כאשר המדעי מתכחש לאופיו הפוליטי

ארגון הבריאות העולמי (WHO) חווה משבר זהות מתמשך מתחילת משבר הקורונה. על פניו, מדובר בארגון מקצועי שהוקם בשנת 1948 בידי האו"ם במטרה לספק מידע והנחיות תוך שיתופי פעולה בינלאומיים בתחומי הבריאות הציבורית. מנגד, מדובר בגוף פוליטי התלוי לחלוטין במדינות שמממנות אותו, כאשר התורמת הגדולה ביותר לתקציבו מבין המדינות החברות בו היא ארה"ב. ב-8 באפריל החל טראמפ לבקר את הארגון על התנהלותו במשבר הקורונה, ואיים להפסיק את המימון. איום זה הופך לממשי שבוע לאחר מכן, כאשר הנשיא הכריז על הקפאת סיוע של כ-500 מיליון דולר (כ-1.8 מיליארד שקל). צעד זה גרר תגובות – בעיקר ביקורתיות אך גם מצדדות – והצית שיח נרחב ברחבי העולם.

במקום להצטרף לדיון בעד או נגד המהלך, נרצה להציע נקודת מבט שונה אשר תתמקד בהתנהלות של WHO במהלך המגפה ובמתח הכמעט קלאסי שבין המדעי-אובייקטיבי לפוליטי-סובייקטיבי. לטענתנו, מהלכו של טראמפ (בין אם הוא צודק ובין אם לאו) חושף למעשה את הצד הפוליטי של הארגון ובכך הופך אותו לנתון לביקורת ציבורית.WHO הינו ארגון פוליטי במובן שבו כל פעילות מדעית היא כזו, וייתכן שדווקא הניסיון להצטייר כאובייקטיבי וטהור הוא זה שהוביל לסגירוּת לאומית ומנע פתיחוּת מדעית, חלוקת ידע ודרכי טיפול שונות – אשר בסופו של השפיעו על כולנו ועל האפשרות לשיתוף פעולה בינלאומי (כפי שטען יובל נח הררי).

בתחילת משבר הקורונה פרסם ארגון הבריאות העולמי הנחיות רבות אשר תמכו באופן הפעולה שהנהיגה סין, שכלל סגר ובידוד קיצוני לאזרחים, הפסקת טיסות וסגירת גבולות. הנחיות אלו שרטטו קו ברור שלפיו "כל אומה לעצמה". כלומר, WHO למעשה קידם מדיניות של טיפול לאומי ולא של טיפול גלובלי בקורונה. אפשר לראות זאת גם במסרים הסותרים של הארגון: מצד אחד דרישה לטיפול גלובלי תוך כדי שיתוף פעולה והצהרות הזורעות פחד ואימה, אך מצד שני הטלת האחריות כמעט באופן בלעדי על המדינות עצמן. מדיניות זו התבטאה גם באופן שבו שיבח הארגון את מדינות שנקטנו במדיניות ״חיוביות״ לעומת אלו שלא. מכאן ניתן לתהות על הצורך באירוע סולידריות עם צוותי הבריאות בעולם שיזם WHO יחד עם גופים פילנתרופים נוספים בשם "לעמוד ביחד בבית". לאחר הפסקת המימון האמריקאי, נוסף הארגון עצמו, במעין אקט רפלקסיבי, לרשימת הנתמכים.

על הדיון בין המדעי לפוליטי מעיבה דמותו של טראמפ. הנשיא האמריקאי טען כי "הארגון נוטה מאוד לטובת סין. פירושו של דבר שלא משנה מה, סין תמיד צודקת. זה לא בסדר״. מולו, אנשי WHO, לוחמי החופש של העולם המאוחד, נחשבים כקורבן שנותק מצינור החמצן הפיננסי על ידי פוליטיקאי מטורף. אולם בתגובתו הרשמית של הארגון למהלך ניתן לראות כיצד הפוליטי הוא רכיב אינהרנטי בעשייתו המדעית. לתפיסתנו, סין הינה שחקן דומיננטי בעולם, מכאן שכל ארגון פוליטי צריך לקחת אותה בחשבון ולנסות לרצותה. כך גם פעל WHO מתחילת המשבר, למרות שסין אינה בהכרח התורם הגדול או השותף האמין ביותר של הארגון. WHO בחר לשבח את סין, כנראה כדי למנוע הסתגרות נוספת מצדם, למרות סתירות ואי דיוקים בנתונים שמסרו מתחילת האירוע ועד היום. דוגמה זו חושפת את הפוליטיקה מאחורי ההחלטות שלוקח הארגון, שאינן מגובות רק באמפיריות טהורה כפי שהוא טוען.

Today I met with Xi Jinping, President of #China, in Beijing to discuss next steps in battle against the new #coronavirus outbreak. @WHO appreciates the seriousness with which 🇨🇳 is taking this outbreak & the transparency authorities have demonstrated. https://t.co/WGadkXEpP5 pic.twitter.com/dqVMBXKXrM

— Tedros Adhanom Ghebreyesus (@DrTedros) January 28, 2020

דוגמה נוספת ניתן לראות באופן שבו נשיא WHO, ד״ר טדרוס אדהנום גברייזוס, יצא בהצהרה נרגשת בתדרוך עיתונאים כתשובה לטענותיו של הנשיא טראמפ לגבי חוסר תפקודו של הארגון, בדגש על הטענה כי הוא ״פרו-סיני״. תגובתו של ד״ר טדרוס מרתקת; היא אולי לא מספקת תשובה ישירה לדבריו של טראמפ, אך מתייחסת לפוליטיזציה של המחלה מנגיף הקורונה (covid):

"אני מציע לעולם שני דברים: דבר ראשון, ברמה הלאומית אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתפקד מעבר לגבולות פוליטיים, מעבר להבדלים בינינו ומעבר לעמדות אידיאולוגיות. כאשר יש סדק ברמה הלאומית בין גופים פוליטיים שונים, בין קבוצות דתיות או בין קבוצות שונות אז יש סדק שהנגיף יכול לנצל ולנצח אותנו…

"בבקשה אל תהפכו את הנגיף לפוליטי, הוא מנצל את ההבדלים שיש ביניכם ברמה הלאומית. אם אתם רוצים להיות מנוצלים ושיהיו עוד המון שקי גופות ברחובות […] אין צורך להשתמש ב-COVID כדי לזכות בנקודות פוליטיות, יש לכם הרבה דרכים אחרות להוכיח את עצמכם. זה לא הדבר להשתמש בו לפוליטיקה, זה כמו לשחק באש״.

גברייזוס ממשיך בדבריו על הצורך בסולידריות גלובלית הנבנית על בסיס האחדות הלאומית, ומציין כי המצב דורש הסכמות דומות לאלה של ארה"ב וברה"מ במהלך שנות ה-60, כאשר חברו יחדיו 'לנצח' את נגיף אבעבועות רוח. המעניין כאן הוא שהטיעונים עצמם מכוננים את הפוליטיזציה של הנגיף, מכיוון שהתמודדות עמו אינה בממד המדעי או המקצועי אלא בעולם הפוליטי-מדיני ופוליטי-גלובלי.

חוקרת ומייסדת תחום מדעי החברה של המדע, שילה ג׳זנהוף (Jasanoff), מתייחסת רבות ליחס בין המדעי לפוליטי בתקופה זו בכתבה שפורסמה ב-The Nation. לטענתה, ארגון הבריאות העולמי "מגדיר מה גורם למגפה ומה הופך את האירוע למגפה כלל עולמית עבור כל העולם". בהתאם להגדרה ולהנחיות של WHO, בחרו כל המדינות בעולם לאכוף על האזרחים שלהם הגבלות דומיות לאלו שבסין: איסור התקהלות, ביטול טיסות, סגר בבתים ועוד. ג׳זנהוף מוסיפה כי ההנחיות טבעו בנו את תפיסת העולם כי "בריאות הציבור (טובת הכלל) מתעלה מעל טובת האינדיבידואל" באירוע זה. לדבריה, הנגיף יצר מצב קיצון אשר דורש מכולנו להתאחד להתמודדות מול הנגיף כאשר בריאות הציבור הינה התחום המדעי היחיד שעלינו להתמקד בו, ואולם יש מקום לדיסציפלינות שונות ומגוונות בשיח סביב הנגיף – כדוגמת מדעי החברה בדגש על מדעי המדינה וסוציולוגיה.

ג׳זנהוף מדגימה: ״הדבר המפתיע הוא כיצד ההסברים [למגפה] אינם מספקים. אחוזי התמותה בגרמניה הם נמוכים בהשוואה למדינות אירופאיות אחרות בעלי אותם אחוזי הדבקה, אבל הם [הגרמנים] לא לוקחים בחשבון את ההשלכות של ההסברים שהם מספקים לעצמם. יותר בדיקות וחקירות אפידמיולוגית הן שתי התשובות שבדרך-כלל ניתנות כאשר מדינה אחת מצליחה לשלוט במספר המתים שלה לעומת מדינה אחרת. אבל, אלו כנראה לא רק חקירות אפידמיולוגיות, נכון? יש כאן שאלה של מה עושים עם אותן חקירות וזה הולך אחורה אל תשתיות מערכת הבריאות, אמצעי התקשורת ומסורות של התמודדות עם משברי אוכלוסייה רחבי היקף״. הדיון הדומיננטי כרגע מתייחס ליכולות ניבוי וריפוי, כאשר הכל סובב סביב החיסון. לטענת ג׳זנהוף, "המדע לא יגיע לעזרת האנושות כמו אביר על סוס לבן" ולכן אין עלינו לסמוך עליו כגורם היחידי שיכול לספק פתרונות למצב.

אם כך, בהתבסס על אירועי הימים האחרונים עולה השאלה מדוע התפיסה הפוליטית של WHO, כנגזרת של יחידות לאומיות אשר מוגדרות על בסיס גבולות, מציבה את מדינת ״הלאום״ כאחראית הבלעדית לגורל אזרחיה מחד, כאשר מאידך דורש הארגון סולידריות גלובלית, א-לאומית, א-פוליטית ובמיוחד מצווה לעמוד לצד הארגון עצמו. הנשיא טראמפ למעשה ״חושף״ את הצד הפוליטי של ארגון הבריאות העולמי – צד שהיה שם תמיד, אך הארגון ניסה במובן מסוים להסתירו. וכך מגוף שעד עתה היה חף מביקורת בהיותו א-פוליטי ומקצועי הוא הופך לכמעט מפלגה פוליטית. העובדות לכאן או לכאן כבר לא חשובות מרגע שהארגון נתון לביקורת ולבחינה פוליטית.

הבעיה של WHO הייתה בניסיון לייצר שיח דואלי, ולהיות פוליטי וא-פוליטי בו בזמן. השאלה הנשאלת – מדוע בחר טראמפ לתקוף את הארגון, ובמיוחד האם הוא עשה זאת כדי להסיט את הדיון מכישלונו בטיפול בקורונה בארה״ב – ניתנת לניסוח מחדש: מדוע טראמפ בחר דווקא לתקוף את WHO ולא גורם אחר, פנים אמריקאי. התשובה נובעת מהיכולות שלו לנצל את החולשה בצורה שבה בחר הארגון להציג את עצמו לעולם בתקופה מורכבת זו. אפשר לראות בסיפור זה תמרור אזהרה מתוך ידע שנצבר כבר למעלה משלושה עשורים, סיפור על מה מתרחש כאשר המדעי מתכחש לאופיו הפוליטי ומנסה להסתירו. ובין אם טראמפ צדק או טעה – הוא ניצח.

הכותבים הם חוקרים בתארים מתקדמים בתוכנית למדע-טכנולוגיה-חברה באוניברסיטת בר אילן