במקום לעשות עיתונות, לוי ומרציאנו עושות בטן-גב על האלונקה

מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, זכתה אמש למתקפה משולחת רסן מצדן של יונית לוי וקרן מרציאנו. השתיים הפגינו בחדשות 12 חוסר יושרה עיתונאית משווע של מי שבמקום לשרת את הציבור, הן מכסות על אזלת היד של השלטון. באחד משיאי השפל של מוסד העיתונות, נראתה לוי שואלת בתדהמה וכמי שלא יכולה להאמין למשמע אוזניה למה יפה בן דוד דוחה על הסף את הרעיון שהמורים והמורות יעבדו בחינם בקיץ? מדוע הם לא מוכנים להיכנס "מתחת לאלונקה" ולתרום את חלקם בעת המשבר הלאומי שהמדינה עוברת בצל הקורונה? מרציאנו מצטרפת פעורת פה, וחוזרת על אותן שאלות בתחושות זעזוע. למקהלת ההמומות לא מאחר להצטרף פרופ' גבי ברבש, שנכח כאורח באולפן ותרם משלו לקו האגרסיבי ולהטחת ההאשמות בבן דוד על כך שהיא וציבור המורים אינם תורמים את חלקם בנשיאת הנטל.

קשה שלא לנתח את הריאיון הזה במנותק מתיאוריות מגדריות, ולא לראות את הקשר בין האלימות חסרת המעצורים שהמראיינות הנכבדות הפעילו כנגד בן דוד לבין העובדה שבן דוד היא אישה שעומדת בראש ארגון עובדים ומנסה להגן על זכויותיהם הבסיסיות של עובדי ועובדות ההוראה. מסופקני אם המראיינות היו מעזות לדבר כך לגבר. אין לי כל ספק, שאילו ציבור המורים לא היה מונה ברובו נשים, איש לא היה מעלה על הדעת לדרוש עבודה בחינם. ידוע שכאשר מקצוע מסוים עובר פמיניזציה, המעמד שלו צונח אוטומטית וזה מתבטא בעמדה הציבורית הרווחת כלפיו וכמובן בתנאי השכר. פתאום זה נראה מאוד טבעי ואף מתבקש שנשים יעבדו בחינם, כמי שרגילות להתנדב, יתנדבו גם בעת המשבר כמורות ושחס וחלילה לא יתרעמו על זה, כי הן בראש ובראשונה נשים ולא בעלות מקצוע.

בספרו של ההוגה הברזילאי פאולו פריירה "מכתבים למורה – לאלה המעזים ללמד", הוא מתייחס בפרק הראשון "מלים ראשונות: מורה-דודה – המלכודת" למעמדן של מורות בברזיל באותה תקופה. בברזיל היה נהוג לקרוא למורה "דודה". פריירה יוצא נגד הזיהוי בין המורה לדודה משתי סיבות: הראשונה היא שעצם זיהוייה של המורה עם הדודה מנשל אותה מזהותה המקצועית כאשת חינוך עם עמוד שדרה מקצועי ובעלת מומחיות בתחום שאפשר לסמוך על ההחלטות ועל הפעולות שהיא מובילה מתוקף זהותה המקצועית.

הסיבה השנייה נעוצה בדימויים שהמושג "דודה" טומן בחובו: דודות הן נשים "נחמדות", "טובות" שמוכנות להקריב את עצמן למען המשפחה ולמען הילדים. "דודות טובות" אינן אמורות לצאת למאבקים, הן אינן אמרות להשמיע קול של מחאה, לשבות או למרוד במוסכמות החברתיות. "מורות טובות" או "דודות טובות" כפי שיונית לוי או קרן מרציאנו הדגימו לנו אמורות להישמע להוראות ולהקריב את עצמן על מזבח המאבק הלאומי, מבלי לשאול ומבלי לערער. הן לא אמורות להצביע על הכשלים של המערכת ועל ההחלטות הלא מקצועיות של משרד החינוך או משרד האוצר למשל. הן אמורות לקבל בהכנעה החלטות מלמעלה ולבצען בהבנה ובקבלה מלאה. "דודות" אמורות להיות המשענת שעליה נסמכות משפחות בעת מצוקה, הן לא אמורות לייצג אידאולוגיה חס וחלילה או לצאת למאבקים "מיותרים".

בספרה "דוקטרינת ההלם" מסבירה נעמי קליין איך מדינות ובעלי כוח והון מנצלים בין היתר אסונות כדי לשבור ארגוני עובדים, בכדי להבטיח את הידוק האחיזה שלהם והשליטה בעובדים ובעובדות. עובדים שאין להם ארגוני עובדים חזקים מהווים טרף קל לקבוצות הכוח שאפשר לנצל ולהעביד מבלי שתהיה להם הגנה ראויה. הפעם, ציבור המורים נמצא על הכוונת ודומני שכולם כולל התקשורת המגויסת הצטרפו למתקפת הדה-לגיטימציה כנגדם. מורים שמשמיעים קול ואינם נכנעים הופכים לאויבי העם, במקום לכוון את האצבע המאשימה והזעם המוצדק של הציבור כלפי המדיניות הכושלת שראש הממשלה ומוסדות הממשלה מנהיגים.

מורים ומורות שמשמיעים קול ומראים התנגדות למהלכים דורסניים מעבירים לתלמידי ישראל את השיעור החשוב ביותר במערכת החינוך, הרחק מהזום ומהלמידה מקרוב או מרחוק; הם מלמדים איך להתנגד להחלטות שרירותיות, חסרות היגיון, איך להיאבק במי שרוצה להחליש בצורה גסה ארגוני עובדים כדי להדק את שליטתו, הם מלמדים איך לעמוד איתנים מול מי שמנסים לשבור את רוח ההתנגדות ואת הזכות להגיד לא מול מהלכים של עושק ושל ניצול.