודדים אותם כעת לקשר מקוון בלבד עם חבריהם! את כל אלו אשר מגע בין אישי קשה עבורם, והנה נחסך מהם הצורך!). התנהגויות שנחשבו קומפולסיביות כגון שטיפה מרובה של כפות הידיים, או חיטוי של ידיות הדלתות – הן כעת המלצה גורפת. ומה לגבי הפרנויה? החשיבה הפרנואידית שלפיה בני אדם הם מאיימים ומסכנים, מקבלת תיקוף כיוון שה'אחר' נחווה כאיום פוטנציאלי להפצת מחלה מסוכנת. יתר על כן, המציאות היא כזו שבה השב"כ עוקב אחרי תנועותינו בעולם. אלו בינינו שחוו עד כה תיוג חברתי, זוכים כעת לתיקוף חברתי מסיבי לתפיסותינו, מחשבותינו והתנהגויותינו. העולם התהפך. זהו קו מילוט סכיזואידי מהפכני. קו המילוט הזה משנה את בסיס המשמעות האבחנתי של 'הפרעה' – סכיזואידיות, OCD, פרנויה – ומערער את יחסי הכוחות בין ה'נורמטיבי' ל'מופרע' לכאורה. מדובר בקו מילוט בעל השלכות מרחיקות לכת בתחום של 'בריאות הנפש', כאלה המערערות על עצם המשמעות של המושג 'בריאות'.

כדי לא לקרוס הן במובן הנפשי והן החברתי, עלינו להכיר בכך שהם שזורים זה בזה, כמו-גם יחסנו למצב בעת הזו. הווירוס אמנם מגיע מבחוץ, אך ההתמודדות עמו קשורה גם לגוף ולנפש שלנו, וגם כאן – החוץ והפנים שלובים זה בזה. ומהי 'בריאות' בעצם, האם אדם בשלבי התמודדות עם וירוס הוא חולה, או שמא דווקא בריא, כיוון שהמערכת החיסונית שלו פועלת כראוי, באופן שנועדה לו, על מנת להגן ולחסן את הגוף? חיזוק של עצמנו ושל העולם, בכל אחת מהרמות הללו: גופני-נפשי, חברתי-פוליטי, ותרבותי-סביבתי – הוא מהותי כעת, ויסייע לנו להימנע מקריסה לעבר הקצה הפרנואידי ריאקציונרי ופשיסטי. בתוך תקופה זו של ערעור על הסדר הקיים, גם אם הסדר יחזור לכאורה לכנו – עצם החוויה של טריפת הקלפים כבר שינתה את חיינו, ותוסיף לשנות אותם. מי ייתן ונשכיל, נזהה ונרגיש אילו קווי מילוט אנו מוסיפים לייצר, ומאילו עלינו להישמר.

שני סמאי-מוסקוביץ' היא פסיכולוגית קלינית מומחית ודוקטורנטית במסלול הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה

צילום: cc by 2.0 David Álvarez López

– – –

דלילו, דון (1997) [1999]. ניצחון המוות. תת עולם. ישראל: כנרת זמורה ביתן, עמ' 9-63.

Deleuze, G., & F. Guattari (1972) [2005].  Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia.
(R. Hurley, M. Seem & H.R. Lane, Trans.).Minneapolis: University of Minnesota Press.

Deleuze, G., & F. Guattari (1980) [2007]. A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia.
(B. Massumi, Trans.). Minneapolis: University of Minnesota Press.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.