הבדל, בידול, הבדלה – הם ואנחנו

מעבר למלחמות, הוויכוחים והתפיסות השונות על קשר בין דת ומדינה, אפשר להשתמש במגפה התורנית כגשר מחבר – או למוטט את הגשר
הגר חג'ג' ברגר

הבדל


מפגש ראשון. 
שנות השמונים, שיטוט בדיזנגוף, הרחוב השוקק של תל אביב. פגישה עם דודים חרדים רחוקים שאימי הציעה שנקפוץ לומר להם שלום. לדוד היו ילדים בגילי פחות או יותר, ומיד כשבאנו הם הציעו לי להצטרף אליהם לשחק בחצר. בתוך כמה דקות הפכנו לחבורה עם עולם משלה – אני הילדה החילונית עם שמלת שבת קצרה והן עם שמלות השבת וחליפות השבת, קופצות וקופצים יחד ויוצרות עולם פנטזיות שהוא כולנו שלנו. בלי מחשבות על אוקיינוס של אמונה שחוצה בינינו, רק אנחנו. חבורת ילדים שנלחמת במציאות עם זרדים, מרוצים וצוהלים. אני זוכרת את המפגש הזה בתחושה נעימה וחמימה לא כמפגש שלי עם העולם החרדי, אלא כמפגש עם ילדים שרוצים להכיר וליצור עולם ביחד. כשעלינו בחזרה לביתם צמאים ורעבים, אם המשפחה נתנה לכל אחד מאיתנו כוס מים וביסקוויטים, ונפרדנו לשלום. אני זוכרת עד כמה לא רציתי ללכת, וגם הילדים לא רצו שאלך, התחננו שיתנו לנו להמשיך לשחק. אך למרות זאת נאלצנו להיפרד. ההורים אמרו שינסו להפגיש בינינו שוב. זה היה מפגש קצר, על הדרך, שלי עם משפחה רחוקה, וילדים שעד היום אני זוכרת קירבה מיידית אליהם סביב עולם אחר, ללא הגדולים.

מפגש שני. אני מתגייסת לצבא. קורס חובשות, קורס לא קל ואינטנסיבי מאוד. לפני הקורס בחרו מספר חיילות לבדיקת נשים בגבול לבנון למשך שבועיים. בחדר אחד הצטופפנו שמונה בנות: אחת מקיבוץ, אחת מתל אביב, אחת מהרצליה פיתוח, אני מבת ים, אחת חרדית. אודליה. אודליה ואני הוצמדנו לכמה משמרות יחד, ובסיומה של משמרת לילה, למול דמעותיה של הזריחה – התחלנו לדבר על העולם ועל אמונה והגשמה. הפכנו לחברות נפש. שיחות לתוך הלילה וויכוחים, השם ישמור. והרבה-הרבה צחוק ורגעים של אושר. ושוב נוצר לו עולם משלו, כמו עם אותם דודנים רחוקים, עולם שאף אחד לא יכול לגעת בו או להתירו. במהלך השנים החברות התהדקה, והעולמות התרחקו והתעצמו עם ההתפתחות האישית של כל אחת מאיתנו. כך גם הוויכוחים, עד למלאכי השמים. עברנו חיים שלמים יחד, וגם תהומות האמונה, התפיסות השונות ואורחות החיים לא מצליחים להתיר את עוז החברות.

מפגש שלישי. אני מתחילה ללמד בקמפוס חרדי בבני ברק. אני זוכרת את היום הראשון, הכניסה לקמפוס וההתרגשות. מאז ועד היום אני מלמדת במקום ומוצאת בו הרבה רגעים של אושר, לצד תהייה וגם תסכול, אבל בעיקר תחושה של שבירת חומות ההבדלים שמאפשרת מיקוד בנקודות החיבור, סקרנות והפריה הדדית, והרבה פתיחות וקבלה. המקום של האמונה יוצר שקט ומאפשר לא לחשוש מתיאוריות ורעיונות שלעתים סותרים את עולמן של הנשים בכיתה, אנו מנהלות דיון ושואלות שאלות. בזכות הכבוד ההדדי והצימאון המשותף לידע אנו מוצאות את נקודות הפשרה או מרככות את ההתבצרות.

בשנה האחרונה עשינו לנו מעין הרגל משותף: עשר דקות לפני סוף השיעור אנו נעצרות, כל אחת מהבנות מביאה מאכל פרי עמלה, ואנו מברכות יחד סעודת "אמנים". זה מפגש של נשים, שלהן ושלי, שיוצר קו אחיד של צחוק, שמחה והקשבה. סעודת האמנים היא ניסיון להגיע לכדי מאה ברכות ממזונות מסוגים שונים שסדרן מסומן בראשי התיבות "מגע אש" (מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכול). כל אחת מהמשתתפות מברכת בקול רם את הברכה המתאימה למזון שמולה, וכולן חוזרות אחריה ב"אמן". לפני הברכה ניתן להביע משאלה, שאף היא נאמרת בקול רם. אחת הסברות היא שמקור ברכת האמנים, שבה צריך לחזור ולברך "אמן" מאה פעמים, הוא מימי דוד המלך שבזמנו הייתה מגפה ובה מתו כל יום מאה אנשים. לפי המקורות, "בא דוד ותיקן להם מאה ברכות, כיון שתיקנם – נתעצרה המגפה" (במדבר רבה פרשה יח). סעודת אמנים היא אחת מנקודות החיבור בינינו: שבירת דיסטנס בין מרצה לתלמידותיה שמייצרת בסיס מאחד של קבוצת נשים דעתניות, עם הרבה הומור, קבלה וסקרנות. ההבדלים מיטשטשים כשהלב מתקרב.

בידול

הבאתי את שלושת המפגשים שתוארו לעיל ביני – ילדה, נערה ואישה חילונית – לבין עולם המראה של החברה הישראלית, כדי לבחון את הניגוד בין ההכרה בהבדל וקבלתו לבין הבידול שמתקיים בשבועות האחרונים בין החרדים כ"אחר" לבין מי שנתפסים "אנחנו". ואף כי אני מתמקדת בהקשר זה בבידול של כלל הציבור הישראלי מקבוצת החרדים, אותו בידול מתקיים לעתים קרובות גם במפגשים עם קבוצות אחרות – בני המגזר הערבי, פליטים ומהגרי עבודה, עולים חדשים, ובעצם כל קבוצת מיעוט שמחזיקה בכוח פוליטי או שאינה מחזיקה בו. זה מתבטא למשל בקריאות על משבר הומניטרי בדרום תל אביב ועל הסכנה מבזיזה שיבצעו הפליטים, וגם בהסגר צבאי שחל על יישובים ערביים. כל אלה קבוצות שניתן לספור את המפגשים של רבים איתן על שתי ידיים במקרה הטוב, ולרוב על יד אחת.

שיחים מבדילים הם שיחים הרסניים. אך משהו בשיח מול החרדים יושב על נקודה אחרת. שיח זה, שיושב על הקשרים פוליטיים וקרקע פורייה לכעסים ותחושות קשות מצד רוב הציבור סביב סוגיית הדת והמדינה, אחת הסוגיות הדרמטיות ביותר בחברה הישראלית – מה היחס בין אחוז החרדים בישראל לבין הכוח הפוליטי שלהם? מה נחשב כהשתתפות בחזון הציוני ומה נחשב כחבלה בו? מה נחשב כיחס הולם לנשים? תכנון ילודה? ועוד ועוד. אני מבקשת לא להיכנס כאן לשאלות אלה, וגם לא לתפיסות תרבותיות ואמוניות, אלא לדון בהתייחסות המבדלת של קבוצה שלמה על בסיס ההשתייכות  התרבותית והאמונית שלה. איש איש באמונתו יחיה, וימשיכו להתווכח על האמונות גם בחלוף המגפה הנוכחית כפי שהיה לאורך הדורות בעבר. אך שיח הבידול שנוצר בעקבות ההבדלים הוא אחר לגמרי: הוא נובע במקרים רבים מ"הפחד מהזר", מי שאינני ומי שאני לא רוצה להיות מוגדר כמוהו. אנו מוציאים אותו מחצר המלך, מפחידים אותו שלא יזהם את מחוזותינו, כמו אותו נגיף שמנסה לחדור אלינו ושם אותנו בסכנה.

"שיחים מבדילים הם שיחים הרסניים". צילום: דורון הורוביץ, לע"מ

מה בזר החרדי כל כך קשה? אותו זר חרדי לא אומר "אני רוצה להידמות לכם", הוא אומר "אני לא כמוכם, הכירו בכך, ומכאן במפגש המחייב בינינו נסו לקחת זאת בחשבון. כי אני שונה מכם. אני לא אתם, ולא רוצה להיות אתם". באמירה זו, שמשמרת כשלעצמה את ההבדל, יש קושי גדול יותר – שכן חרדת הזר והזרים קיימת במפגשים בין קבוצות שונות, אך חרדה מזר שגם אינו מסכים להשיל עורו ולהידמות לנו מפחידה ומאיימת אף יותר.

התפיסה האתנוצנטרית לפיה פנייה בבקשה לבידוד תתקבל בצורה זהה בין כולם היא תפיסה מוטעית, שחוטאת למציאות התרבותית של חלק מהאוכלוסייה

מובן שבמרחב גיאוגרפי שבו חיים כולם ביחד, לעתים הזר צריך לקחת חלק בחברה ועלינו להקשיב גם לו ולהבין מה בתפיסה שלו יכול להירתם למאמץ הלאומי. אך התפיסה האתנוצנטרית לפיה פנייה בבקשה לבידול ובידוד תתקבל בצורה זהה בין כולם היא תפיסה מוטעית, שחוטאת למציאות התרבותית של חלק מהאוכלוסייה ומכעיסה אותנו כשהיא אינה נלמדת מהר. הרי אותו זר צריך להיות שייך ולהבין מהר. נכון, מדובר כאן באיום רפואי אמיתי, העובדות המספריות מראות אחוזים גבוהים באזורים מסוימים, על כך אין ויכוח. בני ברק היא המוקד המרכזי להדבקה. אבל אני כן חייבת לדבר על הפיכת ה"חרדים" לאחר המאיים על קיומנו. שיח זה, בשונה משיח המבדל, אינו מדבר על הבדלים שיכולים להקסים, להכעיס, לרגש או להתגמש לקראת חיים משותפים, אלא מדבר על בידול, הפרדה וסגרגציה.

הבדלה

אני חושבת שמתפקידנו לא לשכוח את הסכנה שבהפיכת קבוצה לזרה, ללא הבנה של תהליכים תרבותיים פנימיים שאנו דורשים מציבור שלם להפנים ולהבין כשהתפיסות שלהם לגמרי שונות משלנו. מה בין דרישות רב להתכנסות לבין "עשה לך רב מעצמך וצא לים להתאוורר", מה בין הקושי להפסיק את ההרגלים שלנו לעשות ספורט ולבלות לבין תפיסות שמונצחות עמוק באמונה של "ושימחת חתן וכלה" או תפילת השבת? אינני מצדיקה בשום פנים אי-עמידה בחוקי ההסגר, או התקהלות, אך אני תוהה עד כמה אנחנו סבלניים לאחרים שנדרשים לשנות באופן כה עמוק את התפיסה המהותית שלהם בתוך מספר ימים, לאור הקושי שאנו חווים בעצמנו להתנתק מדפוסי ההתנהגות שלנו – כמו הצורך להתאוורר בים או לצאת ולרוץ בפארק הירקון.

אין ספק שההתכנסות בבית כנסת מסוכנת יותר מריצה בפארק בחמש בבוקר, ועובר כאן קו בין שינוי הרגלים מהיר והתכנסות למאמץ הלאומי, וסיכון שאינו מאפשר זמן להשתהות בתהליך שינוי ההרגלים. אך יש להבין גם שהרגלים הללו יושבים במקרה החרדי על בסיס אמוני עמוק, שלדעתי לעולם לא נבין לאשורו. אנחנו ספונים בתפיסות שלנו על נכון ולא נכון, מוסרי ולא מוסרי, ולא מסוגלים להביט החוצה ובעצם לראות אותנו. ז׳וליה קריסטבה כתבה בספרה "זרים לעצמנו":

"הזר – פניה של שנאת האחר – אינו קורבנה הרומנטי של העצלות המשפחתית שלנו וגם לא הפולש האחראי לכל תחלואי היישוב. הוא גם אינו התגלות ההולכת ונרקמת או יריב מיידי שיש לחסל על מנת להשיב את השלום אל הקבוצה. באופן מוזר, הזר שוכן בתוכנו […] כשאנו מזהים אותו בתוכנו […] הזר מתחיל כאשר מפציעה המודעות לשונותי שלי, ומסתיים כאשר אנו כולנו מזהים את עצמנו כזרים".

האם, כלשון קריסטבה, היחס לזר הוא מראה של החשש שלנו לראות את עצמנו בתוכו, בהתנהגותו?

שני מחקרים בסיסיים בסוציולוגיה מעלים תהייה דומה. שרה נטלטון כתבה בספרה "סוציולוגיה של בריאות וחולי" (Sarah Nettleton, 2006) על הפיכת מחלת האיידס למגפה עולמית. בפרק "סיכונים ואורחות חיים" (עמ' 60) היא בוחנת את הסיבות לכך שהאיידס הפך למגפה הכי גדולה שידע העולם המודרני ושגבתה עד כה את חייהם של מיליוני אנשים. לתפיסתה, האמונה כי המחלה נגרמת מהשתייכות לקבוצה מסוימת (היינו הומוסקסואלים) היא הגורם להתפשטות הרחבה של ההידבקות בה: הקישור של המחלה להומוסקסואליות יצר אשליה ציבורית כי כל מי שאינו הומסקסואל אינו יכול להידבק ב-HIV, ובסופו של דבר גרם להתפשטות התנהגויות הסיכון גם באוכלוסיות אחריות וגבה את חייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם.

אפשר לבחון את הקישור של קבוצה מסוימת להתנהגות מסוימת גם בהקשר למאמרו הקלאסי של ויליאם צ'מבליס (William Chambliss, 1973), "הקדושים והבריונים" (The Saints and the Roughnecks) על מעמד חברתי וסטייה. צ'מבליס צפה בשתי קבוצות של גברים צעירים באותה העיירה בארה"ב, ובדק את היחס בין האופן שבו הם הציגו את עצמם לבין ההתנהגות שלהם. שתי הקבוצות כונו "הקדושים" ו"הבריונים": הקדושים הגיעו ממעמד בינוני, ובעיני הוריהם, מוריהם ומערכת אכיפת החוק הם "לא יכלו לחטוא". הבריונים, מצד שני, הגיעו ממשפחות ממעמד נמוך והואשמו תכופות במעשים רעים. צ'מבליס גילה בבחינת שתי הקבוצות שלמעשה התנהגות הקדושים הייתה חריגה הרבה יותר מאשר זו של הבריונים, אך הם הצליחו לעשות זאת מכיוון שהם עשו את המעשים הסוטים מהנורמה מחוץ למקום מגוריהם הרגיל, וכך יכלו להציג את עצמם כאזרחים צעירים למופת. לבריונים היו חסרים אותם משאבים ואפשרויות לניידות, ולכן היה להם סיכוי גבוה בהרבה לבצע את הסטיות מהנורמה בציבור ובעיר מגוריהם, וכך האוכלוסייה המקומית ראתה אותם כחריגים מאוד. שתי החבורות נהגו לשתות לשוכרה, לפגוע ברכוש, לגנוב, לנהוג במהירות מופרזת, ועוד, אך בעוד שחבורת הקדושים קיבלה יחס סלחני מהמשטרה, בני חבורת הבריונים מצאו עצמם עצורים לפחות פעם אחת.

*

לפני ארבעה שבועות עוד הלכתי ברחוב ז'בוטינסקי בעיר בני ברק. אומנם רחובות העיר כבר התרוקנו במידה משמעותית בהשוואה למה שהכרתי בעיר השוקקת הזו, אך תחושה נעימה עדיין ריחפה באוויר. למחרת כבר יצאה הוראה לא לצאת למקומות העבודה ולהישאר בהסגר בבית, וכך עשיתי גם אני. אך מספר החולים בישראל עלה יותר יותר, והגרפים הראו התרכזות של חולים ביישוב בני ברק. הגרף, אדון השעה, הסיט את המבט הציבורי על אוכלוסיה של 190,000 איש, אישה וילד, והפך אותם למקשה אחת של סרבנים, עיוורים שנעים ללא שיקול דעת אחר הרב שלהם, ואת קבוצת הרבנים כולה הכתיר כחסרת אחריות. התקשורת חגגה. פה ושם יצאו קריאות חרישיות להפסקת ההסתה, אך שדים מהעבר הלא רחוק – יחסי דת ומדינה, ויכוחים בין תפיסות מסורתיות למודרנה, ניסיונות למקסם רווחים של פלג קטן יחסית באוכלוסייה החרדית – הצטברו ושימשו קרקע פוריה לכעס, דעות קדומות והסתה, כמו רק חיכו לשעת כושר וכעת באו איתם חשבון.

אנחנו יכולים לצעוק עד מחר, להסית, לסגור, להטיף. הנה, הגלגל התחלף ואנחנו יכולים "להחזיר" להם על כל השנים של מאבקים פוליטיים, או שאנחנו יכולים להביט מעבר לפוליטי אל תוך האנושי. מעבר למלחמות, הוויכוחים והתפיסות השונות על קשר בין דת ומדינה אפשר לראות את המגפה התורנית ולהשתמש בה כגשר מחבר, או למוטט את הגשר. כתבה לי אחת מהסטודנטיות שלי, חרדית: "הלוואי ונזכה לראות שינויים בקרוב, הן כלפי הנגיף והן כלפי השיח". וסטודנטית אחרת כתבה: "אני חושבת שכמו שבחברה החרדית יש קומץ בעייתי, גם בחברה החילונית מדובר בקומץ, אני חושבת שרובם רוצים לחיות בשלום ואחווה הדדית. אמנם ימים קשים, אבל בעיני אלו ימים עם המון מסר עבורנו כחברה, כזוג, כבני אדם וכעם. גם מסרים גשמיים וגם מסרים רוחניים, אם נדע לנצל את התקופה הזו בצורה חיובית, נרוויח".

עלינו לעשות הבדלה בין קודש לחול, בין עיקר לטפל, בין אינטגרציה לסגרציה, ודה-הבדלה בין אנחנו והם

מול המילים האלו והקשר בין אנשים מתפיסות שונות, כל כך שונות, אנו צריכים להיות זהירים מאוד בתקופות של משבר. קל מאוד ליצור סגרגציה, זה זמן מתאים להסתות, למצוא שעיר לעזאזל ולזרוק עליו את החרדות הקיומיות שלנו. אך אנו צריכים לעשות הבדלה בין קודש לחול, בין עיקר לטפל, בין אינטגרציה לסגרציה, ודה-הבדלה בין אנחנו והם.

כאמור, הייחוס התרבותי מגדיל ומעצים את החשדות ומקטין את שיתוף פעולה, כאשר חרדים המתקהלים בבית כנסת נחשבים כאיום וחילונים המתקהלים בים ובמסיבות פורים לא סופגים ביקורת באמצעי התקשורת. אומנם לא ניתן לגשר על פערים תרבותיים בן לילה, אך ייחוס עוולה להתנהגות של פרט ולא לקבוצה תאפשר שיתוף פעולה ותמנע הדרה וגזענות. אני מקווה שנתאחד מול תופעות אלו, בין אם בבני ברק ובין אם בחוף הים בתל אביב, ואולי כפי שכתבה לי ר' נזכה לראות גם שינוי של השיח.

אני מקדישה את הטקסט הזה לבן דוד של אימי, שמחה (סמי), איש מאמין, צנוע וטוב לב, סמי נפטר בערב החג לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. המגפה הזו אינה בוררת בין דת, גזע ומין. בבסיס הזה כולנו רואים את המאחד, שהוא גם הרע אך יש בו גם הרבה מן הטוב.

הגר חג'ג' ברגר היא ד"ר לאנתרופולוגיה, מתחמה באנתרופולוגיה פסיכולוגית וקיומית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גל בנישתי

    מאמר מצווין.
    הגיע הזמן שכולנו נזכור שאנחנו אותו עם. מאוחדים לא רק בגבולות.

  2. שי

    מאמר יפה. עדיין לא מסביר למה החרדים מסכנים חיים של ציבורים אחרים.