בחזרה למגפה הגדולה של לונדון, 1665

על אף התקדמות המדע והטכנולוגיה, גם בעת מגפת הדבר במאה ה-17, ממש כמו היום, העסיקו שני תחומים מרכזיים את התושבים המפוחדים: מספר המתים וגזירות הבידוד
רודי קיסלר

בימים טרופים אלו רבים פונים אל ההיסטוריה, להתנחם בזרועות העבר על מנת שישמש עוגן להתמודדות עם הרעיון הכמעט בלתי נתפס – מגפה. בדרך כלל, מגפות היסטוריות מסמנות בעבורנו תקופות קשות המהוות תזכורת לממדינו האנושיים הצנועים. כך, למרות התקדמות המדע והטכנולוגיה, אחת האסטרטגיות המרכזיות להתמודדות עם מגפה היתה, ועודנה, סגר וריחוק חברתי. התגובות השונות למגפה הגדולה של לונדון בשנת 1665 והדרכים שבהן נקטו תושבי העיר על מנת להתמודד עם המצב שנכפה עליהם בשעתו, יכולות להאיר מזווית נוספת את חיינו בצל הקורונה, המשמעויות שאנו מפיקים ממנה והצורך הבסיסי שלנו בחברוּת ואמפתיה ברגעי משבר.

השנים 1666-1665 היו מתישות במיוחד לאנגליה, שהיתה בעיצומה של מלחמה על מעברים ימיים עם הולנד, התמודדה עם מגפה, ואם זה לא מספיק – שריפת ענק כילתה חלקים נכבדים מלונדון. בעבור תושביה של לונדון, המגפה היתה האחרונה בסדרת מגפות דֶבֶר שתקפו את העיר. היא התפשטה בחלקים נרחבים באירופה וגבתה בסביבות מאה אלף קורבנות באזור לונדון רבתי בלבד (כעשרים אחוז מכלל תושבי העיר). התפרצות המגפה העלתה שאלות בדבר מקורה, ובנושא זה דעות הרופאים בני הזמן היו חלוקות. בין מגוון ההשערות שהוצגו, נטען כי המגפה יובאה מאיטליה או משטחי האימפריה העות'מאנית — תורכיה של ימינו או הלבנט; אחרים טענו שהגיעה מאזורים עות'מאניים אחרים — כרתים או מצרים.

במאה ה-17, ממש כמו היום, העסיקו שני תחומים מרכזיים את התושבים המפוחדים: מספר המתים וגזירות הבידוד. בספרו "יומן שנת המגפה", הסופר דניאל דפו, שהתפרסם כמחבר "רובינזון קרוזו", דן בהרחבה בדבר הצווים מטעם הנהגת לונדון בראשות סר ג׳ון לורנס, ובמרכזם הנחיות מדויקות לאופן שבו יש לפעול בתקופת המגפה על מנת לנסות ולמנוע את התפשטותה (הספר זמין לקריאה באנגלית כאן). אלו כללו, בין היתר, התייחסות למינוי בעלי תפקידים, הוראות להתמודדות עם בתים נגועים, טיהור הרחובות, קבורה, טיפול בהתקהלויות ועוד. אך מבין שלל הגזירות שהטילה הנהגת לונדון על אזרחיה, אולי זו השנויה ביותר במחלוקת היתה הוראת איטום הבתים, או כפי שאנחנו קוראים לה בעידן וירוס הקורונה – בידוד.

במשבר הנוכחי, בניסיון למנוע מן המגפה להתפשט, סגר ובידוד עצמי הם אסטרטגיה מועדפת במקומות רבים. אך בעוד שבמספר מדינות מופעלים אמצעי מעקב משוכללים כגון איכון טלפונים, באנגליה של המאה ה-17, על מנת שאדם לא ייפר את תנאי הבידוד שלו, המשרד האחראי על אכיפת צווים אטם את הבית הנגוע על ידי מסמור הדלתות והחלונות באופן שלא יתאפשר לאדם חולה לצאת למרחב הציבורי, שם יוכל להדביק אנשים נוספים במחלה. אולם בזאת לא הסתיימה הסנקציה. על פי ההנחיה, אדם שביקר ביודעין אדם חולה או נכנס מרצונו לבית נגוע, חויב להיות מקורקע בבית שבו ביקר לתקופה של ארבעים ימים. איטום הבתים עורר קול מחאה מתוקף כך שלצד הניסיון הממלכתי להשתמש באמצעים קיצוניים לטובת הכלל כתגובה למגפה המשתוללת, הוגבל בגסות חופש התנועה של אנשים פרטיים – חולים ובריאים.

לונדון כונתה אז ״כלא ללא סורגים ובריחים״. בתום תקופת האיטום נמצאו בבתים משפחות ללא רוח חיים לאחר שכל יושבי הבית חלו. כתוצאה מכך, רבים בחרו להפר את תנאי הבידוד ולברוח

בשיא תקופת איטום הבתים לונדון כונתה ״כלא ללא סורגים ובריחים״. המשמעות של גזירת האיטום היתה מלווה לעתים בתוצאות קשות, שכן פעמים רבות לאחריה נמצאו בבתים משפחות ללא רוח חיים לאחר שכל יושבי הבית חלו. כתוצאה מכך, רבים בחרו להפר את תנאי הבידוד ולברוח מהבתים האטומים. אותם אנשים ברובם היו עניי לונדון – האוכלוסייה שנפגעה בצורה הקשה ביותר מן המגפה. מי שיכול היה להרשות לעצמו ברח עוד קודם לכן, שכן עשירי העיר מצאו מפלט בבתיהם המבודדים מחוץ לעיר.

"הוציאו את המתים שלכם" – רחוב בלונדון ובו עגלת מתים בזמן המגפה הגדולה, 1665. תחריט: Edmund Evans (מקור: (Wellcomecollection, CC BY 4.0)

ההשתאות מעוצמת המגפה והעיסוק הגובר במספרי המתים בולט ביומנו המפורסם של המדינאי סמיואל פּיפּס (Pepys), אחד מן המקורות המצוטטים ביותר מתקופת הרסטורציה, שם הוא מתאר באופן כרונולוגי את התעניינותו הגוברת בהתקדמות המגפה. פיפס עקב באדיקות אחר דוחות המיתה היומיים ובשלב מסוים אף נהג לבצע ביקורים מציצניים בבורות המתים של לונדון. בדומה למשבר הקורונה הנוכחי, פיפס מתאר בעצבות את ריקנות רחובות לונדון, שהפכה לעיר רפאים. אך למרות ימי המגפה הקשים פיפס מוצא גם את הטוב בסיטואציה שנכפתה עליו, וכך הוא מציין שלמעשה שנת המגפה היא אחת השנים הטובות בחייו. פיפס מעיד שבתקופה זו למד להעריך מחדש את בריאותו הטובה, משפחתו וקרוביו ששהו זמן מה בנפרד. כמו כן, הוא מצא זמן להידוק חברויות ישנות ובראשן זו עם המתמטיקאי וויליאם ברונקר, שאיתו העביר זמן רב בהמתנה עד לחלוף המגפה.

מניין כלל המתים בלונדון בשבוע שבין 19-25 בספטמבר 1665 – 7,165 מביניהם קורבנות מגפת הדבר (מקור: The Public Domain Review)

כחלק מההתמודדות עם המגפה פנו קודמינו, כמונו, אל העבר על מנת לחפש תרופה. ד"ר וויליאם בוגהארסט – מהרופאים הבודדים שנשארו בלונדון בתקופה זו והתפרסם בזכות כתיבתו על המגפה הגדולה – פנה לחקור את המגפה שתקפה את חצי האי פלופונס ביוון כפי שתוארה על ידי תוקידידס איש אתונה במאה החמישית לפנה״ס. תחילה, בוגהארסט אימץ את התיאוריה העתיקה והשכיחה מִיאַזְמָה – המתארת התפשטות מחלות על ידי אוויר מזוהם, זו שהביאה את בני התקופה לחשוב שעישון טבק יכול לעזור בטיהור האוויר; אך מרגע שהמגפה החלה משתוללת, הוא זנח את התיאוריה העתיקה ואימץ את תיאוריית סֶמִינׇרְיָה החדשנית, מעין שילוב בין המיאזמה ותיאוריית ההדבקה. יש לזכור שברוח התקופה באנגליה, לצד התיאוריות המדעיות המתפתחות, אלוהים נתפס בתור הגורם העליון לכל, סיבת הסיבות. הערבוב בין המדע החדש מבוסס התצפית, הערצה כלפי העולם העתיק ותרבות נוצרית הדוקה היה אופייני במיוחד לתקופה המדוברת.

כאשר הגיבור של דפו נדרש להחליט אם להישאר בלונדון, הוא פונה לעזרה שרירותית מן התנ"ך. במקרה זה הוא בחר פסקה מתוך ספר תהילים, שם דוד מצוּוה להישאר בעיר בזמן מגפה הפוקדת אותה, ובהתאם לכך בוחר להישאר

כמו אנשי דת רבים אשר פנו לתנ״ך על מנת לחלץ תשובות, כך עשה גם גיבור "יומן שנת המגפה" של דפו הפוריטני. על מנת למצוא משמעות מוסרית הנגזרת מן המגפה, הוא פונה פעמים רבות לתנ"ך ומציע פרשנות היסטורית ורוחנית למציאות הסובבת אותו. לדוגמא, כאשר הוא נדרש להחליט האם להישאר בלונדון הוא פונה פנייה נואשת לעזרה על ידי בחירה שרירותית בפסקה לטובת התייעצות ורפלקסיה. במקרה זה הוא בחר פסקה מתוך ספר תהילים, שם דוד מצווה להישאר בעיר בזמן מגפה הפוקדת אותה, ובהתאם לכך הוא בוחר להישאר. בקולו של גיבור הספר, דפו מצהיר שספר זה נכתב כהיסטוריה שממנה הדורות הבאים יכולים ללמוד, במידה וייקלעו למגפה.

במבט לאחור, אנחנו יכולים לנסות להבין כיצד התמודדו תושבי לונדון עם גזירות המגפה. חלקם פנו למדע בן זמנם על מנת למצוא דרכים למנוע את התפשטות המגפה וטיפול בחולים, אחרים פנו אל ההיסטוריה על מנת למצוא בעבר נחמה. חלקם פנו לכתבי הקודש על מנת למצוא משמעויות אתיות ודתיות ואחרים מצאו משמעות בחברות וסולידריות אנושית. בשעה שאנו מתמודדים עם אי הוודאות הכרוכה במגפה ובידוד בדרכים שונות, ניתן להביט בעבר והיווכח שלמרות השוני הרב שקיים בינינו לקודמינו, היום, כמו אז, אנו כמהים להיגיון מאחד, אם דרך תיאוריות מדעיות או עיסוק בלתי פוסק בסטטיסטיקה; הסברים דתיים או תיאוריות קונספירציה. אך מלבד כל אלה, המגפה יכולה וצריכה להוציא אותנו מהתבצרות לאומנית וחשיבה במושגי ׳אנחנו והם׳ ולהביא אותנו להעריך מחדש את הצורך שלנו בחברות, בשותפות להתמודדות עם חוסר ודאות ובסולידריות חברתית.

רודי קיסלר הוא דוקטורנט לחינוך היסטורי באוניברסיטת מקגיל, קנדה

שני גברים מגלים את גופתה של אשה ברחוב בלונדון בזמן המגפה הגדולה ב-1665. תחריט: Herbert Railton (מקור: (Wellcomecollection, CC BY 4.0)
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ד"ר ריטה פרייליך

    המאמר מהווה סקירה רחבה ומעמיקה של התמודדות עם מגפות קשות, לאורך ההיסטוריה. למרות ההבדלים המאוד גדולים בין הידע ואמצעי המאבק, גם לדעתי, הניצחון והעתיד חייבים להיות טמונים, קודם כל, ברוח האנושית.