• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

אנחנו, לא אני: משבר הקורונה וניאוליברליזם

על מנת להתמודד עם משבר הקורונה, נדרשת פעולה קולקטיבית בינלאומית גלובלית ופעולה של כל מדינה בתחומה. תפיסות ניאו-ליברליות או ליברטריאניות בזמנים כאלה הן התאבדות קולקטיבית
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

במסיבת העיתונאים היומית שהוא מכנס מדי צהריים, אמר אתמול מושל מדינת ניו יורק, אנדרו קואומו, לתושבי המדינה: "Remember, it is about We, not about Me” ("זכרו, מדובר באנחנו, לא באני"). מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, אמרה פעם: "אין כזה דבר חברה, יש רק יחידים ומשפחות". שתי האמירות הללו מבטאות את הפער בין שתי תפיסות עולם מוסריות, פוליטיות, חברתיות וכלכליות. תפיסתו של קואומו בעת המשבר המדגישה את עניין התלות והערבות ההדדית ואת האחריות הקולקטיבית של המדינה ושל כל אחד מאיתנו לגורלם של כלל האזרחים, לעומת התפיסה הניאו-ליברלית של תאצ'ר שעל פיה כל יחיד וכל משפחה צריכים להיות אדונים לגורלם. לקולקטיב, למדינה, ולכל אחד מאיתנו אין כמעט שום מחויבות כלפיהם.

מגפת הקורונה היא זמן רע מאד לליברטריאנים ימניים ולניאו-ליברליים. זהו זמן שבו מתממש אחד הסיוטים המוסריים, הפוליטיים והכלכליים שלהם – ההכרח במעורבותה המסיבית של המדינה בחיי הכלכלה. ממשלים שבראשם עומדים מנהיגים בעלי אמונות כלכליות דתיות ימניות, כמו טראמפ, ג'ונסון ונתניהו, מנהיגים בימים אלה כלכלה מדינתית ריכוזית שלא הייתה מביישת מנהיגים סוציאליסטים.

בדיון הפילוסופי-פוליטי, התפיסה הליברטריאנית לא נחשבה למועמדת רצינית לדיון לצורך כינון סדר חברתי פוליטי ממסדי מעשי, אלא יותר כאתגר ביקורתי לתפיסות צדק אחרות שמעניקות לעקרונות של צדק חברתי ולמוסדות המדינה מקום מרכזי. יש בתפיסה הליברטרינית הימנית מספר כשלים מהותיים, כמו מושג החירות הדל והבעייתי שהם מניחים כעקרון אמונה (דנתי במושג זה בעבר). כשל נוסף הוא מה שניאו-ליברלים מכנים "השוק החופשי". כפי שלימדנו קרל פולני, אין דבר כזה שוק חופשי; כל שוק הוא סדר הכולל רגולציה, והשאלה איזו רגולציה אנחנו מעדיפים תלויה בערכים שאנחנו רוצים לקדם.

אולם הפעם אני רוצה לדון בכשל מרכזי נוסף של התפיסה הליברטריאנית, והוא תפיסת האחריות האינדיבידואליסטית הקיצונית העומדת במרכזה – תפיסה שמניחה שנסיבות חייהם של אנשים הן תוצאה של הבחירות שהם עושים. התפיסה הזו שגויה מבחינה מוסרית ופשטנית מבחינה אמפירית, מכיוון שאינה לוקחת בחשבון את הנסיבות החברתיות והכלכליות שאליהן אנשים נולדים (נסו לחשוב על סיכויו של ילד שנולד בכפר בלתי-מוכר בדווי בנגב להגיע להגשמה עצמית ולקריירה מבטיחה, לעומת סיכויו של ילד שנולד לא רחוק ממנו ביישוב עומר). היא גם אינה לוקחת בחשבון את השפעותיהן של נסיבות טבעיות, כגון גנטיקה, ומזל. תפיסת האחריות הימנית הזאת קורסת לחלוטין בימים שבהם ברור שמצבם הכלכלי של מיליונים שאיבדו את מקום עבודתם ועסקיהם קרסו, אינו תוצאה של בחירותיהם הכלכליות והמוסריות השגויות, אלא תוצאה של משבר בריאותי כלל-עולמי – התפרצות נגיף הקורונה (שאף הוא, אגב, קשור להתנהגות של בני אדם ואחריותם) והחלטותיהן של מדינות לשתק את הכלכלה כדי למנוע את מותם של מיליוני בני אדם.

על מנת להתמודד עם המשבר הזה, כמו גם עם משברים כלכליים אחרים, נדרשת אחריות קולקטיבית ופעולה קולקטיבית בינלאומית גלובלית ופעולה של כל מדינה בתחומה. אני לא שומע בימים אלו קולות מן המחנה הליברטריאני שקוראים להפריט את האחריות – "שכל אחד ייקח אחריות על עצמו ותניחו לכוחות השוק לפתור את המשבר". אין זה מקרי שארצות הברית, המדינה שהפריטה את האחריות בתחום הבריאות ואימצה עקרונות ליברטריאנים ותפיסות של שוק בתחום הבריאות, מוצאת את עצמה נושאת בתוצאות האיומות של תפיסת האחריות הזאת (כן, אני יודע שמניין המתים בספרד ובאיטליה גבוה, אבל נסו לחשוב מה היה קורה אם במדינות אלו לא הייתה מערכת בריאות ציבורית מתפקדת). מערכת בריאות ציבורית ראויה היא תנאי הכרחי לתגובה ראויה למשבר, אולם היא אינה תנאי מספיק. קיימות סיבות אחרות לכך שמניין המתים באיטליה ובספרד גבוה כל כך, כמו למשל התנהגות השלטונות והתנהגות האזרחים. וכאן, למשל, באה לידי ביטוי האחריות הפרטית של כל אזרח להתנהגותו, בתקופה שקדמה להתפרצות הנגיף.

היתרון של תפיסת האחריות הקולקטיבית באה לידי ביטוי גם בטיפול בסדרה של משברים כלכליים קודמים, כמו בשפל הגדול בשנות השלושים ולאחרונה במשבר הפיננסי בשנת 2008, שבהם מדינות התערבו באופן דרמטי לטפל בקורבנות המשבר ולחלץ את המדינה.

זמנים של משברים בריאותיים כמו התפרצויות של נגיפים, שימשיכו כנראה להופיע במחזוריות קבועה, והתרחשותם של משברים טבעיים – שהמרכזי והעמוק שבהם הוא משבר האקלים הגורם ויגרום לאסונות טבע תכופים יותר שינויי אקלים קיצוניים, שטפונות ובצורות (משבר שאחת מסיבותיו הוא אידאולוגיה ימנית שבחלקה מתכחשת לקיומו של המשבר ובחלקה מתנגדת לפתרון המשבר מטעמים של אמונה באידיאולוגיה של השוק החופשי ואי התערבות) – כל אלו מצריכים ויצריכו הן מטעמים רציונליים כלכליים והן מטעמים מוסריים אימוץ תפיסה של אחריות קולקטיבית במישור הגלובלי (שיתוף פעולה בין מדינות) ופעולה קולקטיבית במישור המדינתי. צעדי מדיניות המתקבלים בהליכים דמוקרטיים, תוך הקפדה על שמירה על זכויות הפרט. התפיסה האטומיסטית של החברה כאוסף יחידים ומשפחות ותפיסת האחריות של הימין הניאו-ליברלית והליברטריאנית במשברים הללו אינה רק פשטנית, אלא גם בלתי מוסרית ובלתי רציונלית. תפיסה שמה שהיא מציעה לנו זה התאבדות קולקטיבית.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איתי

    תודה ליוסי דהאן על אמירה חשובה ומדויקת.
    יחד עם זאת, חשוב, לדעתי לפחות, לשים לב שהערעור על ה"אנחנו", לא מגיע רק מתפיסות ליברטריאניות, הוא מגיע גם מפוליטיקת הזהויות אשר עושה עבודה טובה מאד בהפרדה בין אנשים וחלוקה לתת – תת – תת קבוצות. הסולידאריות האנושית, שאני מסכים עם דהאן שבעתות משבר ובכלל היא הדרך והיא הפתרון, מותקפת גם על ידי אנשים מהצד השמאלי של המפה האידאולוגית הכלכלית – חברתית, לא רק מימין.