• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

על תפיסת המבוגרים כאויבי השגרה

הבידוד החברתי של זקנים אינו תופעה חדשה, אבל מצב החירום הנוכחי העניק לו גושפנקה רחבה והצדקה גורפת. איך קרה שחזון המדיר מבוגרים מהמציאות החברתית והכלכלית בישראל למשך חודשים ואולי גם שנים, הפך בקלות למוסכמה של השיח?
תמר הגר ועמרי הרצוג

הסגר שהוטל בעקבות הקורונה החזיר רבים מבני המשפחה הביתה. הגבולות שורטטו על ידי קירות הדירה/הבית והדלת; אפילו המעקה ומתג התאורה בחדר המדרגות הפכו לאיום פוטנציאלי. רק במרחב הביתי אפשר היה לא לכבד את שני המטרים המותרים; אפשר היה להתחבק ולהתנשק בלי מסכה וכפפות, קירבה בנוסח הישן. במרחב הזה התערבבו בני גילים שונים, מבוגרים וצעירים, עם צרכים שונים וקשיים שונים. המחשבה להכניס מישהו זר למרחב המשפחתי היתה מלווה באימה, וזו גררה תחושה מעופשת וחמוצה של חשדנות ועוינות. כל מי שהוא לא אנחנו הפך לאויב/ת. כל זר הפך להיות נשא אפשרי של הווירוס.

ואז הכריזו על הקלות. פתאום אפשר היה לצאת מעבר ל-100 מטרים, לעשות ספורט – 500 מטרים, לנסוע לעבודה בקילומטרים. ההקלות פיצלו את בני המשפחה: הצעירים יכלו לצאת, למבוגרים המליצו להישאר בבית. כך התברר בהדרגה שהאויבים האמיתיים של השגרה הם המבוגרים, שכונו שוב ושוב הזקנים. אם הם יידבקו מהווירוס הם עלולים למלא את בתי החולים, להסתער על מכונות ההנשמה ולמוטט את מערכת הבריאות.

לא לגמרי ברור מהי "זִקנה" בהקשר של הקורונה: בדיווחים בחדשות זה נע בין 50 ל-60 ומעלה. שוב ושוב נשמעו האיומים לסגור את הזקנים לטובתם, לשמור עליהם וגם לשמור על העולם מפניהם. הרעיון לאפשר רק לאנשים צעירים ובריאים להסתובב בעולם ולסגור את כל מי שמעל גיל 50 ומעלה בבית, הוצג שוב ושוב על ידי רופאים אפידמיולוגים וקובעי מדיניות כצו השעה. זה הוצג כפתרון ההגיוני ביותר ברמה הרפואית, הכלכלית והחברתית: להגן על האוכלוסייה ולאפשר חזרה לשגרה. השיח נעשה לשגור ולמוסכם תוך ימים, ומלבד קולות ספורים לא נשמעה מחאה ביחס אליו.

ייצוגים קודמים-לקורונה של הזִקנה הכשירו את הקרקע. התרבות המערבית העכשווית כבר אינה מייחסת לזִקנה עושר אינטלקטואלי ורגשי, שנובע מהצטברות ניסיון חיים

איך קרה שחזון המדיר מבוגרים מהמציאות החברתית והכלכלית בישראל למשך חודשים ואולי גם שנים, הפך בקלות למוסכמה של השיח? זה לא קרה יש מאין, משום שייצוגים קודמים-לקורונה של הזִקנה כבר הכשירו לכך את הקרקע. התרבות המערבית העכשווית כבר אינה מייחסת לזִקנה עושר אינטלקטואלי ורגשי, שנובע מהצטברות ניסיון חיים. אדרבה, הייצוגים התרבותיים הפופולריים של זִקנה (ושל זקנים) נעים על פני ציר קוטבי: מצד אחד, זקנים מתוארים כקבצנים רגשיים; הם מסורים למשפחתם, נהנים מזמן איכות עם ילדיהם ונכדיהם, אך גם בודדים וחרדים כשהזמן הזה נמנע מהם. למעשה, "אין להם חיים" – מלבד תשומת הלב המוקצבת שצאצאיהם מעניקים להם, ובתמורה הם מספקים להם סירים מלאים, כסף או שירותי בייביסיטר חינם. ללא היחסים הללו, הקיום של הזקנים מוצג באמצעות מושגים של בדידות, שקיעה וניוון.

מצד שני נהוג להציג זקנים כאינפנטיליים. בפרסומות לבתי אבות, הטקסטים המרכזיים שבמרכזם עומדים זקנים, מוצג המוסד כגן ילדים יוקרתי. הקשישים החייכניים הם פעוטות, שצריך למצוא להם תעסוקה פן יפלו לתהומות החידלון או יהיו לעומס על משפחתם. בגן מוצעים להם חוגי מלאכה והתעמלות, ואנו חוזים בהם משחקים יפה עם חבריהם החדשים, כשהגננות/אחיות משגיחות עליהן ללא הרף –  כדי שההורים/ילדים לא יצטרכו לעשות זאת.

שני הייצוגים האלה, הקבצנות והאינפנטיליות, הם בדיה מגוחכת כמובן, שנוגדת כל היגיון דמוגרפי, כלכלי או חברתי. אולם ככל בדיה חברתית, היא מאפשרת להדיר את הזקנים אל השוליים התרבותיים והחברתיים. משבר הקורונה מעצים את המהלך הזה בשני אופנים: דפוס חדש של ייצוג זקנים התפתח במסגרתו, כשבמקביל הורחב טווח הגילאים של קטגוריית הזקנה גם לבני ה-50 וה-60.

קיץ באיטליה, 2008. צילום: airben15, CC BY-NC-SA 2.0

בישראל, כמו ברוב העולם המערבי, אנשים בגילאי 67-65 מוצאים ממעגל העבודה, על אף שבמקרים רבים הם צברו ניסיון וידע משמעותיים. המשמעות של עובדה זו היא שזקנים – בדומה לילדים – אינם שותפים לאתוס היצרני, המחייב תפקוד, תפוקה ויעילות כתנאי לסובייקטיביות ולעתים אף למעמד אזרחי. האתוס הזה עומד בבסיסה של האידיאולוגיה הקפיטליסטית, ומי שאינו שותף לו מוענש בהרחקה אל מחוזות פיזיים או אל סטיגמות שיפוטיות המבודדות אותו מהמרקם החברתי; לעתים קרובות שני הדברים כרוכים זה בזה. הדבר נכון לציבורים כמו ילדים, בוגרים מובטלים, חולים פיזית, חולי נפש וזקנים (ולאורך רוב ההיסטוריה האנושית, גם נשים). אולם לעומת ילדים או מובטלים שעתידים להשתלב מחדש במעגל היצרנות, הזקנים – בדומה לחולים כרוניים לדוגמה – מוגלים ממנו ולא ישובו אליו עוד. לפיכך מעמדם הכלכלי כרוך בתפיסה של עול ושל חובה: החברה אמורה לספק להם משאבים, בעוד שהם עצמם לא "תורמים" לה (אפילו מעמדם הצרכני מצומצם, לאור ההנחה שכוח הקנייה המשמעותי מצוי בידי בפלח האוכלוסייה של בני 40-16, ולפיכך רוב הפעילות השיווקית מופנית לגילאים אלו).

קו גבול דק חוצץ בין התפיסה של בני-אדם כעול כלכלי לבין תפיסתם כסכנה חברתית. וכמו שהראה פוקו ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה", התרבות ההישגית והרציונלית ממהרת לשפוט ולבודד את אלו שאינם שותפים למעגל היצרנות. בדיונו על חולי הנפש, הוא מראה כיצד הענישה משתמשת בצידוק מוסרי כדי להבהיר את בידודם החברתי של מי שלא הרע לאיש או לא ביצע כל פשע, מלבד אי-יצרנות; צידוק זה מתמקד בטיעון שהדבר נעשה לא רק לטובת החברה כולה, אלא גם לטובתם.

כמו היחס שזיהה פוקו כלפי העניים וחולי הנפש, היחס לזקנים בימי הקורונה מתחזק באופן אלים את האידיאולוגיה היצרנית, וההבחנה בין "נחוצים" ו"לא נחוצים" אוכפת היררכיות גילניות

השיח שהתפתח במהלך משבר הקורונה בנושא הזִקנה מהדהד את היחס שזיהה פוקו כלפי העניים וחולי הנפש, והוא מתחזק באופן אלים את האידיאולוגיה היצרנית. ההבחנה בין "נחוצים" ו"לא נחוצים" שנוגעת לשוקי העבודה, אוכפת בשיח הציבורי היררכיות גילניות רדיקליות. ההגדרה החדשה של זקנים מוציאה אנשים ממעגל העבודה, מונעת מהם תנועה חופשית במרחב, פוגעת ביכולתם להתפרנס וליטול חלק בחיים חברתיים. יתרה מכך, היא מציגה את האוכלוסייה של בני חמישים ומעלה כמסוכנת (לעצמם ולסביבה) וככזו שיש להרחיק ולבודד אותה, לטובתה – שהיא גם טובת הצעירים.

הבידוד החברתי והתרבותי של זקנים אינו תופעה חדשה, אולם הוא קיבל גושפנקה רחבה והצדקה גורפת במצב החירום הנוכחי. משמעות ההדרה אינה רק רפואית או אפידמיולוגית; השיח שמרחיב את הקטגוריה של הזקנה לבני 50 ומעלה ושמציג אותם כסכנה חברתית, מייצר מנגנוני משטור, פיקוח והדרה חברתיים חדשים ומאיימים. אל לנו להפוך לחברה שמסלקת אנשים מבוגרים מהמרחבים הציבוריים ונועלת אותם בבית. ישנן דרכים רבות להימנע מכך: לשתף נציגים של האוכלוסייה המבוגרת בסיכון בקביעת מדיניות ובקבלת ההחלטות בנוגע ליציאה מהבידוד לחיים מלאים; להפנות תקציבים להתאמת המרחבים ציבוריים (לדוגמה במקומות העבודה ובאתרי פנאי) גם לזקנים, כמו עיצוב מרחב שמאפשר ריחוק זה מזה; חיטוי תדיר של החללים ועוד. אם החלטות לאומיות יתקבלו מתוך תפיסה רחבה יותר של המושג "בריאות" ושל הזכאים לו, הזקנים לא ידונו לחיים של בדידות מתמשכת והרסנית.

פרופ' תמר הגר היא מרצה בחוג לחינוך ובלימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי
ד"ר עמרי הרצוג הוא מבקר ספרות וחוקר תרבות, מרצה בתכנית ללימודי תרבות במכללת ספיר

תחנת מטרו במדריד, 29.3.2020. צילום: Nemo, CC BY-SA 4.0
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן

    לא ברור מה טענותיך וכנגד מי.
    אחרי מאות אלפי מתים בכל העולם הסטטיסטיקה היא חד-משמעית.
    85% מהנפטרים מהנגיף וסיבוכיו הם מעל גיל 65.
    בהנחה שאין סגר מוחלט בכל המדינה, אם קשיש רוצה לצאת מביתו ו\או להיפגש עם משפחתו אף אחד לא "יעניש" אותו אבל הוא צריך לדעת מה הסיכונים.
    כל קשר בין זה ל"קפטיליזם", "מעמדות" ושאר סיסמאות נבובות מהחוג למגדר מקרי בהחלט.

  2. מורן זמיר

    מעניין
    ויחד עם זאת אני חושב שהמציאות היום מורכבת יותר- יוקר המחייה הבלתי נסבל במערב והקושי להשתלב בשוק העבודה, גרם לכך שיותר ויותר מהדורות הצעירים נאלצים להסתמך כלכלית על הוריהם ואף לגור עמם עד גיל מבוגר. דווקא גליאי ה50+ שצברו הון ופנסיה הם בעלי כוח הצרכנות המשמועתי יותר ולפכיך "יצרניים" יותר במובן הקפטילסטי של צרכנות.

    בנוסף, נדמה שברמה הפוליטית ייצוג המבוגרים גדול מאי פעם. בארה"ב מתמודדים בבחירות גבר בן 79 מול גבר בן 74, בישראל שולט אדם בן 72 וכך הלאה ברוב חלקי העולם. משקלם הדמוגרפי החסר תקדים של מבוגרים בארצות המערב, מאפשר להם גם להשפיע על סדר היום הפוליטי ולהכתיב אותו, כך למשל בהצבעה על הברקזיט בבריטניה ובבחירה של טראמפ ב2016, שני מקרים בהם הייתה הטייה גילאית מובהקת לבחירה השמרנית שניצחה לבסוף.

  3. מיכל שתקאי

    בבירור עוול ופגיעה קשה במבוגרים 6בחברה כולה. אז מה עושים?