לפני הנבואות, כדאי ללמוד את העבר: היסטוריונים מדברים על המגפה

"היום שאחרי הקורונה" מעסיק באחרונה את מיטב המוחות. אבל מה עם התבוננות נוקבת על ההווה? או העתיד הקרוב שנקבע בחלקו ממש עכשיו, לנגד עינינו? שוחחנו עם גדי אלגזי ואיריס רחמימוב על מה שניתן ללמוד ממגפות עבר, מצב חירום ותפקידם של היסטוריונים בעתות משבר

קשה היה שלא להיתקל בשמו של ההיסטוריון יובל נח הררי בשבועות האחרונים – מראיון מדובר לאילנה דיין ב"עובדה" ("ההיסטוריון הכי מצליח בעולם כיום מודאג") ועד מאמרי דעה ב"הארץ" ו-ynet. לא נדון כאן בשאלה מה זה בדיוק ההיסטוריון הכי מצליח בעולם, רק נתמה בשקט על העובדה שכמעט כולם כאחד ביקשו את מוצא פיו של הררי לגבי משבר הקורונה, כמו היה המנהיג הרוחני החילוני של הישראלים. הוא מצדו נרתם כמגויס בעל מוטיבציית יתר למאמץ הלאומי והתפתה לשרטט קווים לדמותו של העולם שיהיה פה "אחרי". והוא לא היחיד. אנשי רוח רבים החליטו להשמיע קול בתקופה זו – וכבר זכו לביקורת מוצדקת על ניסיונותיהם לארוז במשפטים דרמטיים ונטולי תוכן של ממש את נקודות הסיום של ההווה המתמשך הזה.

חיזוי הוא דבר שהיסטוריונים על פי רוב נוהגים בו משנה זהירות. בין היתר, משום שהציווי ללמוד לקח מההיסטוריה למען "העתיד" הוא לרוב פטיש פוליטי בידי תועמלנים העושים בעבר שימוש על פי צרכים ואידיאולוגיות. ואולם, כפי שכתב ההיסטוריון מארק בלוך: "ההיסטוריון יודע היטב ששום דבר שיכול לשרת את ידיעת העבר אינו ראוי להיחשב לבלתי רלוונטי להווה; כי הזמנים שחלפו מציעים לנו את ההתנסות היחידה שבזכותה נוכל לקוות שביום מן הימים ניטיב להכיר את האנושות הזאת, שאנו מיטיבים כל כך לראות עכשיו כמה אין היא יכולה להבין את עצמה ולמצוא את דרכה". (מתוך "אפולוגיה על ההיסטוריה", הוצאת מוסד ביאליק)

אז מה בכל זאת להיסטוריונים ולמגפה הנוכחית? האם אכן שמור להם תפקיד מסוים במערך החברתי? "מה יהיה – זה מה שכולם מבטיחים כרגע לספר לנו. יושבים מול המסכים ומתנבאים", אומר פרופ' גדי אלגזי, היסטוריון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. "יש מי שמספרים לנו שכל הבעיות הישנות – אבטלה, ניצול, נישול – עבר זמנן, ומציעים לנו תחזיות, כלומר לחשוב על ההווה לאחור, מתוך העתיד, כאילו נעלנו מגפיים של קפיצת הדרך (בלי לצאת מהחדר!). שום היסטוריונית רצינית לא תעשה את זה. היסטוריונים שמבטיחים מתכוני פלא או מנסים לכתוב היסטוריות של העתיד הם די מצחיקים. נבואות כאלה הן לא ידע על העתיד. הן אסטרטגיה לעיצוב העתיד, שפועלת עכשיו, בהווה".

פרופ' איריס רחמימוב, גם היא מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, אומרת כי המלה 'תפקיד' לא בדיוק מתאימה פה: "המילה הזאת נשמעת לי קצת דרמטית מדי – גם במובן של הפרזה בחשיבות המקצוע וגם בכך שהיא מניחה שהמגפה היא מעין 'דרמה' בעלת עלילה נסתרת, שהיסטוריונים והיסטוריוניות נדרשים לעזור בפענוחה. עם זאת, אני חושבת שבמצב של חוסר ודאות, אנשים רבים מעוניינים לשמוע על דברים שנראים על פניהם כדומים ולחשוב על ההווה באמצעות מקבילות מן העבר. חשיבה על הדומה ועל השונה עוזרת לנו להבחין במה שמתרחש סביבנו גם אם הדברים אינם זהים. היא עוזרת לנו לשים לב לדברים מסוימים ולא לשים לב לדברים אחרים.

"ניתוח תהליכים עתידיים זה כבר סיפור אחר – זו מחשבה ספקולטיבית ואינה קשורה בעיני בהכרח לדיסציפלינה ההיסטורית. זה כובע מקצועי אחר. אני סבורה עם זאת שמיקוד הדיון ב'עתיד לאחר הקורונה' מסיט את תשומת הלב מהתבוננות נוקבת בהווה ובפוליטיקה של ניהול המגפה. מבחינה זו ארגוני החברה האזרחית בישראל (גילוי נאות – אני חברה בהנהלה של האגודה לזכויות האזרח) פועלים באופן נמרץ כדי למנוע מחטפים של השלטון בחסות משבר הקורונה".

פרופ' איריס רחמימוב

גילויים מדאיגים של מחטף שלטוני אכן התרחשו כאן כהרף עין: הקורונה השתבצה היטב בתבנית מצב החירום שמעולם לא עזב את ישראל, ומתוקף תקנות שעת חירום (אכיפת צו בריאות העם) ניתכו על ראשי האזרחים שלל איסורים ומניעות, פעילותה של מערכת המשפט הושעתה ימים לפני פתיחת המשפט נגד נתניהו, כמו גם פעילות הכנסת, והשימוש באמצעים טכנולוגיים למעקב אחר אזרחים התעצם. כזכור, הסמכות להתקין תקנות לשעת חירום בישראל, המעוגנת בסעיף 39(א) לחוק-יסוד: הממשלה, מאפשרת לממשלה לקבוע נורמות שגוברות על חוקי הכנסת, "כדי להגן על המדינה, ביטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים" בעת חירום. ובעת החירום הנוכחית, שאינה דומה לאף עת חירום שחווינו בעבר, מצאנו את עצמנו עם ממשלת מעבר שפועלת בנחישות חסרת מעצורים, בלמים ואיזונים, לכאורה למען בריאות העם. ולמרות שהכרסום במראית העין הדמוקרטית בישראל אינו בדיוק חדש, השימוש הגרמני בצווי החירום שהיה לטראומה של המשטרים הדמוקרטיים מטרטר כל העת בירכתי התודעה וגם תיאוריות דוגמת "דוקטרינת ההלם", שמתלבשות יפה על המציאות המשתקת שאופפת אותנו, הספונים בבתים.

פרופ' גדי אלגזי

"צריך להבדיל, אפילו באופן גס, בין העתיד הקרוב לרחוק", אומר אלגזי. "הרחוק הוא שאלה פתוחה, ועדיף לא להתיימר לקרוא אותו. לעומת זאת, העתיד הקרוב נקבע בחלקו ממש עכשיו, לנגד עינינו. זה החלק הפשוט יותר: ברור שמצב חירום הוא גם הזדמנות. אפשר להשתמש במצב החירום כדי לזחול לממשלת העליונות היהודית של נתניהו וגנץ. אפשר, ממש עכשיו, להשליט אמצעי פיקוח ומעקב שלטוניים, ואחר כך כבר נתרגל (לא מסובך לראות שאלה דפוסים ותיקים). אפשר להחליט, בלי שום דיון ציבורי, ששכירים ובעלי עסק קטנים צריכים לשלם את המחיר, התאגידים כבר יסבירו ש"טובת המשק" היא טובתם (אבל זה הדפוס הבסיסי גם במשבר הכלכלי). כלומר, חלק ממש שקורה בעקבות המגפה הוא לא איזה עתיד חדש – זה העבר על טורבו…

"המגפה מעוצבת על ידי המבנים החברתיים שבתוכם אנחנו חיים: בחברה שבה שולט קפיטליזם ניאו-ליברלי, אך טבעי שזורקים אנשים מהעבודה; בחברה שחיה בצל האימפריה האמריקאית, אך טבעי שמקוננים על היעדרה של 'מנהיגת העולם', מתגעגעים ל'מבוגר האחראי' – כלומר מתגעגעים בעצם לעבר המדומיין, לחסות של האימפריה. בחברה שחיה עם כיבוש מתמשך, נוח, אך טבעי שאפשר להשתמש בעובדים פלסטינים מהשטחים, שהמשיכו לעבוד באתרי הבנייה בשבועות האלה – ולזרוק אותם אחרי השימוש, שיחצו את המחסומים – עם או בלי הנגיף. המגפה לא מוחקת את המבנה החברתי, לא את המצוקות ולא את האי שוויון, ולא את האלימות במשפחה. אולי הדוגמא הטובה ביותר היא הדיבור על 'מלחמה בקורונה', שאמצעי התקשורת אימצו בשמחה בעקבות נאומי המלך נתניהו הראשון. את זה אנחנו מכירים יותר מדי טוב: במלחמה כמו במלחמה – יש אויב אחד, וכל שיקול משני מתגמד ונעלם כשחייבים לנצח את 'האויב' היחיד. זה מאפשר למחוק את כל השיקולים והמצוקות, לשכוח שלא כל אחד בארץ הזו יכול להרשות לעצמו להישאר בבית – צפוף מדי לעניים, מפחיד מדי לנשים מוכות, אין בית בטוח למי שגר בכפר בלתי מוכר, אין מקלט למבקשי מקלט".

פרופ' איריס רחמימוב: "מלחמת העולם ה-1 מראה את הקשר בין הכרזת מצב החירום לבין סימון קטגוריות מסוימות של בני אדם כ'סכנה' וכ'איום'. לרוב היו אלה יהודים, שסומנו כמי שאינם משתייכים לקהילת האמפתיה של הרוב"

רחמימוב מספרת כיצד משטרים שונים עשו לאורך ההיסטוריה שימוש במשברים כאמצעי לקידום אג'נדות שלא היו עוברות בקלות – או בכלל – בזמן "שגרה": "הסיבה יכולה להיות אמיתית כמו פרוץ מלחמה, מגפה או מרד והיא יכולה גם מומצאת, מוגזמת או מדומיינת. כדי שאזרחים יסכינו למעבר למצב חירום לאורך זמן, הסיבה צריכה להיות מנוסחת כסכנה חמורה. אם ניקח את מלחמת העולם הראשונה כדוגמה, אנו רואים שעם פרוץ המלחמה, כל המדינות הלוחמות עברו לתפקד במצב חירום. אחד הדברים הראשונים שנעשו הוא הפקעת הזכויות הבסיסיות של קטגוריות מסוימות של בני אדם – נתיני אויב, אזרחים שנאמנותם למדינתם מוטלת בספק, פעילים פוליטיים מסוימים ועובדים זרים. במשך שנים היסטוריונים לא חקרו לעומק את מעצר האזרחים בזמן מלחמת העולם הראשונה. היום, ההערכות העדכניות ביותר מדברות על כשני מיליון אזרחים שהושמו במחנות מסוגים שונים בזמן המלחמה. כלומר, הדוגמה של מלחמת העולם הראשונה מראה את הקשר בין הכרזת מצב החירום לבין סימון קטגוריות מסוימות של בני אדם כ'סכנה' וכ'איום' לקהילת הרוב. במקרים רבים היו אלה יהודים שסומנו כסכנה וכבני אדם שאינם משתייכים לקהילת האמפתיה של הרוב. הם פונו או גורשו מאזורי הגבול בחזית המזרחית והפכו לפליטים בתוככי רוסיה".

היא מוסיפה כי את הנוהג של משטרי חירום לסמן קבוצות מסוימות כאנשים ש'חייהם שווים פחות' אנחנו רואים בימים אלו על המסך. "פתאום החישוב נעשה הרבה יותר גס והרבה יותר גלוי. אני די מצטמררת כשאני רואה בתקשורת את התוספת 'סבל/ה ממחלות רקע רבות' – לכאורה יש כאן דיווח לקוני על המצב הבריאותי של אלה שמתו, אבל למעשה אין כאן אינפורמציה קונקרטית. איננו שומעים על איזו מחלה מדובר? איך המחלה השפיעה על הידרדרות המצב? אילו מחלות מחמירות במיוחד את המצב? יש כאן שדר שמדובר ב'טרנטע' מקרטעת הקרובה לסוף הדרך. לכן אפשר להיות קצת עצובים אבל לא יותר מדי. אני מניחה שאם ילדים היו מתים, היחס היה שונה לחלוטין".

השתעבדות ושחרור קשורים זה לזה

בשבועות האחרונים שמענו הרבה פעמים את השמות "המגיפה השחורה" ו"השפעת הספרדית" נזרקים לאוויר, אבל רחמימוב מאירה את תשומת לבנו לכך שמגפה קרובה יותר, מגפת האיידס, בקושי הוזכרה. "המגפה הקרובה ביותר אלינו בזמן, שצצה בפתאומיות ועודנה משפיעה על מיליוני אנשים ברחבי העולם  – ובעיקר באפריקה – היא האיידס. על פי נתוני UNAIDS – (United Nations Programme on HIV and AIDS) מתו מאיידס בארבעה העשורים האחרונים כ-36 מיליון בני אדם (כ-770 אלף בשנה האחרונה). זהו מספר גדול מאוד ולמרות זאת ממעטים לדבר עליה בתקשורת בימים אלה לעומת דיונים נרחבים יחסית על השפעת הספרדית שהתרחשה לפני מאה שנים ועל המגפה השחורה שהתרחשה במאה ה-14.

"אני מניחה שיהיו כאלה שיאמרו שיש הבדל גדול – האיידס לא איים על מרבית האוכלוסייה אלא על קבוצות ספציפיות (הומואים, נרקומנים, מקבלי עירויים מזוהמים וכיו"ב). השפעת הספרדית והדבר השחור איימו על כולם וכך גם הקורונה שמאיימת כיום על האוכלוסייה בכללותה. עובדתית, אנחנו יודעים שזה לא לגמרי מדויק: הקורונה למשל פוגעת באופן נרחב הרבה יותר באנשים מבוגרים וכמעט ואינה פוגעת בילדים ובאנשים צעירים. אבל זאת בדיוק הנקודה שלי, מעניין לשים לב להבדל בהתגייסות חברתית, כלכלית ונפשית כאשר מגפה נתפסת כפוגעת ב'קהילת האנחנו' וכאשר מגפה פוגעת בקבוצות 'אחרות'".

שוטרים בסיאטל בזמן מגפת "השפעת הספרדית", 1918. ממעטים לדבר עכשיו על עשרות המיליונים שמתו מאיידס בעשורים האחרונים, לעומת דיונים נרחבים יחסית על השפעת הספרדית שהתרחשה לפני מאה שנים (צילום: Public Domain)

האם ניתן לקבוע שבעקבות מגפות גדולות בעבר התחולל שינוי עומק חברתי, תרבותי, פוליטי או שבר היסטורי?

אלגזי: "לפעמים כן, לפעמים לא. תלוי, למשל, ביחסי הכוחות, ובהרכב החברתי של הנפגעים. כרגיל הנפגעים הם בראש ובראשונה העניים, והמגפה מביאה הידוק הפיקוח החברתי והדרה שלהם. אבל כשמגפה פוגעת במעמד הבינוני – למשל הפוליו במאה העשרים – אפשר לראות שורה שלמה של רפורמות שמתבססות בעקבותיה ("מצעד הפרוטות", ציוד הנשמה, השקעה במחקר).

"השאלה הקשה היא לגבי הטווח הארוך. ובמקרה של מגפות גדולות, שמשנות באופן עמוק את הדמוגרפיה האנושית, הסיפור מסובך. מגפת הדבר, שהגיעה לאירופה ב-1346, קטלה בין שליש למחצית מהאוכלוסייה. בציורים ובתחריטים הציגו את מלאך המוות מגיע לכל אדם, בכל מעמד – נשים, גברים, אצילים, איכרים – ולא פוסח על איש. אבל ההשלכות של המגפה לא היו שוות לכולם והן איימו לערער את הסדר החברתי. איכרים מצאו את עצמם למשל אחרי המגפה עם הרבה אדמה, עם כוח מיקוח משופר מול אדוני אחוזות. והם עשו בו שימוש; המחסור בכוח אדם איפשר לשכירי-יום ולמשרתים לדרוש יותר כסף עבור עבודתם. לפי חלק מהתחשיבים, אנשים פשוטים בצפון אירופה אכלו כמאה שנה אחרי המגפה טוב יותר מאשר לפני כן או אחרי כן בטווח של מאות שנים.

שוטרים חמושים בכפפות גומי באירועי וויגסטוק בגן העצמאות בתל אביב, 1998 ("מעריב")

״אבל התוצאה לא נקבעה על ידי הדמוגרפיה או על ידי היחס בין כמות המשאבים לגודל האוכלוסייה, אלא בהתאם ליחסי הכוחות ויכולת ההתארגנות של הקבוצות החברתיות: האליטות ניסו להשליט משמעת מוגברת, למנוע מוביליות, לכבול איכרים ועובדים למקומם, כלומר למנוע באמצעים פוליטיים את ערעור יחסי הכוחות הכלכליים. שורה של מרידות איכרים פרצו, ובטווח הארוך המגפה תרמה במערב אירופה לתהליך השתחררות האיכרים. אבל לא בכל מקום: במזרח אירופה אדוני האחוזות החזיקו בעוצמה כזו, שאיפשרה להם להתמודד עם המחסור בכוח אדם בעקבות המגפה דווקא על-ידי העמקת השעבוד של איכרים והפיכתם לצמיתים. במלים אחרות, בעקבות המגפה התחוללו בבת אחת גם תהליכי השתעבדות וגם תהליכי שחרור – והם היו קשורים זה לזה. אז מה נגיד, אנחנו, ההיסטוריונים וההיסטוריוניות? זה לא אומר שהכל הולך, שכל תוצאה היא אפשרית, אלא שהתוצאות החברתיות יכולות להיות סותרות ומנוגדות״.

והיסטוריונים והיסטוריוניות יודעים אותן?

אלגזי: "רק חלקית, בדיעבד, וממרחק הזמן – מה שמקל אולי להבחין בין עיקר לטפל, אבל לא בהכרח על הניסיון להבין איך זה קרה. אבל מי רוצה לחכות להבנה בדיעבד? ההיסטוריה מתרחשת עכשיו, וכמו תמיד, אנשים עושים אותה, אבל לא כמו שבא לנו, אלא בנסיבות שלא אנחנו בחרנו".

The Dance of Death (Danse Macabre), The Doctor (or Physician), ~1526, Hans Holbein the Younger

בחסות "המלחמה" בנגיף, בישראל נעשו צעדים מאד מינוריים לטובת האזרחים והושתקה ביקורת ציבורית, בעוד שמדינות שונות בעולם התמודדו עם הקורונה באמצעים הגונים הרבה יותר: דנמרק, למשל, החליטה לפצות מעסיקים עד ל-90% משכר העובדים שלהם. בבריטניה, הממשלה תשלם לעסקים שימשיכו לפעול עד ל-80% משכר העובדים שלהם. בגרמניה, הממשלה משלימה גם את הכנסתם של עובדים שנשארו לעבוד בחלקיות משרה. ואילו אצלנו – מדיניות של אטימות אכזרית, הצופה באדישות בקריסה הכלכלית והחברתית.

"מציגים את כל הצעדים כהכרחיים ומתעלמים מאפשרויות אחרות", אומר אלגזי. "אבל אפשר גם אחרת, וההזדמנות היא לא כולה של השליטים והאליטות: זו הזדמנות מצוינת לדבר על כשלון הניאו-ליברליזם נוכח המגפה. אפשר גם להתחיל לחשוב על הקשר בין מגפות גלובליות למבנים הכלכליים שמאפשרים אותן, כמו שעושה, נגיד, רוב ואלאס, שספרו 'Big Farms Make Big Flu' מסביר כיצד פתוגנים (מחוללי מחלות) ומגפות גלובליות מגיחים מתוך חקלאות מתועשת, שנשלטת על-ידי תאגידים רב-לאומיים. אתן בטח זוכרות שהמילה 'הפרטה' היתה מילה של בית-מרקחת לפני מלחמת לבנון השנייה, מונח אקדמי לפני הקיץ של 2006 – כאשר עשרות אלפי אנשים בישראל הבינו בבת אחת מה זו הפרטה של שירותים חברתיים, מה היא עושה להם, וכמה מעט באמת שווים חיים של אנשים בסדר החברתי שאנחנו חיים בו. נפתח סדק, ודיברנו על ביטחון חברתי, ולא רק על ה'בטחון' של מפציצי אזרחים.

פרופ' גדי אלגזי: "הנפגעים הם בראש ובראשונה העניים, והמגפה מביאה הידוק הפיקוח החברתי והדרה שלהם. אבל כשמגפה פוגעת במעמד הבינוני – למשל הפוליו במאה העשרים – אפשר לראות שורה שלמה של רפורמות"

"אז המצב פתוח לכיוונים שונים: יכול להיות למשל שנצא מהמגפה הזו מפוררים ומנותקים עוד יותר כתוצאה מהתחזקות המגמה לצמצם יחסים חברתיים – לסנן אנשים, לטהר סביבות, להתרחק ממגע, משיחות ונגיעות וערבובים. ויכול להיות שנצא עם תפיסה עשירה יותר של תלות חברתית הדדית, עם צורות חדשות של סולידריות. ואפשר כמובן גם וגם".

רחמימוב נזכרת בדוגמא מבישה משנות השמונים, שככל הנראה אינה בלתי רלוונטית לימינו: "בדוגמה ידועה למדי משנת 1984, ארבע שנים לאחר שפרצה מגפת האיידס, לארי ספיקס, הדובר של הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, ענה בבדיחות הדעת לשאלות עיתונאים לגבי התקצוב הנמוך למחקר על איידס. כאשר ספיקס נשאל אם הנשיא מודאג בכלל מהעניין, הוא השיב: 'אני לא שמעתי אותו מעולם מביע דאגה'. אנחנו נמצאים כעת בראשיתה של מגפה שתביא למותם של אנשים רבים מאוד ברחבי העולם. איננו יודעים כמה אנשים ימותו, ואני מקווה שמספרם יהיה נמוך יותר מהמספר של המתים מאיידס ברחבי העולם בשנה האחרונה. אבל כבר עכשיו ניתן לראות כיצד גבולות של אמפתיה בין 'אנחנו' ו'הם' נמתחים בבירור – למשל ביחסי חילונים וחרדים".

*

ואולי נסיים בכל זאת בנבואה קטנה ועדינה, קטע הסיום ממכתבה של הסופרת האיטלקיה פרנצ'סקה מלנדרי, שהתפרסם ב"גרדיאן" לפני מה שנראה כמו נצח בעת הזאת, 30 במרץ, אולם הוא עדיין רלוונטי ביותר (ועלה שלשום בעברית בעמוד הפייסבוק של פודקאסט הספרות בכאן 11 "מה שכרוך"):

"…יאמרו לכם שהחברה מאוחדת במאמץ משותף, שכולכם באותה סירה. זה יהיה נכון. הניסיון הזה ישנה לתמיד את תפיסתכם העצמית כיחידים שהם חלק משלם גדול יותר. מעמד, עם זאת, יעשה את כל ההבדל. להיות נעול בבית עם גינה יפה לא יהיה אותו דבר כמו בפרויקט מגורים צפוף. כמו גם להמשיך לעבוד מהבית לעומת לראות את העבודה שלך נעלמת. הסירה הזו לא תיראה לכולם אותו דבר, ולא תהיה אותו דבר. היא מעולם לא היתה. בשלב מסוים, תבינו שזה קשה. תפחדו. תחלקו את הפחד עם יקיריכם, או שתשמרו אותו לעצמכם כדי לא להיות לנטל. תאכלו שוב. אנחנו באיטליה, וזה מה שאנחנו יודעים על העתיד שלכם. זה ניבוי עתידות בהיקף מצומצם. אנו לא רואים למרחוק. אם נפנה את מבטנו לעתיד הרחוק יותר, זה שנסתר גם לנו וגם לכם, נוכל לומר רק זאת – כשכל זה ייגמר, העולם לא יהיה אותו דבר".

חולי שפעת ספרדית בבית חולים צבאי אמריקאי, 1918 (צילום: Public Domain)
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בוקרא פילמישמיש

    כבר ראינו את הפרצוף הזה קודם..
    הרבה מרירות וכעס על המעמד השליט ואמפתיה לעניים מבלי להבין דבר וחצי דבר במציאות המורכבת.
    למה במזרח אירופה האיכרים הפכו לצמיתים ובמערב אירופה האיכרים התחזקו ונוצרו הערים?
    במזרח אירופה הכוח היה מרוכז בשלטון וכל מה שלא היה מותר במפורש היה אסור.
    במערב, בעקבות כך שהנסיכויות והממלכות היו קואליציות ובמקביל היה גם המבנה של הכנסיה שלמרות הנוקשות והשיעבוד שהוא הביא עמו יצר עוד מנגנון כוח למול המלכים/נסיכים – איפשר לאזרחים הקטנים להתארגן ולהתאגד בעצמם וכך התבזר הכוח לעוד ועוד ארגונים.

    עניים תמיד היו ותמיד יהיו. שפע, לא תמיד היה.
    מה יהיה בארץ? תלוי אם יקשיבו לשטויות של כותבת המאמר או יחשבו עצמאית.
    במצב חירום, המדינה (הרשות המבצעת שעדיין מורכבת מנציגים נבחרים, אמנם מהבחירות הקודמות קודמות קודמות אבל עדיין יש שיח וכולם משתתפים) תפקידה לאזן בין החירויות (החיים לעומת החופש), וכרגע היא עושה זאת לא כל כך גרוע בכלל, למרות השלומיאליות והכסתחים בכל מקום – הרבה פחות גרוע ממה שציפיתי.
    בשאר הזמן, עדיף שהמדינה תעזוב אותנו ככל שניתן בשקט.
    לא רוצה פקיד ש״ידאג״ לי לעת זקנתי.
    זה תפקיד הקהילה והמשפחה ואף פקיד לעולם לא יהיה מסוגל להחליף את זה.
    עובדת סוציאלית לעולם לא תדאג טוב יותר לילד מאשר הקהילה בה הוא נמצא.
    זה שיהיה מקרה אנקדוטלי אחד שהוא החריג לא מצדיק כפייה של פקידי מדינה על כל היתר להגביל את החופש שלהם – אז הנזק הרבה יותר גדול מהתועלת.
    המדינה יכולה לסייע בסיוע בסיסי ביותר לקבוצה החלשה ביותר אבל זה אף פעם לא יקרה.