אין כל חדש בניו-דיל של רולניק

העולם כולו, וגם מדינת ישראל, חווים כרגע את אחד המשברים הכלכליים החמורים בתקופה המודרנית. המשבר כל כך חריף, שאפילו מוסדות כלכליים שמרניים וימניים זונחים עמדות מקודשות של השגרה ונוקטים בצעדים יוצאי דופן. הבנק המרכזי של אנגליה הודיע על כוונתו להדפיס כסף למימון פעילויות הממשלה; המפלגה הרפובליקנית בארה״ב שולחת צ׳קים כסיוע ישיר לאזרחים רבים בגובה של עד 1,200$ לכל אזרח, האיחוד האירופי התיר לראשונה בתולדותיו קיום גרעון למדינות הגוש למימון ההתמודדות עם המשבר; ממשלות רבות מממנות את שכר העובדים במגזר הפרטי; וגם ה"Financial Times" פרסם במאמר מערכת קריאה להשקעות ממשלתיות מרחיבות, בניגוד למדיניות הרווחת מזה עשורים, ולהדפסת כסף לטובת היציאה מהמשבר.

אלה ימים משונים שבהם הימין הפוליטי ומוסדות פיננסיים וכלכליים בינלאומיים ושמרנים מהללים את תפקיד הממשלה, קוראים להרחיב את המדינה ומתייחסים לשירותים ציבוריים כהשקעות הכרחיות ודחופות ולא כדבר החונק את הפעילות הכלכלית הפרטית. בקצרה, הם נשמעים כאחרוני הסוציאל-דמוקרטים. בימים כאלה יש לתמוה על הבחירה של האתר ״המקום הכי חם בגיהנום״, כגוף עיתונאי חשוב ובעל עמדה פומבית בעד שוויון וצדק חברתי, לפרסם מעין ראיון עם אחד הנציגים הבולטים ביותר של הגישה ההפוכה, מייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, ולהציגו כמי שיש בידו אלטרנטיבה למציאות הכלכלית-חברתית.

רולניק, שנוהג להציג את עצמו כלוחם למען צדק חברתי, חוזר בראיון על אותן סיסמאות של השיטה האחראיות למחדלים הנגלים לעין כל, וברור שאין בכוחן לסייע לנו לצאת מהמשבר. אין ככל הנראה לאג'נדה הניאו-ליברלית בישראל דובר רהוט יותר ממנו; אבל סוד הקסם האמיתי שלו נובע לא מהעובדה שהוא מהדהד את קולות הממסד, אלא משום שהוא מציג את עצמו כרדיקל המקדם שינוי למען הכלל.

לרולניק יש סיפור על הרעים והטובים של מדינת ישראל, וזה סיפור שנעים להאמין לו. כל הסיפור הוא קיומן של אותן קבוצות אינטרסנטים שדופקות את הציבור שלעולם אינו יכול להתארגן. אלה "המחוברים", הטייקונים וארגוני העובדים, נגד כולנו. לשיטתו, ברגע שחלק מהציבור באמת מתארגן במקום העבודה ומשפר את התנאים שלו, הוא עובר צד והופך ל״רעים״ בסיפור, ל"מחוברים". רולניק, שאינו מפספס אף הזדמנות לבקר ארגוני עובדים, חוזר ומייצר סימטריה בין עובדים מאוגדים שמרוויחים לא רע לבין בעלי הון. בסיפור שלו השוק החופשי עובד נפלא, וכל הצרות נובעות מארגוני העובדים ה״מונופוליסטיים״ שצריך לטפל בהם.

זו היא העמדה הניאו-ליברלית הקלאסית, שרואה שווקים כדבר מצוין, אך לא כדבר טבעי. שווקים צריך לכונן על ידי המדינה. ומה הדרך לכך? מיקור חוץ והפרטה, שבירת ארגוני עובדים מצד אחד, ופירוק מונופולים מצד שני (אם כי על זה האחרון לרוב רק מדברים ולא מוציאים לפועל, בעוד שאת שבירת ארגוני העובדים מבצעים גם מבצעים). מה שפחות זוכרים זה שמי שתמך וגיבה ללא הפסקה את מהלכי הממשלה של ייצור אותם מונופולים וטייקונים, ודחף למהלכי הצנע החברתיים של נתניהו כשר אוצר שהביאו אותנו למציאות של אי-שוויון גבוה, הוא לא אחר מאשר רולניק, מעל דפי "דה-מרקר". רולניק מקדם באופן נלהב ועקבי אידיאולוגיה כלכלית של הקטנת המגזר הציבורי והחלשתו. תחת חסותה של אידיאולוגיה זו, ובזכותה, הגיעה מדינת ישראל למשבר הבריאותי והכלכלי הנוכחי עם יכולות חסרות ומספר זעום של כלי עבודה משמעותיים. מערכת הבריאות שלה מותשת ונמצאת באופן תמידי על קצה גבול היכולת, ומערכת הביטחון הסוציאלי שלה, הכוללת את התמיכה במובטלים ובמשפחות מעוטות הכנסה, חסרה את התקציבים וכוח האדם לטפל במשבר כלכלי-חברתי אדיר ממדים.

אז מה רולניק מציע כדי להתמודד עם משבר הקורונה? סיוע לעסקים, שינוי תנאי הלוואות, וזאת במטרה (הראויה לכשעצמה) שהמחיר של המשבר יחולק בין כולם ולא רק על החלשים. אולם מול משבר כל כך דרמטי נראה שההצעות של רולניק לא קרובות להציע סיוע של ממש לרוב האנשים. הוא לא מדבר על הבטחת שכר למובטלים ולעצמאים, לא על הגדלה של ההוצאה הציבורית על שירותים לאזרחים, לא על מדיניות של תעסוקה יזומה, לא על שיקום וחיזוק של רשת הביטחון החברתית והביטוח הלאומי. להפך, רולניק טוען שדווקא עכשיו צריך לקצץ, אצל כל מי שיש לו. גם בעת שמיליון איש איבדו את עבודתם ולעסקים יש פחות ופחות קונים צריך להקטין את ההוצאה הציבורית כי, איך לא, "יש גירעון". ומה שהכי דחוף זה לפגוע דווקא בפנסיות התקציביות של עובדים לא מוחלשים. נוסף על כך, הוא טוען שחשוב מאוד ל"ייעל", כלומר לפטר. בזמן שיש מעל מיליון מובטלים, רולניק חושב שזה הרגע המתאים לדאוג לכך שיהיו עוד מובטלים.

ההיטפלות האובססיבית שלו לפנסיות התקציביות היא צעד פופוליסטי במיוחד. בשנים 2002-2004 הופסקה הקליטה למסלול הפנסיה התקציבית. התשלום השנתי בשנת 2019 על פנסיות אלה עמד על כ-22 מיליארד ש״ח, סכום שאיננו קרוב בכלל למה שיהיה צריך להוציא כדי להתמודד על המשבר הכלכלי בעקבות הקורונה, ורחוק מאוד מ-130 מיליארד ש״ח שבנק ישראל מעריך שחסרים בכל שנה כדי להשתוות לממוצע ההוצאות האזרחיות של המדינות המפותחות (וזה הסכום בזמן שגרה, לא של משבר הקורונה). לרולניק אין מכונת זמן שתאפשר לחזור לעבר ולסדר הסדר פנסיוני אחר לגמלאי המגזר הציבורי, אז לא ברור הקיבעון שלו בנושא. הוא היה מהתומכים במהלך העברת הכספים של החוסכים לפנסיה לשוק ההון המסוכן, ועכשיו כשהעומדים לצאת לגמלאות בפנסיה צוברת הפסידו סכומים ניכרים מחסכונותיהם הוא לא קורא למדינה להגן עליהם אלא מסיט אש למי שלא נפגע ישירות מהמשבר. אם מה שמפריע לו היו הפערים החברתיים הנובעים מן החלוקה הלא הוגנת של העושר, בין אם זה מפנסיה, רווחי הון, רכוש או עבודה, הוא היה מציע בפשטות העלאה ניכרת של מס הכנסה ולא משסה קבוצות זו בזו. הסיבה היא שכך הוא מתחזק את הפיקציה על אודות "המחוברים" ויוצר השוואה בין יצחק תשובה לבין פנסיונרים של השירות הציבורי.

רולניק מגדיל לעשות וקורא למחזור ההצעות שלו מהעשורים האחרונים "ניו-דיל". האמת היא שאין בהצעותיו שום דבר חדש, ועבור רוב האנשים זה דיל לא אטרקטיבי בכלל. ניתן לטעון שהשימוש במושג הוא בבחינת "שיחדש" אורווליאני. הניו-דיל היה שם כולל למדיניות כלכלית שהוביל הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט שכללה צעדי מדיניות ורפורמות כלכליות שנועדו להוציא את ארה"ב מהשפל הכלכלי הגדול. החשיבות של הניו-דיל הייתה דווקא בתחומים שרולניק כל כך שונא: הגדלת ההוצאה הציבורית באמצעות הוצאה גרעונית. עבודות יזומות במגזר הציבורי, יצירתו לראשונה של ביטוח לאומי, שינוי חוקי העבודה כך שיעודדו ויקלו על עובדים להתאגד, ועוד. ומה מדגיש רולניק כשהוא מדבר על הניו-דיל של רוזוולט? את יצירתה של רשות להגבלים עסקיים, כאילו רוזוולט היה מנוי נלהב של "דה-מרקר". אם לא הייתי חושש שקוראים רבים יפלו בפח הזה, הייתי חושב שזה מצחיק. אין מרחק גדול יותר בין הניו-דיל של רוזוולט לזה של רולניק.

גם על גבי במה מכובדת כמו "המקום הכי חם בגיהנום" רולניק לא פספס את ההזדמנות לקדם את אמונתו הכוזבת, שלפיה המודל הסקנדינבי של מדינות הרווחה הנדיבות בהיסטוריה הוא גן עדן המקדש את השוק החופשי והתחרות. בזמן משבר אדיר והשבתה כפויה של הפעילות הכלכלית, תחרות לא יכולה לסייע ועובדה היא שהמגזר העסקי ברחבי העולם מבקש עזרה מהמדינה כאחרון הסוציאליסטים. שיא האבסורד הוא כאשר רולניק חוזר על ההטעיה שבדנמרק אפשר לפטר כל עובד, בזמן שממשלת דנמרק מספקת הבטחה של 75% עד 90% מהמשכורת של עובדים ולא מעודדת פיטורים או הוצאה לחל"ת כמו בישראל.

רעיון "המחוברים" איננו המצאה של רולניק, ויש לו היסטוריה ארוכה. התפיסה שלפיה טייקונים וארגוני העובדים יחד הורסים את השוק החופשי, ואילו לא היו חוברים יחד היה השוק עובד מצוין, הייתה נפוצה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מי שנאבק כנגד רעיון זה היה ההיסטוריון הכלכלי הנודע קרל פולני בספרו הקלאסי "התמורה גדולה" שפורסם ב-1944. כמי שחווה את המשברים של השפל הגדול של 1929 ומלחמות העולם השנייה, היה ברור לפולני כי דווקא מנגנון השוק הוא זה שהביא למשבר וכי יש צורך דחוף לבנות הסדרים מוסדיים שונים לחלוטין מאלה שקדמו למשברים אלה. לאחר המלחמה, ממשלות רבות ייסדו מדינות רווחה שסיפקו הגנות לאזרחים כנגד פגעי השוק החופשי ואפשרו תקופת צמיחה כלכלית יוצאת דופן תוך כדי צמצום פערים ניכר. פולני היה דובר מרכזי של רעיונות אלה, ולכן סבר שיש צורך דחוף להפריך את פיקציית "המחוברים". אנחנו כיום מצויים במצב דומה. לאור המשבר בסדר הניאו-ליברלי, לאחר הקורונה עלינו לקדם סדר שונה שייטיב עם כולנו, ולא רק עם ההון.

אם בהקשר הכלכלי רולניק כל כך ימני, למה חשוב לו להצטייר כפרוגרסיבי ושמאלי? יש לציין שבראיון זה הוא  משלב גם רעיונות שמאליים בתוך בליל הדברים (למשל, העלאת המס השולי הגבוה ביותר על הכנסות גבוהות או ביקורת על מערכת הבריאות הפרטית בארה"ב) אבל זה בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. זו לא הפעם הראשונה שרולניק מציג עצמו כחברתי תוך כדי שהוא פועל ישירות כנגד עמדה זו. ב-2011 רולניק פעל כנגד המחאה החברתית, תוך כדי ניכוסה ועיוות תכניה. אם אנחנו מבקשים לצאת מהמשבר הזה וליצור חברה סולידרית, חופשית ושוויונית, חברה שדואגת לכולנו, חזקים או פגיעים, בשגרה ובחירום, עלינו להפריך את רעיונותיו של רולניק לחלוטין. רולניק אינו מבטא "עוד עמדה" לגיטימית בתוך המשפחה של מי שמבקש לקדם עקרונות של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי, אלא מי שיש להיאבק בו וברעיונותיו כדי להגיע לשם. דווקא עכשיו חשוב לייצר רעיונות ושיח אחרים שיחליפו את הסדר החברתי הניאו-ליברלי שאותו הוא מקדם.