על טראומות נחשבות ונחשבות פחות

מתוך הבידוד החברתי והנטישה צפים ועולים סיפורים מתקופה אחרת. בני המשפחות של ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים נדרשים כעת לתת אמון בכוונות המדינה, שפגעה בהן בעבר והסתירה מהן מידע לאורך השנים. עבורם, מצב החירום של ימי הקורונה, הוא גם תזכורת לזמן ההולך ואוזל
חדוה אייל

ד"ר חדוה אייל היא מיוזמות ועד לאחרונה מנהלת פרויקט "נשים וטכנולוגיות רפואיות, ארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה. חברה בפרויקט "אקדח על שולחן המטבח" ובמחלקה לפריון במרכז הבינלאומי לאתיקה משפט ובריאות, אוניברסיטת חיפה. חברה בצוות מחקר ומידע בעמותת עמרם

גלובלי ככל שיהיה, המשבר הבריאותי (והחברתי) שאנו חווים כעת הוא בעל מאפיינים, אופני התמודדות והיערכות מקומיים. ההתמודדות ודפוסי הפעולה שלנו במצבי משבר עכשוויים, מושפעים בהכרח מהעבר ומצבור הזיכרונות האישיים והקולקטיביים של הפרטים בחברה שבה אנו פועלים. טראומות עבר זוקפות כרגע את ראשיהן, משפיעות על קבלת ההחלטות הן כמסקנות רטרואקטיביות מההתנהלות במקרים קודמים והן כהצפה אישית רגשית וקולקטיבית בעת משבר קיים. במילים אחרות, ההתמודדות וחוויות הקושי, החרדה והבדידות שאנו חווים כעת כיחידים וכקבוצות מהדהדות ומשקפות בהכרח, גם זמנים ופרשות קודמים מההיסטוריה והתרבות שלנו בישראל.

כעת, בעיצומה של מגפת הקורונה, עולה לדיון השאלה על מציאות חיינו בימים שלאחר המשבר. כדי לענות על שאלה זו אני מציעה להתבונן דווקא דרך "הנוכחות" של העבר על ההווה. להתבונן באופן שבו טראומות עבר באות לידי ביטוי בקבוצות חברתיות שונות, ולבחון אלו מהן נוכחות ואלו נעדרות בצל ימי הקורונה מהמרחב הקולקטיבי שלנו. התבוננות כזו, אני מאמינה, תאפשר לנו לחשוב לא רק מה עלול להיות כאן אלא גם מה ראוי שיעשה ביום שהמשבר הזה ייגמר.

בתרגיל כתיבה כיתתי שערכתי לסטודנטיות ולסטודנטים שלי לאחרונה, ביקשתי מהם לכתוב על ימי הסגר והבידוד הפיזי שנכפה עליהם בעקבות המגפה. חלקם תיארו כיצד הימים האלה "מחזירים אותם" לתקופות עבר של ימי מלחמות, כמו מלחמת המפרץ או מלחמת לבנון. היו ביניהם אף מי שתיארו את ההתמודדות האישית והמשפחתית בתקופה זו באמצעות חיבור סימבולי לטראומת השואה, כחוויה, קולקטיבית ומשפחתית, של איום קיומי. חוויות של משפחתיות לצד הסתגרות, חרדה וחוסר אונים, הן שיקוף ברור של החוויות הקולקטיביות כתוצאה ממלחמה או אירוע טראומתי אחר שנצרבו בנו. פעמים רבות הן מלוות ברגשות קשים וחוסר אונים שכמו הפכו לאיבר נוסף בגופנו ומהווים מאז 'פעמון אזעקה' מובנה, כזה המחכה לשעת כושר. כך, זיכרון טראומתי מהעבר, גם אם שונה במהותו מהאירוע העכשווי, ממשיך ללוות אותנו תמיד וכעת בעת משבר, 'מצלצל' בגופנו ורוחנו ללא שליטה. פעמון זה, מחריש אוזניים ככל שיהיה, הוא פנימי ולא תמיד נוכל להבחין בפעולתו אצל אחרים, ובוודאי לא לדעת מה היה האירוע שדרך את הקפיץ המתוח שלו מלכתחילה. מובן כי כעת, כשרובנו מסוגרים בבתים, או בעצמנו, בודדים או מאוימים, היכולת שלנו לזהות את מקור הטראומה של אחרים פחותה עוד יותר.

בישראל, מדינה למודת טראומות, ההחלטה להגדיר אירוע תחת המושג טראומה, היא בעלת משמעות סימבולית חשובה בתהליך ההכרה בסבל

אינני מתיימרת להציע כאן ניתוח פסיכולוגי, אלא דווקא התבוננות תרבותית-חברתית. אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הטיבו לתאר את התפתחות המושג 'טראומה' מתיאור של תופעה ייחודית, אישית, למושג המתאר תהליכים חברתיים. בישראל, מדינה למודת טראומות, ההחלטה להגדיר אירוע תחת המושג טראומה, היא בעלת משמעות סימבולית חשובה בתהליך ההכרה בסבל.

חוקרים וחוקרות הרבו לתאר את האופנים שבהם טראומה נתפסת מצד אחד כא-פוליטית ונטולת אינטרסים ובו בזמן ניכרת ההתייחסות הערכית והאידיאולוגית בהגדרה זו (לומסקי-פדר ובן-ארי 2008). אפרת אבן צור (2018:353) עומדת על האופנים שבהם טראומה הופכת לזירה פרשנית שמאחוריה מסתתרים יחסי הכוח, "שמבחינים בין טראומה "נחשבת", הזוכה להכרה ציבורית, ובין טראומה "לא נחשבת"." היא מדגישה את ההבחנה הנעשית בכתיבה הפמיניסטית "על אירועי קיצון חד–פעמיים, קצובים בזמן, לעומת מיעוט תשומת הלב שיוחדה לתופעות הנובעות מדיכוי ואלימות יומיומיים מתמשכים". בספר מאיר העיניים, 'העם על הספה: הפוליטיקה של הטראומה בישראל' מנתחת קרן פרידמן-פלג את האופנים בהם האבחנה הקלינית של פוסט-טראומה מקבלת ממד פוליטי וכוח פוליטי. לפיה, טראומה ופוסט-טראומה הם מושגים חברתיים מתפתחים העונים על השאלות – איזה סבל ראוי לסיוע, מי יכול לסייע ובאלו אופנים. כלומר, "מחכים" להכרה חברתית רישמית בחוויית הסבל והנכחתו, כחלק מהכרה היסטורית קולקטיבית, ולעיתים לא זוכים לכך, בהתאם לנסיבות חברתיות משתנות.

אנו נדרשות כעת להתבונן סביבנו, לזהות את קריאות המצוקה, לתת למושגים של סולידריות משמעות שמעוגנת לא רק בחיינו ובחיי הקרובים לנו אלא גם בקרב אחרים. סולידריות חברתית כזו דורשת מאיתנו, גם על רקע הקשיים האישיים שכולנו חווים, להכיר את הסיפור של קבוצות חברתיות שונות שחיות בקרבנו, איתנו. טראומות ואירועים היסטורים שנדחקו ולא קיבלו הכרה רשמית, ולכן גם נותרו ללא התייחסות ראויה, מפעפעים כעת מבעד מצוקתם של א/נשים רבים. עלינו להבין שהחרדה והטראומה של בידוד חברתי ונטישה, צפות ועולות כעת ומספרות סיפור מתקופה אחרת. האנשים הנמצאים בסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, נושאים איתם טראומות שונות,כמו פעמון אזעקה שעוצמתו גוברת במצבים של מצוקה וחוסר ודאות. אלה יכולות להיות נפגעות אלימות, הם יכולים להיות הלומי קרב, הן יכולות להיות משפחות שילדיהן נחטפו ונעדרים עד היום. המשבר העכשווי, מגביר את עוצמת הטראומה שהם נושאים עמן דרך קבע. ההתכנסות לתוך הבית, למשפחה, מדגישה את היעדרם של היקרים לנו, את הנוכחות החסרה.

הפגנה בירושלים, למען צדק, ריפוי והכרה, 21.6.2017

הטראומה וחשיבות הטיפול בה בשעות חירום ומשבר, מוכרות היטב בארגון "עמך" עבור ניצולי שואה, מוכרות היטב גם במרכזי סיוע לנפגעות אונס. אך למרבה הצער, משפחות הילדים החטופים והנעדרים, ילדי תימן, מזרח ובלקן, הן המקרה בו פרשה קולקטיבית נדחקה מסדר היום לשנים רבות ולא זכתה להכרה חברתית או רשמית בעוול שנעשה לקהילה. בימי חירום ומשבר, להכרה בטראומה יש משמעות קריטית מבחינת מתן מענה לצרכים הייחודים לאותה קבוצה, כלומר סוג הסיוע שיש לתת, לצד יכולת של מוסדות המדינה לייצר תקשורת ולקבל היענות טובה יותר. היערכות בשעות משבר היא לא רק אספקת מצרכים ותרופות, אלא גם התייחסות מפורשת למצוקות החברתיות שקיימות כאן ולנסיבות שיצרו אותן.

מאמר זה מבקש אמנם להדגיש את סיפורן של משפחות ילדי תימן המזרח והבלקן והמשמעויות האפשריות מטראומת העבר על המציאות העכשווית, אך מובן שקיימות בינינו קבוצות נוספות שדורשות התייחסות ציבורית למצוקתן. התבוננות דרך פרשת הילדים החטופים והנעדרים נועדה להנכיח את סיפורם, ובו בזמן להדגיש את השאלה  – סיפורם של מי נשמע ואיזה סבל לא זוכה למענה וסיוע.

ההורים לילדים החטופים והנעדרים מתמודדים עם הקושי היומיומי העכשווי שמוכר לכולנו, אבל הם נושאים את הטראומה של התפרקות המשפחה, חוויה אלימה וטראומתית. עבורם, לבידוד והרחקה של בני משפחה מהוריהם יש זכרון צורם, המעורר אותות אזהרה ואולי אף התנגדות פנימית. חווית הטראומה מעולם לא הוכרה וכעת הם חשופים, מבלי קבלת מענה לקשיים הייחודים אותם הם חווים.

בימים אלו של מגיפה וצעדים של הסגר/הגבלות תנועה, עניינים שדורשים אמון גבוה ברשויות, היחס שבין המשפחות של הילדים החטופים והנעדרים לבין מוסדות המדינה עלולה להימצא על קרקע רעועה. אחת ההוראות הראשונות שפרסם משרד הבריאות במשבר הנוכחי הייתה לבודד ולהרחיק קשישים מיתר בני המשפחה. ראוי שנחשוב היטב על המצוקה שהוראת הבידוד והריחוק מתקבלת בקרב מי שנתבקשו בעבר להישמע להוראות הממסד ונתנו בו אמון שהכזיב. בני המשפחות נדרשים כעת לתת אמון בכוונות המדינה, כאשר מדובר באותן מערכות שפגעו בהן בעבר והסתירו מהן מידע לאורך השנים. ההורים לילדים החטופים והנעדרים שייכים היום לקבוצת האוכלוסייה הזקנה בישראל, קבוצת הסיכון, זאת שהמדינה מבקשת להפריד ולבודד מבני המשפחה, בשם בריאות הציבור, ובריאותם שלהם. אין לי ספק כי גם אם ישנה היענות גבוהה לדרישה זו בקרב אותן משפחות, יש בקרבן גם מתיחות ויחס אמביוולנטי כלפי כוונות המדינה.

גם אם ישנה היענות גבוהה לדרישה זו בקרב אותן משפחות, יש בקרבן גם מתיחות ויחס אמביוולנטי כלפי כוונות המדינה

ההורים ובני המשפחה, עדיין ועל אף כל השנים שחלפו, משוועים לסימן חיים, זיהוי או מפגש עם יקיריהם. עבורם, מצב החירום של ימי הקורונה, הוא לא רק מגפה המאיימת על בריאותם, אלא תזכורת לזמן ההולך ואוזל. בהילות השעה הופכת עבורם לקריטית, לא רק כעניין בריאותי אלא כהורים שעדיין מחפשים אחר ילדיהם. לצערי, יש ביניהם שנפטרו לאחרונה, אלו הלכו מבלי לדעת מה עלה בגורל ילדיהם, ומבלי לקבל הכרה חברתית ולאומית.

סולידריות חברתית היא שמירה על כללי הגנה מהידבקות והדבקות של נגיף הקורונה, סיוע כלכלי, רשת בטחון חברתית. סולידריות היא גם הכרת תודה עמוקה לצוותים הרפואיים והבנה שכעת ממש נצרבת בהם עצמם הטראומה בתוכם העתידית, פעמון אזעקה שעוד עתיד לצלצל, וכי אנו מחויבים להם כשהמשבר יחלוף. סולידריות חברתית היא הכרה בהיסטוריה הטראומתית של משפחות הילדים החטופים והנעדרים, והפנמת ההכרה שטראומה זו לא רק שאיננה שוכחת בימים של קורונה, אלא מתעצמת. אנחנו יכולים ומחויבים לאותה סולידריות, במשבר ובשגרה, כי היא חלק בלתי נפרד מהריפוי שלנו, זה שיאפשר לנו בהמשך להכיל ולרפא את הטראומות שמאחורי פעמוני האזעקה של קבוצות אחרות מקרבנו, של עצמנו.

אורחים מחו״ל במעברת כסלון, 1951. צילום: טדי בראונר / לע״מ
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גמליאל צדוק

    קשה שלא להבין את הנזק שנגרם למשפחות שילדיהם נחטפו. רבים מהמאמרים מנתחים את הגורמים הפסיכולוגיים והחברתיים בזיקה לממסד, אך פחות עוסקים בהשפעתם של גורמים אלה בתוך המשפחה. אכן, במאמר מוזכר נושא הטראומה של התפרקות המשפחה, אלא שהוא נותן לנו לראות את הבעיה בזום מרוחק ואינו יורד לעומקו של המשבר המשפחתי. כמי שלמשפחתו נחטפו שני אחים, את האב ניתחו והוציאו ממנו את כל איבריו, שלא לדבר על גזל הרכוש, הטראומה של המשפחה לא הסתיימה בחטיפה אלא בשגרת החיים היומיומיים. זהות המשפחה טושטשה עם נישואיה של אימי עם בעל שני. אחותי ואני נשלחנו למוסדות. ההיכרות שלנו עם הבית היה יותר מנוכר בשלה השהייה רבת השנים במוסדות.
    הניזוקים מהחטיפת הילדים היו לא רק ההורים, שאכן נשאו את עיקר נטל כאבם, אך האחים, בערוב ימי ההורים, נשאבו לתוך הטראומה. הכאב של ההורים קינן באחים ורק מאוחר יותר פרץ לתודעתם כפוסט טראומה שמטלטלת אותם ומאלצת את האחים להיכנס לשורה הקדמית של המאבק בדרישה להכיר בבמצוקתם.
    המאמר מעניין וראוי היה להיכתב. יותר ויותר מצטיירת הנטייה בקרב הציבור בכלל והמשפחות בפרט שהממסד ביצע את מעשי החטיפות אולם אין בכוונתו לתת הכרה ולחשןף לפני המשפחות מה באמת קרה עם הילדים.
    הרושם העולה שפרסום הפרשה תזעזע את אמות הסיפים של המדינה ותזעזע את ערכיה המוסריים כאחת שהוקיעה את השואה אבל במו ידיה היא חוללה פשעים שסביר להניח היו תולדה של ראיה מתנשאת, ואפילו גזענית כלפי עולים שכל חטאם שנתפסו בעיני הממסד כנחותים במשפחת היהודים.