משבר הקורונה: הזדמנות להרחיב את גבולות האמפתיה

כשהמילה שהכי מאפיינת את מציאות חיינו הנוכחית היא "סגר", מצאנו את עצמנו בלי להתכוון דוגמים טעימה תודעתית קטנטנה ממציאות חייהם של פלסטינים
מעין פולג

משבר הקורונה, כשמו כן הוא, הביא לפתחנו משבר – מציאות חדשה שאף אחד לא היה מוכן לקראתה. בטווח של שבועות בודדים בלבד שגרת החיים של כולנו השתנתה ללא היכר. אני מתבוננת על התקופה האחרונה ונדהמת לראות איך כל מספר ימים "ירד" לנו איזשהו נתח ממה שהורגלנו לחשוב שהוא מותר, ורגיל, ושלנו. טיסות לחו"ל, מסיבות, קפה עם חברים, עבודה, חדר כושר, תחבורה ציבורית, ארוחות משפחתיות, יציאה החוצה "סתם כי בא לי"… והרשימה מתארכת. בזמן מאוד קצר אימצנו כולנו כחברה תודעה חדשה, שלמעשה מוחקת כליל את כל מה שנתפס בעינינו לפני כן כמובן מאליו.

במילים אחרות, אם עד לא מזמן דברים שרצינו לעשות הוכרעו אך ורק מתוך נסיבות חיים אישיות ורצון חופשי של כל אחד ואחת, פתאום, דברים שאנחנו רוצים לעשות נגזרים קודם כל מהנחיות והגבלות ממשלתיות כמו גם מההשלכות של ההפרה שלהן. וכך, כשהמילה שהכי מאפיינת את מציאות חיינו הנוכחית היא "סגר", מצאנו את עצמנו בלי להתכוון דוגמים טעימה תודעתית קטנטנה ממציאות חייהם של פלסטינים.

בימים כתיקונם, אלו שלפני ימי הקורונה – הכיבוש לא ממש נמצא בשיח של הציבור היהודי-ישראלי הרחב, ונדמה שכעת הנושא הזה נדחק אף יותר לשוליים. העיוורון הישראלי הוא תופעה מרתקת – האופן שבו אנחנו מצליחים להיות עם כובש ועם זאת לקיים חיים רגילים לחלוטין ועל הדרך לטפח תחושת קורבנות הוא פשוט מדהים (או מפחיד, תלוי איך מסתכלים על זה). לראיה, רק לפני רגע חגגנו את חג הפסח שמהותו לציין את השחרור שלנו מעבדות לחירות – אבל איך אפשר לחגוג חירות מבלי להתייחס לאוכלוסיות המדוכאות פה בתוך החברה שלנו? איך זה שנוח לנו להרים כוס לחיים ולשמוח על חירותנו ועצמאותנו בעוד עם שלם חי תחת הדיכוי שלנו?

שנים של עשייה ישראלית-פלסטינית הובילו אותי להבין שיש פער עצום בין האופן בו הכיבוש נראה ונחווה אצל הפלסטינים ברמה היום-יומית לבין ההבנה שלנו לגבי מה בכלל המשמעות של המילה הזו – כיבוש. בעוד השיח הרווח בחברה הישראלית הוא על "הטרור שלהם", "המנהיגים שלהם", ו"החינוך שלהם", ובזמן שהמילה כיבוש זוכה מאיתנו במקרה הטוב להתעלמות מוחלטת ובמקרה הרע להכחשה גורפת – השליטה שלנו בפלסטינים ממשיכה למוטט ולפורר כל חלקיק חיים של אנשים שהם כמוני-כמוכם. כל אותם הדברים שעבורנו נראו עד לא מזמן כל כך מובנים מאליהם, הם אותם הדברים שעבור פלסטינים הם אף פעם לא מובנים מאליהם. הכיבוש נמצא בכל מקום ובכל רובד חיים – החל ביכולת לנוע בחופשיות ממקום למקום על מנת לבקר חברים ומשפחה או על מנת להגיע לעבודה ולבית הספר, ועד היכולת לכתוב ולשתף בחופשיות ברשתות החברתיות מבלי לחשוש שהדבר יגרור איומים ומעקבים. וזאת, מבלי שציינתי בכלל את האימה שהם חיים בה מפני האלימות שמופעלת כלפיהם – השפלות במחסומים, מניעת גישה לאדמות, מעצרים באישון לילה, הריסות בתים ללא דין וחשבון ועוד.

קיימת כאן ההזדמנות להשתמש בתודעת הסגר בחסות משבר הקורונה, בשביל לשאול את עצמנו איך היו נראים חיים שמתנהלים תמיד תחת איסורים ופיקוח

מניסיוני, החברה הישראלית פשוט חסרה את היכולת להבין את המשמעות של חיים נטולי פריבילגיה. עולה השאלה כמובן מדוע בכלל להשקיע מאמצים בלגרום לחברה הישראלית לנסות להבין חיים תחת כיבוש מה הם, אלא שנוכחתי לדעת שסולידריות, וכתוצאה מכך – תנועה הקוראת ודוחפת לשינוי, מחייבת הבנה עמוקה של המציאות של אלו שחיים תחת דיכוי. הבועה בה אנחנו חיים, בועת שקר בה אנחנו מספרים לעצמנו שמדובר במחלוקת בין שני צדדים – היא בועה שסופה להתפוצץ. אין מדובר כאן בשני צדדים של משוואה, אם כי על מצב של פערי כוחות אדירים – של שולט ונשלט, וחוסר הנכונות שלנו להכיר בכך היא הרסנית כלפי פלסטינים וכלפינו.

למען הסר ספק, אין כאן ניסיון מצידי למתוח קווי דמיון בין "סגר הקורונה" לבין מציאות חייהם התמידית של פלסטינים. אין בסגר הפיזי שאנחנו חווים היום ולו רמז דקיק לכיבוש, שהרי הסגר שמוטל עלינו הינו זמני ומטרתו לשרת אותנו, בעוד הסגר שמוטל על פלסטינים הינו קבוע ומטרתו, גם, לשרת אותנו. ובכל זאת, קיימת כאן ההזדמנות להשתמש בתודעת הסגר בחסות משבר הקורונה, בשביל לשאול את עצמנו איך היו נראים חיים שמתנהלים תמיד תחת איסורים, הגבלות ופיקוח – ומה זה אומר כשאלו נקבעים על ידי מדינה עוינת ומיושמים על ידי צבא כובש.

האמפתיה, הסולידריות והאכפתיות שהחברה הישראלית יודעת להפגין בעתות של משבר עוצרות עצירה חורקת כאשר מדובר בפלסטינים. שלא במתכוון, אולי דווקא הימים האלו של חיים תחת סגר מחד וחגיגת חירות מנגד – אלו הימים להרחיב את גבולות האמפתיה והסולידריות ולהתחיל להתפכח מהעיוורון שלנו כלפי הדיכוי והכיבוש של העם הפלסטיני.

מעין פולג היא המנהלת היוצאת של ארגון "זרעים של שלום" ופעילה חברתית בנושא הישראלי-פלסטיני

צילום: TaBaZzz, CC BY-SA 4.0
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.