"קורונה קפיטליזם" וחריגה מגבולות השוק

א.

ימים אלה של משבר וירוס הקורונה מחייבים אותנו לעיון מחדש במציאות החברתית שאנחנו חיים בה, מציאות שעוצבה על ידי מדיניות של כ-40 שנה של ניאו-ליברליזם שהשכיח ממציאות החיים שלנו מושגים של ביטחון כלכלי, חברתי ותעסוקתי. בשנים שלאחר סיום המלחמה הקרה חשבו כי אנחנו נמצאים ב"קץ ההיסטוריה" כפי שכתב פוקויאמה, שהגענו לסופה של ההתפתחות הפוליטית ושלמעשה שאין כל אלטרנטיבה לשיטה הכלכלית-חברתית שבה אנחנו מצויים. את המציאות הזו תיאר מבקר התרבות מארק פישר במושג "ריאליזם קפיטליסטי". מושג זה פירושו שיותר קל לנו לדמיין את סוף העולם מאת סוף הקפיטליזם.

בשנים האחרונות אנחנו עומדים בפני משברים הולכים וחוזרים – מהמשבר הכלכלי העולמי ב-2008, דרך האיום המתקדם של התחממות גלובלית, וכעת הקורונה. אלה מזכירים לנו כי אנחנו ממש לא "בקץ ההיסטוריה", ושלמעשה ההיסטוריה מעולם לא עזבה אותנו. משברים אלה מערערים את היציבות של הניאו-ליברליזם, הופכים את חייהם של מיליונים רבים לחיי מצוקה ומחסור, מטלטלים את המשטרים הדמוקרטיים סביבנו, ומעלים כוחות פופוליסטיים המאיימים על הדמוקרטיה. נראה כי המציאות של המשבר היא עניין של קבע תחת השיטה הכלכלית שבה אנחנו חיים.

מגמה זו חזקה בארץ ממש כפי שהיא חזקה בעולם, ועל אף כל זאת, על אף המשברים החוזרים של הניאו-ליברליזם, לא מצליחה להתפתח בארץ אלטרנטיבה כוללת ועקבית למצב ברמה הפוליטית והרעיונית, ואנחנו עדיין לא מצליחים לחרוג מעבר לאותו "ריאליזם קפיטליסטי". עם זאת, ההלם שבו לוקה המערכת הפוליטית לנוכח הקורונה, וחוסר היכולת שלה להתמודד אתה באמצעות הניאו-ליברליזם, מהווים פתח לדיון בעיצוב של חברה אחרת ולעיון מחודש ברעיונות של ארגון ותכנון כלכלי וחברתי, רעיונות על פעילות ממשלתית לשם הסדרת הכלכלה.

על כן אני חושב שדווקא בימים אלו של חוסר ביטחון ופחד, כאשר העתיד לפנינו אינו ברור, יש חשיבות גדולה לחזור לעיין ברעיונות ופתרונות שעלו אל מול משברי העבר מתוך ניסיון ללמוד מהם ולהתאימם למציאות החדשה, תוך העלאת פתרונות אחרים שלא עלו עד כה על הפרק; צריך לעשות את זה דרך עיון מחדש בתפיסות קיינסיאניות של תעסוקה מלאה, ברעיונות שעמדו מאחורי הביטוח הלאומי ומדינת הרווחה, ברעיונות של הסוציאליזם הדמוקרטי.

משבר הקורונה חושף באופן ברור כי בחברה המודרנית, חברה עם חלוקת עבודה מפותחת, איש אינו בלתי תלוי בזולתו מבחינת קיומו הפיסי. אנחנו לא בונים את הבתים שלנו ולא מגדלים את המזון שלנו, וקיימת תלות הולכת וגוברת של כל אחד ואחת מאתנו אחד בשניה בשביל לשרוד. הצורך בהסדרה חברתית שמעניקה לכולנו ביטחון עולה באופן ברור במציאות של משבר. יש צורך בהסדרה שחורגת מגבולות השוק ומקטינה את המסחור ואת תלותנו בו.

מובן שהמערכת החברתית הקיימת איננה ערוכה להתמודד עם המיתון הכלכלי שממשלת ישראל מפילה עלינו בימים אלה. אנחנו עומדים בפני אחוזי אבטלה שהמדינה לא ידעה מעולם. בנוסף מובן שאחרי המשבר, על מנת להתמודד עם השלכותיו הכלכליות-חברתיות, אסור לחזור למצב שהיה לפניו. אחרת נחיה בחוסר יכולת כרוני להתמודד עם המשברים בדרך, ובראש ובראשנה ההתחממות הגלובלית, ונמשיך להתגלגל ממשבר למשבר.

בלא עיצוב מחדש של החברה נמצא את עצמנו במציאות חדשה-ישנה שאפשר לכנות בשם "קורונה קפיטליזם" (Corona Capitalism). במצב חברתי זה יחריפו הפערים בין עשירים ועניים, רבים ינושלו ממעמדם, ושוב יפשטו במדינות המפותחות תופעות כמו רעב ומסחור שנדמה כי נעלמו מהן, ממש כפי שמגיפות הן דבר שחשבנו שהוא נחלת העבר. לא ניתן להגיד בדיוק מה תהיה המציאות, אבל ניתן לדמיין מציאות קשה של אבטלה המונית, עוני ורעב, מחסור משווע יחד עם עושר אדיר המרוכז בידיים מועטות, גוויעה של המשטרים הדמוקרטים ועוד. על כן אנחנו צריכים כיום לחשוב לא רק כיצד מתגברים על משבר הקורונה וכיצד "חוזרים לשגרה", אלא כיצד נבנה אחריו חברה טובה יותר לכולנו.

ב.

מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי-חברתי שאנחנו נמצאים בתוכו מעוררים שאלות לגבי המדיניות של הממשלה כעת ואופן ההתמודדות עם משברים בכלל. ההיסטוריה יכולה לספק לנו נקודות השוואה מעניינות כדי להתחיל להתמודד עם שאלות אלו.

בזמן מלחמת העולם השנייה אנגליה הייתה תחת מצור, הפצצות ולחימה קשה. הדימוי שקיים לנו מהתקופה לגבי ההתמודדות האנגלית עם המאמץ המלחמתי הוא נאומיו של וינסטון צ'רצ'יל "דם יזע, עמל ודמעות" ו"נילחם על החופים", פיצוח האניגמה הגרמנית, ומלחמות גבורה כמו הקרב בדנקרק והפלישה לנורמנדי. אולם חלק מרכזי לא פחות מהמאמץ המלחמתי היה גם המדיניות הכלכלית-חברתית שאימצה הממשלה כדי להתמודד עם המשבר העמוק שבו הייתה מצויה החברה האנגלית. בשנות המלחמה הגיעה הכלכלה של אנגליה לידי התנהלות של כלכלה מתכוננת. תקצוב וחלוקה של מזון, פיזור אוכלוסייה ברחבי הארץ והגברת הייצור. התברר כי היעילות בניצול המשאבים וכוח העבודה הייתה גדולה בהרבה מאשר לפני המלחמה, והביאה לידי ההכרה שמצב של תת-תעסוקה נעדר למעשה כל רציונליות כלכלית.

האופי האוניברסלי של ההפצצות שנחתו על אנגליה בזמן המלחמה, שבניגוד לאבטלה, פגעו בכל המעמדות גם יחד, חיזק את תחושת הסולידריות והנטיות האוניברסליות של האנשים. הנסיבות הכלכליות-חברתיות והטרגדיה של האבטלה ההמונית לפני המלחמה יצרו רצון עז לבנייה של עתיד טוב יותר לאחר המלחמה, תוך הכרה באפשרויות של המדיניות הקיינסיאנית, שפירושה מעורבות ממשלתית, צריכה ציבורית גבוהה ומדיניות של תעסוקה מלאה כדי להתגבר על המיתון שאליו נקלעה הכלכלה. באותן שנים צ'רצ'יל לא הביט מעבר למטרת הניצחון במלחמה, אבל העם האנגלי כן. אם המדינה הצליחה לספק ביטחון לכולם בעתות מלחמה, לא היה לעם כל ספק שהיא תוכל לעשות זאת גם בעתות שלום.

דו"ח בוורידג' שפורסם בדצמבר 1942 לכד את הרצון הזה ונתן לו ביטוי ממשי. הדו"ח, שהיה סיכום של ממצאי ועדת חקירה ממשלתית בעניין הביטחון החברתי בבריטניה, הפך מיידית לרב מכר ומכר כשש מאות שלושים וחמש אלף עותקים. הדו"ח הדגיש כי זהו זמן לשינוי מהפכני ולא קוסמטי בחברה באנגליה. כוחו היה בהצתה של הדמיון כאשר תיאר באופן ציורי את המצוקות של המדינה: חמישה ענקים עומדים מעל ממלכת אנגליה ומאיימים לחנוק אותה, ויש להכניעם אם רוצים עתיד טוב ומפותח. ואלה שמות הענקים: מחסור, מחלה, בערות (העדר חינוך), זוהמה (מחסור בדיור) ועצלות (אבטלה). על מנת להכניעם יש לבסס תכנית של ביטוח לאומי שייתן מחסה לכולם מפני האיומים.

הדו"ח הציע תכנית ביטוח לאומית שביקשה לתת ביטחון חברתי לכלל האוכלוסייה "מהעריסה אל הקבר" שהתבסס על עקרונות של זכאות אוניברסלית של המבוטחים, ולא על בסיס נזקקות ומבחני קבלה, במטרה למנוע סטיגמה חברתית ו"מלכודות עוני".

התכנית כללה תשלומי העברה הניתנים כזכויות אוניברסלית למבוטחים כקצבאות אבטלה, קצבת אובדן כושר עבודה, קצבאות ילדים וכו'. הדו"ח התבסס כך על כך שבהשלמה אליו יתקיימו ביטוח בריאות חובה ותעסוקה מלאה. אלה היו הכרחיים כדי לקיים את התכנית שהוא הציע. המהפכנות ברעיון הייתה כי חברה המאורגנת היטב יכולה לגבור בכוחות משולבים על חמשת הענקים ולהכניעם, אך נוסף לכך היה אלמנט אחר מעניין בתכנית של בוורידג'.לאחר כמאה שנים של מאבק על חירויות שאפיינו את הפוליטיקה האנגלית, חירויות חיוביות: חופש לדיבור, חופש לכתוב, חופש לבחור לפרלמנט; מנגד בוורידג' כליברל שם דגש דווקא על החירות השלילית: חופש ממחסור, חופש ממחלה, חופש מבערות, חופש מזוהמה, חופש מעצלות. חזון זה של חברה שגברה על ענקים אלה היה מהפכני באמת, במידה רבה הוא עדיין כזה.

הלייבור אימץ את הדו"ח והבטיח לממשו, ואילו השמרנים הסתייגו ממנו. כך ב-1945 הגיע אל הבחירות גיבור המלחמה צ'רצ'יל, אשר ניצח את הנאצים, והפסיד בגדול. ממשלת הלייבור בהנהגת קלמנט אטלי בנתה בשנים ספורות את מדינת הרווחה האנגלית, שיקמה את אנגליה מהשנים של המלחמה והמשבר הכלכלי שקדמו לה, ושיפרה את חייהם של מיליונים, תוך מתן השראה לשאר העולם ללכת בעקבותיה.

יש שיעור חשוב ללמוד משנים אלו. בואו נתקדם בזמן ונביט אל המציאות שבה אנחנו נמצאים.

ג.

התפיסה שאימצה מדינת ישראל כדי להתמודד עם משבר הקורונה, שמתמצה בכך שיש לבטל או לצמצם מערכות ציבוריות ואנשים צרכים להיכנס לבידוד, לא ללכת לעבודה, ולקבל דמי אבטלה בלבד (למי שזכאי), היא שערורייתית. זוהי הפרטה של המשבר. מי שיכול להסתדר בעצמו שיסתדר, ומי שלא זה עניינו שלו בלבד. כך נראית בשיאה ההתפרקות החברתית מבית המדרש הניאו-ליברלי. זוהי מציאות שהמאפיין הבולט ביותר שלה הוא פגיעות.

ביטוי חברתי של פגיעות זו הוא עלייתו של הפרקריאט, אותו מעמד פגיע, הנעדר כל ביטחון חברתי, המורכב משכירים בשכר מינימום ועובדי קבלן, עצמאיים-לא-עצמאיים שמנוהלים על ידי אפליקציות, ומנושלים ממנגנוני הביטחון החברתי של שרידי מדינת הרווחה הגוועת. מי שרוצה לראות לאן מובילה ההפקרות החברתית הטוטאלית הזו צריך רק להסתכל אל ארה"ב בימים אלו, מדינה שהיא במובנים רבים ההתגלמות של הקפיטליזם – לראות את חוסר היכולת שלה להתמודד עם התפשטות המגפה, ואת אוזלת היד של הממשל בהעדרה של מערכת בריאות ציבורית. מפחיד לחשוב מה יקרה עוד זמן מה אם מצב עניינים זה יימשך. הפרדיגמה התאצ'ריסטית לפיה "אין דבר כזה חברה" והשוק יכול לאזן את עצמו, לא תוכל להתמודד עם המשבר הזה.

במצב זה הכלי שהמדינות צריכות להשתמש בו הוא זה ששנים משכיחים מכולנו תחת תעמולה ניאו-ליברלית, הכלי של התערבות המדינה והתכנון המרכזי. צריך לדבר על בדיקות קורונה המוניות, סיפוק תשתיות רפואה וחדרים לבידוד, דאגה לרווחה כלכלית של כולנו, והכנסה אוטומטית לכל אזרח שאינו יכול לעבוד (שכירים ועצמאים כאחד). יחד עם זאת יש צורך ביצירת  מערך של דאגה לבריאות הנפש של כולנו. אך מעבר לכל זאת יש צורך בתכנון כלכלי כולל ליום שאחרי שנתגבר על הווירוס, כדי לשקם את החברה והכלכלה. הדברים האלה ישימים, וחשוב לחזור ולהדגיש שיש למדינה מגוון כלים לעשות זאת, כפי שראינו. מדינות עשו לאורך ההיסטוריה כל כך הרבה יותר – ביטוח לאומי וביטוחי בריאות ממלכתי, בנייה של דיור בר השגה להמונים, שיקומה הכללי של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הטסת אדם לירח, חיסון אוכלוסיות שלמות ממחלות ממיתות וממגפות. כל אלו הם פרויקטים מדינתיים. המדינה בהחלט בעלת יכולת לבצע אותם.

ככל שהימים עוברים נראה שבכל העולם ממשלות יפנו לכיוון של התערבות מדינתית. מתבקשת השאלה, לטובת מה יהיו הצעדים שהן יובילו? האם לטובת האזרחים, על ידי הבטחת הכנסה, הפעלת מערכים של ביטוח לאומי ומנגנוני רווחה, או שמא לטובת ההון, באמצעות הזרמת מיליארדים אל שווקי מניות ופירמות, במטרה להציל את הכלכלה, הצלה שככל הנראה תוביל למצב הקלסי שבו הניתוח הצליח והחולה מת? ההכרעה בשאלה זו, כמו בכל השאלות הפוליטיות, היא שאלה של כוח. האם יש רצון פוליטי להיאבק, והאם נמצאים סוכנים פוליטיים של הדרישות האלו?

כדי להתמודד עם המשבר המתמשך, נראה שגם אנחנו, ממש כמו אנגליה בעת מלחמת העולם השנייה, צריכים להכניע כמה ענקים, וכי הדרך לכך עדיין עוברת דרך ארגון מחדש של החברה על בסיס עקרונות אוניברסליים וסולידריות. כדי לא להגיע למציאות של "קורונה קפיטליזם" יש לעצב בדחיפות סדר חברתי שונה בתכלית לאחר המגיפה. סדר חברתי כזה יהיה חייב להבטיח חופש וביטחון לכולם, בלא תלות במעמד כלכלי. סדר כזה יתבסס על ההכרה שכולנו פגיעים, שכולנו תלויים בשאר האנושות לקיומנו ואושרנו. סדר כזה ישאף לממש בצורה השלמה ביותר חברה שבה "ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של כולנו", כפי שניסח מרקס. סדר חברתי כזה לא יכונן את עצמו, הוא יצמח רק מבנייה של כוח פוליטי, מניסוח של רעיונות ברורים שיתפסו את הדמיון.

דווקא כעת כשאנחנו מבודדים בביתנו, כאשר המצב נראה עגום למדי, יש חשיבות גדולה בהיזכרות בכוחות היצירה הטמונים בבני האדם, ביכולות ההמצאה והבניה האדירים שיש בנו.