שמורה לנו זכות המעבר לחלום

ספרייה ציבורית, בית ההורים, אי קריבי, סתם ללכת בלי מטרה. כותבות וכותבים שיתפו איתנו את מחוזות החפץ הנגישים כעת רק בעיני הרוח, "אסטרטגיית יציאה" לעת מצוא • פרויקט מיוחד
העוקץ

מאה מטר. זה הטווח המותר לאזרח/ית שומר/ת חוק בימים משונים אלה (אלא אם אתם ליצמן, ביבי וריבלין המורמים מעם). בין מאה לשלוש מאות צעדים, תלוי באורך הרגליים. טיול קצר לקצה הרחוב, מסע אל מכולת המחזור וחזרה, או כמה וכמה צעדות אל המקרר. כשלושה מיליארד אזרחים בעולם נתונים בימים אלה בסוגים שונים של מצור, מבוהלים, מצייתים מכורח לצו המושל, יותר לא-יודעים מיודעים לאן כל זה מוביל. אצלנו מאה מטר. זה המרחק המותר. לאן הייתן הולכות אילו היה אפשר? לאן אתם מתאווים להגיע ותיאלצו לנקוט בהדחקה עיקשת של הרצון או להסתפק במחוזות הדמיון?

"כָּאן בַּיֹּפִי הַזֶּה, בְּלֵב הָעוֹלָם/ שְׁמוּרָה לָנוּ זְכוּת הַמַּעֲבָר/ לַחֲלוֹם." (ישראל אלירז, "בשבח הדברים החולפים", הקיבוץ המאוחד, 2010). כותבות וכותבים אהובים נענו לאתגר.

אל הספרייה הציבורית/ שרי שביט

בשביל לטייל בעולם, אני כבר לא צריכה לפחד להתרסק במטוס עשוי מתכת. הרי מאז שזה התחיל, מרחב המסעות שלי מסתכם בין מצעי המיטה. בקבוצה פופולרית בפייסבוק, אנשים מכל קצוות היוניברס מעלים את הנוף הנשקף מחלונם. רמזורים ריקים בהונג קונג. זברות באפריקה. מרפסת בודדה מול האייפל. ברוקלין הריקה מאדם.

העיניים שלי נודדות במסך, תרות אחר המרחבים.
איך בורחים מהדאגות? מסימן השאלה של העתיד?
לא דרך המרפסות הזרות האלו, זה בטוח.
אז אני עוצמת שתי עיניים, ובורחת לספרייה.

בשכונה שאני גרה בה עומדת ספרייה ציבורית חלומית. קיים בה כל ספר שאי פעם חשקתם בו או שמעתם עליו, מהנדירים של ויליאם פוקנר ועד לחדש של יעל נאמן. מבנה אבן ישן בין עצי אורן צנועים. רגע קצר של כפר, זמן שעצר, בתוך עלילה עירונית והומה. ובין הקירות: רחש נעים של דפדוף, ריח כותרים משומשי עיניים. ובין הספרים אנשים שיכורי מילים, מכורים לעונג הקריאה.

יש שם גם מחלקת שירה אגדית שאפשר רק לחלום עליה.
אני חולמת עליה עכשיו.
מתי הספרייה הציבורית שוב תיפתח למסעות? מתי ידיים יגעו בספר משומש בלי לפחד מנגיפים? מתי נצרוך ספרות, כמו שאלוהים התכוון, מקרוב, במרחק נגיעה?

מילים לא מתקנות כלום. גם לא את המגפה הזאת.
ובכל זאת, ספונה במלבן המיטה שלי, אני קוראת כדי לא להיות אבודה.
בראש ערמת הקריאה נמצא הספר האחרון שהשאלתי מהספרייה.
קובץ שירים מאת המשורר הפולני צ'סלב מילוש.
מילוש המושאל הפך לשלי עד למועד בלתי ידוע. פניו שעל הכריכה, עטופות בניילון, מביטות אלי מתוך חיים אחרים.
אני פותחת בו עמוד מקרי כמו שאנשים מאמינים עושים.
קוראת בקול רם את השורות הקצוצות, ונבלעת בתוכן כמו בכיס אוויר:

משמעות
"כשאמות אראה את הביטנה של העולם.
הצד השני, מעבר לציפור, להר, לשקיעת השמש.
הפשר האמיתי יתגלה.
הלא פתור – יפתר.
הלא מושג – יושג.

ואם אין לעולם ביטנה?
אם קיכלי על ענף איננו סימן
כי אם קיכלי על ענף? אם יום ולילה
באים זה אחר זה בלי פשר?
ואין דבר על פני האדמה, חוץ מהאדמה הזאת?

אפילו כך, עדיין תישאר
המילה שבקעה פעם מפי בן חלוף,
והיא רצה ורצה, ציר בלתי נלאה,
שלוח אל מערכת הכוכבים, מסלול שביל החלב,
והוא מוחה, קורא בקול, צועק."

מתוך "באור יום", תרגום: דויד וינפלד. אבן-חושן הוצאה לאור.

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת ספרות וטלוויזיה. מגישה את תוכנית הספרות "שוברים שורה" בערוץ כנסת ובכאן 11. ספריה: "ברוריה הפקות", "הכל זריז" (פרוזה), "ומה יש עוד" (שירה, אחוזת בית ספרים)

אַחֲרֵי דִּיאֶטָה דַּלָּה שֶׁל אֹפֶק, בָּא הַנּוֹף/ רעות בן יעקב 

כאן, במדריד, העוצר בתוקף כבר כארבעה שבועות. מותר לצאת לקנות משהו, לעמוד בתור לסופר או למאפייה, ולחזור הביתה וזהו. העיר הצטמצמה לכדי השכונה, ובעצם אפילו לא השכונה אלא רק שלושה-ארבעה רחובות הסמוכים לבית, אם בכלל. והרי התקופה הזאת עשתה משהו מוזר מאוד גם למרחב עצמו, בעוד הוא מצטמצם והולך לכאורה, מושגי המרחק כמעט שאיבדו כל משמעות. העיר הסמוכה והיבשת האחרת נמצאות בעצם באותו אינסוף מרחק, מה שבאופן פרדוקסלי קצת מוחק את עמדת ההגירה; כך שאני, ממש כמו שאר דוברי העברית, משתתפים כולנו אונליין באותם האירועים, והזדמן לי אפילו לצפות השבוע בחתונת בת דודתי כמו כולם, במקום להיעדר ממנה.

אני מתלבטת כל הזמן בשאלה מה אחרי, מה הכי חסר לי, אולי זאת העיר הזאת שאני כל כך אוהבת אותה ובמיוחד משום שהיא עיר של א.נשים, שהמרחב הציבורי שלה מאוכלס תמיד בא.נשים, gente, מכל גיל, בחבורות, שכיכרותיה שוקקות חיים, ואני מתגעגעת להסתובב ברחובות של שכונות אהובות. לפעמים אני חושבת כמה אני מתגעגעת ללכת וללכת גם בלי מטרה, או לפארק, אולי עם חברה, או ללכת להתיישב בקולנוע הישן ולצפות בסרט. או לטוס לפגוש את המשפחה והחברות. או סתם להרגיש רגיל ברחוב. כמו השבוע כשבמאפייה קניתי אמפנדס לארוחת צהריים וגם קפה לקחת והלכתי לאט אל הסופר לעמוד שם בתור ובדרך ראיתי את השמלה שאני רוצה בחלון הראווה ועצרתי לידה לרגע עם כוס הקפה ביד, שנייה לפני ששמעתי "סניורה?" וראיתי שתי ניידות משטרה שביקשו לדבר איתי, רגע לפני שהתחלתי לגמגם בשברי ספרדית שאני באמת רק הולכת מהפסטלריה לסופרמרקדו.

אבל נראה לי שמחוז חפצי האמיתי כרגע הוא בכלל לא שום מקום. כבר כמה שבועות שאני מחכה להיות מסוגלת לומר את אחת משורות השיר האהובות עלי ביותר, היפות ביותר: Here, after a meager diet of horizon, is some scenery; "הִנֵּה, אַחֲרֵי דִּיאֶטָה דַּלָּה שֶׁל אֹפֶק, בָּא הַנּוֹף" (אליזבת בישופ, "הגעה לסנטוס". תרגום: יותם בנשלום), על הרגע שבו סוף סוף רואים או פוגשים משהו שרצית כל כך, הרגע שבו משהו נפקח מול עינייך. וזה מה שאני הכי רוצה עכשיו, להגיע לומר את זה כבר, על הכול.

רעות בן יעקב היא מתרגמת, עורכת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית

אל בית ההורים/ יקי שגיא

בבקרים אני מתעורר בלי ההגנות, ואז האיסור לפגוש את ההורים שלי מכה בי בצורות שלא יכולתי לשער. זה כאב בעל מעמד נפשי מיוחד, כי בחסות הבידוד נוצרת פרידה מאוד מגורה, שממקמת את האחר קרוב אליי בגופו ובנפשו, בעיר סמוכה ובפער שלא קיים אלא בהחלטה המשותפת לא להיפגש. זו בעצם פרידה די פריווילגית, שאפשר בתחבולות להפר בכל רגע, אבל דווקא ככזו יש לה איכות של עינוי.

בדמיוני אני מגיע לבית הוריי כדי שסוף סוף יפגשו את הנכד שלהם. במושגי שתי שנות חייו ושבעים שנות חייהם, כל יום שחלף בחודש האחרון הוא חיה ניצודה ששייכת לזן נכחד. הבן שלי ישעט פנימה לסלון שצוחצח ללא הרף רק לכבודו, ההורים שלי לא ידעו את נפשם, ורגליו היחפות יפעלו על הרצפה כמו טושים על חוברת צביעה. זמן חדש יתחיל.

יש אירוניה כל כך עגומה בכך שמגיפה שהחלה את דרכה בתשוקה של האדם לבשר החיה, מסתיימת באיסור המוסרי המוטל עלינו לפגוש את יקירינו ובחובה לבלום את תשוקת המפגש, שגוררת סכנת מוות. ביום רביעי האחרון התעוררנו אשתי ואני ואיחלנו זו לזה חג שמח, הילד טיפס למיטה ובישרנו לו שהיום פסח, כמו ניצולי התרסקות מטוס שמסתתרים במנהרה וחרטו על קירותיה את מועדי השנה.

יקי שגיא הוא פסיכולוג קליני וכותב בעיתון "הארץ"

אני רוצה לשמוע את אמי שׁרה/ תום מהגר

אני בז לעצמי על צייתנותי. אני עוין את המחשבה שאיני יכול לבקר את הוריי בירושלים. מדי סדר פסח אמי שרה סולו: "הֶהָרִים רָקְדוּ רָקְדוּ כְאֵילִים, רָקְדוּ רָקְדוּ כְאֵילִים..". קולה גבוה ויפה. חרא על הפרצוף של ביבי – אני רוצה לשמוע את אמי שרה. אני רוצה לראות את אחי הגדול משחק ומשתטה עם שני האחיינים. הוא שם עצמו פעוט מהם, והם מתפקעים מצחוק.

אמרו לנו: "תבנו סדר יום". בניתי, ולבושתי אני מקפיד לקיימו. עם בתי הפעוטה בבית, אני מנהל מדי יום קרב מאסף נגד מסכים. מחשבה שטנית ממאירה בי כאשר היא משוחחת בווידאו עם הוריי – ידה מבקשת לגעת במסך ולא בסבה וסבתה.

ולמה מלכתחילה עזבתי את ירושלים לטובת תל אביב? שנים ארוכות שאיני מבין זאת. יכולתי להיות קרוב להוריי עכשיו. אני רוצה שהוריי ירגישו שאני אוהב אותם ודואג להם, כפי שהם דואגים לי ואוהבים אותי. אני זוכר: היו ימים שאבי אמר לי, בוא לגור איתנו. אתה לא נשוי ויש כאן חדר ריק. צחקתי מההצעה, אבל היא חיממה את לבי.

תום מהגר הוא פעיל חברתי

הייתי הולכת קרוב ורחוק/ זהר אלמקייס

נדמה לי שהייתי הולכת רחוק מאוד: בסוף החודש הזה הייתי אמורה להיות, לראשונה בחיי, בדרום אפריקה. הייתי אמורה לעלות על מטוס, פעולה שהפכה בשנים האחרונות לטבע שני עבורי, ולהגיע לארץ שלא הייתי בה, ביבשת שלא הייתי בה. הייתי לומדת דבר או שניים על המקום ההוא, ודרך כך אולי על המקום הזה, לפגוש בני אדם שמצויים רוב הזמן מעבר לטווח הראייה המיידי שלי, לנסות לספר להם משהו, לשמוע מהם משהו. הייתי אמורה לראות טבע, שונה מהטבע המוכר לי (מדבר, הר). הייתי אמורה לעשות עוד מעשה בשורת המעשים האלו שאנחנו עושים תוך השתנות, למען השתנות.

נדמה לי שהייתי הולכת קרוב ורחוק: חלקה ניכרת מחיי מצויה בברוקלין. יש שם חברים, ועבודה לעשות, יש שם דירה שהיתה פעם המקום בו גרתי, ובה ארון מלא עד להתפקע בחפצים שלי (ספרים, בגדים, רהיט או שניים, נעליים חדשות לגמרי), יש שם צמחים שקיבלתי מבעלים קודמים והעברתי לבעלים חדשים, אבל הם עדיין קצת שלי. בשבועות האחרונים, דרך שיחות וידאו בלתי אופייניות ובלתי נסבלות, התחלתי להתגעגע אפילו לאוניברסיטה שהייתי בה, שאני עדיין חלק ממנה, במובן מסוים, לקהילה הקטנה והמוזרה שיש לי בתוכה. אני אמורה לנסוע לשם שוב בספטמבר. אני תוהה מה יהיו השמיים בספטמבר.

כנראה שהייתי הולכת קרוב מאוד: ההורים שלי גרים ביפו. אין אצלם חפצים שלי יותר, והרבה מאוד שנים לא גרתי שם. כבר למדתי לא לראות אותם חודשים ארוכים. פעמיים או שלוש בתקופה הזו הלכתי לעמוד מתחת למרפסת שלהם, שואלת אם הם ישנים צהריים, קוראת להם החוצה לשחק, אם אמא מרשה. נדמה לי שהייתי הולכת ליפו. קצה הדמיון מצוי בקצה היכולת של הלב.

זהר אלמקייס היא חוקרת, כותבת ומתרגמת. ספרה ״בית הנתיבות״ ראה לאחרונה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

מאה מטר/ רחל פרץ

כבר הרבה זמן שהרגליים שלי לא זוכרות מאה מטר. הן מכירות עשרה מטרים. בעשרים מטר הן זוכרות כאב, בשלושים הן עוצרות, ממאנות, בארבעים, אם אין ברירה, הן הולכות עשרים סנטימטר אחרי עשרים סנטימטר, גורפות איתן את כל חלקי המוח לאשדות של חושך. מצד שני, קל לי לדמיין אנשים אחרים חגים במאה מטר המותרים כחיות מוקפות גדר. בדמיון שלי המאה מטר של ההולכים על שתיים הוא כמו המטר המרובע שלי. אבל מה אכפת לי כל זה, יש לי קלנועית.

בקלנועית אני פורעת חוק, ובעצם לא יודעת לציית לו, כי מה זה מאה מטר כשאני יושבת על גלגלים. אני גם לא זקוקה לכפפות. במה אני כבר נוגעת, בעצמי, בידיות המרופדות של הקלנועית. גם מסכה לא צריך. בלחיצה קלה אני עוקפת כל אחד, אם מתחשק לי. ולא מתחשק לי. ממילא אנשים ניסטים לצדדים בבהלה מתונה כשאני מתקרבת.

כך או כך, חזרתי עכשיו משוק התקווה. רחוב ההגנה המה אנשים. בפתח סמטת השוק התגודדו כמה גברים, כולם נראים עובדים זרים, וצפו בעניין אדיש בעגורן שפישפש בקומה השלישית של אחד הבניינים. איש לא ידע לומר מה קרה שם, כולם עמדו וחיכו לראות מה ישלפו הפועלים שהצטופפו על כף העגורן. חיכיתי קצת, אבל שום דבר לא קרה. נכנסתי לסמטה, עוקפת את מחסומי המשטרה, וקניתי ביצים. יש ביצים, קרטון אחד למשפחה. וחלב. וגם תפוזים ושתי פומלות ענקיות וקלמנטינות וענבים שחורים מחנות חדשה, שפעם מכרו בה טלפונים סלולריים או משהו. המוכר ואני מכירים, עד לא מכבר הוא היה אחד הרוכלים הקולניים ביותר בשוק, בלי באסטה קבועה, רק ערימת ארגזים ריקים ועליהם ארגז אבוקדו שיירקב בעוד יומיים, או חצילים עייפים, או שמפיניון, שלוש בעשר. פעם, אני זוכרת, רדף בקללות ובאגרופים אחרי גברת שהתמקחה איתו ארוכות וכשהסכים לתנאיה פרשה ממנו לטובת הדוכן ממול. עכשיו יש לו חנות ענקית ונקייה להדהים.

לא נכנסתי, אמרנו שלום מרחוק, הוא סימן לי שאחכה רגע, ופתאום הגיח מחנות אחרת תימני קשיש ושאל מה אני רוצה. הלך ואסף למעני הכול וערם בסל של הקלנועית מאחור. בין לבין סיפר לי שלפני כמה דקות באה חיילת קטנה, ככה קרא לה, חיילת קטנה, שחיפשה מצות. אין מצות. אז הוא שלח אותה לביתו שלו, שתבקש מאשתו חבילה. ממילא הילדים לא יבואו החג. והסכימה? שאלתי. לא יודע, ענה בקול מודאג והסתכל שוב לצדדים. לא יודע. נתתי לה כתובת, הסברתי לה את הדרך, אבל לא יודע.

כל העולם כולו מאה מטר, מתבקש לומר. במובן מה זה נכון; אנשים מתהלכים בצעדים קטנים יותר, אני חושבת. בהסבת גוף לצד, שמא ייתקל בהם מישהו או יבוא קרוב מדי. הולכים שלא על מנת להתעכב. לרובם כפפות, נשל שקוף מדולדל. בפעם הקודמת שהסתובבתי בשוק היו שלל צבעים לכפפות. הפעם כמעט כולם עם השקופות, כמעט כולם עם כפפות גדולות למידתם. זה הגיוני. אחרי חמש דקות הידיים מזיעות מתחת לפלסטיק הזה.

במובן אחר, המאה מטר האלה הם בעיקר גטו נפשי ופוליטי, אפשר לומר. הכעס והמרירות והתסכול והפחד נגררים אחרי כולם כעקבי חשופית. בו בזמן, שוררת מין חגיגיות משונה, שותפות גורל טקסית, אולי אפילו אווירת קדושה. הזמן קפא בחלל של מאה מטרים רבועים. הקורונה, שמש ענקית שקרניה התקרשו לתולעים מתפתלות, נכשלות מלחלץ את גופן מקרומה הדביק, מאירה את החלל הזה בנוגה חולני זקן, מתקתק כסוכרייה עבשה שנשכחה בכיס אחורי. מיטיבה ומחסלת בו בזמן, השמש הזאת. וכולם חגבים לפניה, מראש הממשלה ובניו ועד אחרונת הקשישות הגוועות בבדידות. זה לפחות הסיפור שניבט מפניהם של באי השוק. מה לזה ולפוליטיקה עכשיו.

אני נוסעת אל מחוץ לסמטה, בדרך הביתה. מול דוכן הגבינות של הרוסים, שמחופה עכשיו ביריעות וקשיש עומד בפתחו, חמוש בכלב ענק ומיכל אלכוג'ל קטן, שממנו הוא מזה שפריץ אחד על ידיהם המושטות בצייתנות של הנכנסים לחנות, עוצרת אותי אשה גבוהה. ראשה מסתלסל בפריזורה מגדלית שחורה, קפואה באיזה ג'ל או ספריי, שמגביהה אותה עוד יותר, ולגופה שמלת ערב מבריקה, רקומה בחרוזים שחורים. החזה שלה מתנשא לפנים ארוז בחזיית טורפדו חדה. מתחת לבית השחי שלה ארנק צהבהב גבשושי. "סליחה", היא אומרת לי, "יש לך אולי כמה שקלים בשבילי?". אני מוציאה את הארנק, מציצה אליה. שום כפפות, שום מסכה, ריח בושם עז. "אני גרה ממש קרוב", היא אומרת פתאום. אני מושיטה לה שטר. היא מקפלת אותו לריבוע קטן וטומנת בין שדיה. "פחות ממאה מטר, את מאמינה?".

רחל פרץ היא משוררת ועורכת ספרות

נחת הלילה/ שירה פנקס

בגינה של עיירה הקטנה, ישבתי כשפני פונות מערבה אל השמש שהתחילה את מסע שקיעתה אל הים, אבל לא הצלחתי לראות אותה שוקעת כי בתי השכנים הסתירו אותה במלואה. לוהטת. וזה רק אז שחשבתי בגעגועים על הים, שעד לא מזמן היה במרחק נסיעה קצרה, ואילו עכשיו הוא רחוק כמו הים הקריבי סביב האי אנטיגואה.

זו היתה הפעם הראשונה מאז שקוביד עצר את חופש התנועה, שהתגעגעתי למקום. אני מתגעגעת לאנשים, לא למקומות.  לא נהרות או ימים. גבעות והרים. אין בי צורך לזוז, ללכת, לנסוע, לטייל, טבול בנהר, לשחות בים, לטפס על גבעה ולעלות על ההר. לשבת בבית קפה. בר. מסעדה. הבית הוא בשבילי עולם, ועכשיו יש אישור חברתי, עולמי, להיות בו. יש חלונות שנפתחים אל שמים וכוכבים, וילונות שהרוח מנפחת ודלתות שהיא טורקת או מניחה שאסגור בשקט.

מאז שקוביד מאיים עלי, מחריד את נשימתי, פעימות לבי, זיעת עורי, מיחושי בטני, אני חולמת על המקום בו לא אפחד ממנו, בין אם הוא כן או לא יפסח על ביתי. זהו מחוז חפצי! וכל זה למרות שביתי גדל מאז שהבנות שילדתי באו לעולם שעליו הוא מאיים, קוביד הנורא, וכמה אני רוצה, תמיד רוצה, ומי שואל אותי בכלל, תמיד חייבת, ועכשיו ממש חייבת להיות איתן תמיד, בתשוקה, באהבה, אני לצידן והן לצידי, אבל אין תמיד, ואין ברירה אלא לוותר לאקראיות כבר מעכשיו, להוריד את נשקי. להרים דגל לבן, הרי העולם הוא כמו טיפת הטל, שבר של שנייה והיא כבר לא כאן. הן ישנות במיטות הקטנות שלהן, החתול לצידן, באשליה מתוקה של קביעות, בלי לדעת שהוא שם, קוביד. החדר שליו. קולות שינה עולים ואז נופלים אל נחת הלילה. זהו מחוז חפצי. לא מאה מטר ולא אי בקריביים, אלא נחת הלילה.

קרובת משפחה רחוקה ברחה לאי שבים הקריבי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ומתה באותו האי שנים לאחר מכן. קראו לה, אלה. הנה, אין צורך לנסוע. הרי כבר ביקרנו אותה, את אלה פנקס, יהודייה, בבית קטן, באי אנטיגואה, מרחק סירת מפרשים עליה מלחים מזמרים שותים ריח יין לבן, מהאי גוודאלופ.

שירה פנקס היא אדריכלית וסופרת

אל קונסטנטינופול/ גלעד מלצר

כשאני כותב את זה, אני חושש שליידי קורונה מבשלת את הרע מכל לאיסטנבול אהובתי. כמה מגפות קטלניות בעבר כבר עשו שמות בעיר האימפריאלית, ומכולן היא יצאה, אחרי עשורים של התאוששות, יפה, עשירה, מגוונת, גדולה ומפתיעה יותר. יש בה בקונסטנטינופול את כל מה שאני אוהב, את כל מה שמבחינתי שווה לחיות בשבילו. רבדים אינסופיים של תרבות ואמנות, גבוהה ועממית, מסורתית ומודרנית, מזרחית ומערבית. יש לה מטבח שמשלב את כל הטוב של הים התיכון, דרך המשי, פרס וערב, וכך גם הארכיטקטורה שלה – רחובות ובניינים שהם שיעור בהיסטוריה ומורשת.

גני התה של איסטנבול הם המקום הכי מרגיע שביקרתי בו. תה תפוחים, נרגילת שושנים, ערמונים חמים וכמה חתיכות רחת לוקום וכל הדאגות נשטפות לבוספורוס. בשווקים שלה אפשר לטייל כל יום מחדש, לפגוש את העולם כולו, פאר וחיקויים, עתיקות וחידושים. כן, יש בה אזורים מתפוררים ועוני, אבל כשהיא יפה היא לא פחות יפה ופתיינית מפריז, והרבה פחות מתנשאת, אנושית.

ומשם, מאיסטנבול, דרך כמה איים, קצרה הדרך לפיליון ביוון, ונמשיך לאומבריה באיטליה, לפריז, למדריד… אימפריית החושים.

גלעד מלצר הוא חוקר תרבות, אוצר, מבקר אמנות וקטלוגים, מרצה בכיר במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל

אל החצר הירוקה של אחותי/ יונתן שגיב

סטודיו קטן בקצה גינה פרועה, מלאה בכלניות, רקפות וסרפדים. מולו עומד בית קטן משנות החמישים עם מרפסת אבן מקורה וקרירה. בגינה ובתוך הבית פזורים על שולחנות, כיסאות ומדפים, עשרות רבות של כלים, חלקם עם איורים יפהפיים של דובדבנים ופרחים, חלקם שחורים לבנים נזיריים, חלקם בצבעי פסטל תכולים וירוקים. אם רק יכולתי, לשם הייתי הולך, למכירה השנתית שאחותי הקרמיקאית עורכת כל פסח, למכירה שאותה הייתה גם עורכת השנה אלמלא, כמו אלפי אמנים אחרים בארץ, נאלצה לבטלה בגלל הסגר והמגפה.

עם השנים, המכירה הזאת הפכה למסורת, מקצועית, משפחתית, קהילתית. כמה ימים לפני, אבא שלי עוזר לאחותי שעובדת כל השנה לבדה בסטודיו להפוך את הבית הקטן לחלל תערוכה. אמא שלי אחראית על הקפה והעוגות. שתי חברות נחלצות לתפקד כמוכרות לעת מצוא ולאורך שבת אחת שמשית ויפה, מטפטפים אנשים אל החצר: הלקוחות הקבועות, הורי התלמידים לפיסול של אחותי, שכנים סקרנים, בני משפחה, חברים וחברות, משוטטים כולם בין העבודות הפזורות בין שני חדרי הבית, מבקשים אריזות מתנה לחג מהמוכרות, גוערים בילדים הרצים שלא יעזו לשבור את הכלים, משוחחים, מתווכחים ומרכלים בעודם יושבים על כוס קפה ועוגה בגינה הפורחת.

אז כן, אם יכולתי להגיע עכשיו למקום אחד, לא הייתי נוסע לחוף ים ביוון, או לאגם באיטליה, למסעדה או בר שעליהם אני מפנטז בחודש האחרון אלא הייתי צועד ישירות לחצר הירוקה של אחותי ולוחץ ידיים לכל האנשים שאני מכיר, וגם לאלו שלא, והייתי מחבק את אחותי ואת ההורים שלי ומנשק את החברים שלי שגם קפצו לומר שלום, והייתי הולך הצידה ומסתכל על כל האנשים האלו שאת קירבתם והמגע שלהם לקחתי כמובן מאליו והייתי שמח שכולנו שוב ביחד, חולקים שבת אביבית אחת, ואם הייתי נסחף בהכרת תודה, אולי אפילו הייתי מנגן בגינה את ג׳וני מיטשל שתשיר לכולנו ״האם זה לא תמיד נראה/ שאת לא יודעת מה יש לך עד שזה נעלם.״

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. כתב שלושה ספרי בלש

אל פארק הירקון/ חן משגב

לפני קצת יותר מחודש, ביום שישי האחרון של חודש פברואר, התעוררתי בהתרגשות בארבע בבוקר, שתיתי קפה, אכלתי בננה ותמר, לבשתי טייץ קצר, נעלתי את נעלי הברוקס הכתומות, חבשתי כובע מצחייה מנדף זיעה, התעטפתי בעליונית טרנינג ובארבע וחצי בבוקר עליתי על האופניים שהשאלתי מחברי ניר ורכבתי בכבישים הריקים ובעיר החסומה והשקטה אל פארק הירקון. קשרתי את האופניים מתחת ל״ארץ ישראל יפה״, פשטתי את הטרנינג והתקדמתי בריצת חימום קלה כקילומטר וקצת, אל מתחם הזינוק של מרתון ת״א, מתרגש לקראת ריצת חצי המרתון אליה נרשמתי עם ידידי נתנאל. יחד איתי היו עוד אלפים רבים של אנשים, שנראו ערניים למדי למרות השעה המוקדמת והחשיכה שעטפה את כולנו.

מאז זרמו מים רבים בירקון, תרתי משמע. כבישי העיר ריקים והאנשים ספונים בבתיהם, אבל לא מהסיבה שבגינה היו ריקים באותו בוקר של חודש פברואר. בוקר המרתון בפארק נראה לי כיום כהיסטוריה רחוקה, אף על פי שחלפו מאז רק חמישה שבועות. בשבועיים וחצי האחרונים, מאז שהחלו להגביל את האפשרות לצאת לרוץ, לא רצתי במסלולי הריצה היומיומיים שלי, שלרוב כוללים את הטיילת, נמל ת״א ופארק הירקון, או כשאני רוצה לגוון את נמל יפו, פארק המדרון וטיילת בת ים.

הטיילת, כך אני למד מדיווחים, נטושה, והיחידים שמסתובבים בה הם שוטרים ושוטרות שמגרשים את מי שמעז להתקרב ומדי פעם גם מטילים קנסות. הים, מוצר ציבורי וחינמי, חלק בלתי נפרד מהעיר הזו, הפך אזור ״אסור״ ומוגבל. אבל יותר משאני חסר את הטיילת ואת הים הכחול שלצידה, אני חש געגועים עזים למרחבים השקטים, הרגועים והירוקים של הפארק. רק בשנתיים האחרונות התחלתי לחבב את הפארק, אזור בעיר שבמשך שנים ביקוריי בו היו מאורע נדיר. זה קרה בעקבות הנס שהתרחש בחיי, שבאופן בלתי ניתן להסבר הפך את הדבר שהיה הכי שנוא עלי מאז ומתמיד, ריצה, לדבר שאני הכי אוהב בעולם.

לאט לאט, באמצעות הרגליים ושעון הריצה שמודד את הקילומטראז׳ והדופק, למדתי להכיר את חלקי הפארק, בהתחלה אלו הסמוכים לנמל במערב, ובהמשך הרחקתי עד רמת החייל במזרח. את השבילים, הברזיות, בעלי החיים (תנים, ציפורים, בעלי כנף), נקודות הציון (ראש ציפור, שבע תחנות, הגשרים השונים, יער בראשית…); את זוויות הזריחה של השמש באזורי הפארק, את המקומות הספורים שבהם יש עליות או ירידות, את החלקים שבהם מסוכן לרוץ בגלל רוכבי האופניים ועוד. את הריצה האחרונה עשיתי עם נתנאל רגע לפני שנאסר להיכנס לפארק, לרוץ עם שותפים ולהתרחק מהבית מעל מאה מטרים. מאז אני ממשיך לרוץ, מוקדם מאד בבוקר, במעגלים מתסכלים סביב הבלוק בלב העיר, ומחכה בקוצר רוח ליום שבו נחזור לחיים הנורמליים.

חן משגב הוא גיאוגרף, מתכנן ערים, חוקר מגדר ומיניות ופעיל פוליטי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.