• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

"אהבה": גדול בהרבה מסך מילותיו

המבטים מתמזגים אלה באלה, הגברים מתמזגים אלה באלה, המבט הוא אותו המבט, בין אם סתם מבלים איתה או קונים זמן איתה. ולא, לא על כל הפשעים תכסה האהבה • תהילה חכימי על ספר הביכורים של מעין איתן
תהילה חכימיתהילה חכימי

משוררת, סופרת ומהנדסת מכונות. ספרה האחרון, "חברה", יצא בהוצאת רסלינג

את "אהבה" של מעין איתן קראתי בפעם השנייה בתוך שבוע. בתום הקריאה הראשונה ניסיתי להבין למה אהבה, כלומר למה היא קראה לו אהבה, לספר הראשון שלה, ואיפה האהבה בספר המתעד רגעים מתוך חייה של ליבי – אישה צעירה בזנות.

את הרגעים שאחרי הקריאה הראשונה העברתי בשליחת הודעות נמרצת לכמה מחברותיי: "את חייבת לקרוא את הספר הזה", כתבתי להן, אבל בימים שהגיעו אחר כך, שאלתי את עצמי לא מעט איך גברים יקראו את אהבה של מעין איתן, מה השפה שלו תעשה להם, עניין אותי לדעת אם הוא יפעל עליהם אחרת. אם הוא יפעיל בהם מה שהוא הפעיל בי.

באהבה מעין איתן מתמקמת בחצר האחורית, לכאורה, כי החצר הזו היא לא רק זו שנמצאת הרחק מאיתנו, אלא גם זו שמסתתרת לא מסתתרת על המסכים שלנו, בשפה שלנו. היא מעמידה במרכז את תרבות הפורנו שמכתיבה את חיי המין שלנו, באופן מודע או לא מודע. אבל לא רק את חיי המין, גם את יחסי הכוח שמנהלים אותנו, באהבה איתן מפרקת את האופן שבו פורנו משפיע על הדיבור שלנו על סקס ובכלל, את הנוכחות שלו בשפה הוויזואלית שמציפה את התודעה שלנו בכל רגע נתון.

במלאכה מופלאה של לשון וסיפור איתן מדבררת את שפת הפורנו היומיומית אל היצירה הספרותית. לא, אין שום דבר פורנו בספר הזה, אבל הכל בו פורנו, איתן עושה ניסיון ישיר ולא מתפשר לפרק את הכוח ההרסני שלו, ובתוך כך סודקת וחושפת רשת עמוקה של הקשרים בין מין למין.

הספר כתוב פרקים קצרים העוקבים אחר סיפורה של ליבי, ליבי היא זו שמספרת בגוף ראשון על הגברים שפגשה, מופיעות בו גם נשים אחרות שפגשה במכונית שהסיעה אותה מגבר אל גבר. ליבי מספרת בין היתר גם את מאחורי הקלעים של עבודת המין.

איתן עושה ניסיון ישיר ולא מתפשר לפרק את הכוח ההרסני של הפורנו, ובתוך כך סודקת וחושפת רשת עמוקה של הקשרים בין מין למין.

הקטע הפותח את הספר כתוב בגוף רבות עבר, ובו היא מנסה להסב את המבט שלנו, הקוראים. אנחנו עדיין מצויים בתחילתה של הקריאה, והניסיון הראשוני הוא להתמקם במרחב ובזמן, ללמוד את הלשון של הסיפור, להתוודע אל השפה שלו, איפה אנחנו נמצאות? איפה דבר כזה יכול להתרחש? בכל מקום.

"לא היו לכן חברים

היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסי, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים. להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח." (עמ' 13)

הקטע הפותח שממשיך להדהד בספר, מפנה לרגע את המבט מהגיבורה אלינו, הקוראים. הסיפור של ליבי הוא פרטי אבל איננו יחיד – והרי זה ברור כמובן, יש לא מעט נשים בזנות, אבל הסיפור לא עוצר שם, הסיפור של ליבי הוא מעבר למכונית האחת, לאסף הסרסור או לסרגיי הנהג, הוא גם הרבה מעבר לנשים האחרות שנכנסות ויוצאות מהמכונית של סרגיי, קארין או האחרות שליבי שכחה את שמן, ואיפה האהבה בסיפור הזה?

מעין איתן, "לשון מושחזת כמו סכין". צילום: סילאן דלאל

"סתמתן את הפה. עשיתן סקס בחדרי שירותים ציבוריים, מועדוני ריקודים, על מדרגות סוכת המציל בחוף הים, במלון דירות יוקרתי, במיטה שלכן. נכנסתן למכונית שחיכתה לכן בכל לילה באותה הקלות שבה יצאתן ממנה. מה היה לכן להפסיד? לא היה לכן שום דבר" (עמ' 15)

למבט יש תפקיד מרכזי. הוא משנה מיקום, ליבי היא חברה, היא אמא, היא בת, היא סטודנטית, היא כל מיני דברים, יש גם דברים שהיא עוד תהיה, אני מקווה. המבט שאהבה מבקש להפנות אליו את תשומת הלב הוא המבט על ליבי, אבל גם המבט שלה על האחרים, על המציאות של חייה שהיא המציאות של כולן בעצם, ולבסוף גם דורש את המבט שלנו – הקוראים. אנחנו מכירים את המבט הזה, "גברים הסתכלו עליי", "גם נשים הסתכלו עליי", היא מספרת, ראינו הכול וידענו הכול גם אם אנחנו, כמוה, מעמידים פנים שלא.

"העמדתי פנים שאני לא רואה שגברים מסתכלים עליי. אילו היה בכך צורך הייתי מחזירה להם מבט, פולטת לעברם משהו, הצעה אולי, משחק מילים מתוחכם, משהו שיראה להם שאני מבינה." (עמ' 27)

יש משפטים שליבי חוזרת עליהם מספר פעמים, "איני חזקה", "איני יפה", וגם על המשפט "מה עוד אפשר היה לעשות?" גם בחזרות הללו יש הזמנה להסתכל מקרוב יותר, הנה תראו בעצמכם, "מה עוד אפשר היה לעשות?". המבט עובר ממיטה למיטה, מה בין מיטה של עבודה ומיטה של אהבה?

מה בין מבט של גבר שמשלם לליבי 800 ש"ח לבין מבטו של גבר ברחוב, בבית הקפה, סתם גבר שנכנס איתה למיטה, בעלה. באהבה המבטים מתמזגים אלה באלה, הגברים מתמזגים אלה באלה, המבט הוא אותו המבט, בין אם סתם מבלים איתה או קונים את הזמן איתה. ולא, לא על כל הפשעים תכסה האהבה,

"כי בסוף גם ייסורים מוכרחים להצדיק את עצמם, והאהבה מוכרחה לרפא אותך. אז נרפאתי. לא, העמדתי פנים שנרפאתי." (עמ' 61)

כריכת ספרה של איתן, סדרת המעבדה בהוצאת רסלינג (עורכת: נעמה צאל)

אני מאמינה לכל מילה שליבי מספרת, גם במקומות שאיתן מרחיקה ומתעתעת במציאות, אני מאמינה לכל מילה של ליבי, גם כשהיא שוללת את מילותיה עצמה, או מצהירה על השקרים שסיפרה:

"שיקרנו כשכתבנו מכתבים למס הכנסה. לאדמינסטרטורים באוניברסיטה. שיקרנו לבעלים שלנו. לא היו לנו בעלים. שיקרנו להם. שיקרנו לסרסורים שלנו. השקרים נמחו מפינו כמו הכחל על עפעפיהן של בובות החרסינה על פס הייצור." ( עמ' 43).

בדיווח הכמו ממוארי של ליבי זכרונות קרובים ורחוקים, היא ממקמת את עצמה בחזרה בחדרים זרים, על מיטותיהם של גברים, היא מספרת על מה שעשתה להם, לפי בקשתם או לא על פי בקשתם, וכל מה שעשו לה, הגברים האלה וגם האלה, הם ממילא מתערבבים אלה באלה.

הלשון של איתן גמישה, היא מדברת מקולה של ליבי וגם מקולותיהם של האחרים שמתחזקים את המנגנון הזה, הגברים שמחכים לה בחדרים זרים, סרגיי הנהג, אסף הסרסור, גברים אחרים. הלשון של איתן היא לשון בגוף רבות והיא לשון בגוף יחידה, לשון מושחזת כמו סכין שנשלפת ולא פעם אחת.

היכולת של מעין איתן להדהד בכל אחד מפרקי הפרוזה הקצרים הקשרים תרבותיים ולשוניים מרהיבה. על אף האינטנסיביות של מה שעובר על ליבי אי אפשר לעצור את שטף הקריאה, כי איתן הצליחה בספר צנוע באורכו להעמיד סיפור שהוא גדול בהרבה מסך מילותיו, הוא גדול בהרבה מהסיפור של ליבי – אישה צעירה שסיפרה לנו סיפור. עוצמתו הסגולית של הספר פועלת בכל אחד מהפרקים שלו. שני החלקים של הספר אהבה מרכיבים יחד יצירה לשונית וסיפורית יוצאת דופן שנותנת נקודת מבט חדשנית על המצב הנשי, יצירה שמתעקשת לדבר על משהו בסיסי ביחסים בין גברים ונשים. בסיום הקריאה לא הפסקתי לחשוב על ליבי, גיבורה שתבעה ממני לפרק משהו שחשבתי שאני יודעת על אהבה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.