צו השעה: בידוד לגברים אלימים

טטיאנה חייקין שנרצחה אתמול (ראשון) על ידי בן זוגה היא האישה החמישית שנרצחה מאז הוחל הסגר בישראל. ההזדמנות הנדירה שבה בתי המלון וההארחה למיניהם נסגרו וחלקם הוסבו לצורכי השעה, יכולה לאפשר את מימושו של רעיון רדיקלי: הרחקה של גברים אלימים מבתיהם
חנה ספרן

בשנה הבאה (2021) נציין 50 שנה להקמתו של המקלט לנשים מוכות הראשון מסוגו בעולם שהוקם בפרבר של לונדון. הרעיון היה אז חדשני ורדיקלי, וכמותו לא נשמע עד אז מעולם. גברים באנגליה ובארצות רבות אחרות היו רשאים להכות את נשותיהם באופן חוקי, שלא לדבר על אונס, הטרדה מינית ועוד ועוד סוגי אלימות כלפי נשים וגם לעתים כלפי גברים. הרעיון שגברים רשאים להתנהג באלימות אינו בלעדי להתנהגות שלהם כלפי נשים. גברים עוברים תהליכים חברתיים המלמדים אותם להתנהג ולהשתמש באלימות, ולעתים אף מעודדים אותם לכך במוסדות אלימים כגון צבא, משטרה וכיוב'.

בעקבות ההקמה של המקלט בלונדון קמו מקלטים לנשים מוכות בכל העולם וגם בישראל נפתח המקלט הראשון בשנת 1977 על ידי חברת הכנסת דאז מרשה פרידמן וחברותיה הפמיניסטיות בחיפה. מאז ועד היום עברה החברה, במקומות רבים בעולם ובמיוחד במערב, שינוי תודעתי אדיר בנושא של אלימות כלפי נשים ותוך כך הוקמו גם מערכות של תמיכה ועזרה לנפגעות/ים. המושגים נשים מוכות, אלימות כלפי נשים, הטרדה מינית, הטרדה מאיימת וכיוב' נכנסו לשפה והפכו להיות שגרת לשון. הארגונים והמוסדות שהוקמו, בתחילה על ידי נשים פמיניסטיות, ואח"כ על ידי שירותי הרווחה של המדינה הפכו להיות חלק מרקמת החיים הרגילה.

יש לדעת ולזכור שמאחורי המטרה של הקמת השירותים הללו לנשים עמדה התקווה שאלימות כלפי נשים תיפסק לחלוטין. לא כך קרה. רצח של נשים הוא דבר יום יומי. כל שנה עשרות גברים בארץ רוצחים את בנות משפחתם על רקע של "פשע שנאה נגד נשים". לפי מחקר ודו"ח של האו"ם, כ- 50,000 נשים נרצחות כל שנה בעולם. מספרים אלו לא כוללים כמובן אלימות יומיומית כמו אונס, הטרדה מינית וכו'. בניגוד לקורונה, זוהי מגיפה שסיבותיה ומקורותיה כבר נחקרו לעומק. זוהי מגיפה שאנו חייבות וחייבים לעצור. אני וחברותיי מאמינות שבכוחנו, יחד עם גברים שותפים, להפסיק את האלימות הזו.

אין ספק שלמגיפת הקורונה, כמו שכתב בתחילת החודש מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, יש "השלכות חברתיות וכלכליות הרות אסון על נשים וילדות… כמעט אחת מכל חמש נשים בעולם חוו אלימות כלפיהן בשנה האחרונה." מעבר לאלימות כלפי נשים הקיימת ומתמשכת כל זמן הרי שבמשבר הקורונה קורה והדבר הנורא מכל, כפי שהוסיף וציין מזכ"ל האו"ם, "נשים רבות כלואות עכשיו בבתיהן יחד עם מי שאלים כלפיהן ומנסות להשיג ולקבל שירותי עזרה וסיוע שגם הם סובלים מקיצוצים והגבלות." זהו בדיוק המצב העכשווי שאותו עלינו להפסיק באופן דחוף ומיידי. רק רעיון רדיקלי ושונה – כמו זה שהביא לפני 49 שנה לקמת המקלטים – עשוי להוביל לדרך חדשה שתגרום לגברים להפסיק להיות אלימים כלפי נשים ואולי (מי ייתן) – גם להפסקה של האלימות בכלל.

בשיחה שערכתי עם אחת ממנהלות המקלטים שיחד איתה אנחנו חולמות כבר שנים רבות על היפוך המציאות (גברים למקלטים, הנשים בבית), היא מסרה לי שכיום יש 14 מקלטים לנשים מוכות ובממוצע יש בכל מקלט כ-10 נשים וילדיהן. סה"כ כ-140 נשים. אבל המספרים של נשים החיות באלימות מגיעים לאלפים וכמעט מדי שבוע נרצחת אשה אחת בישראל. מצב זה אסור שיימשך.

את רוחב היריעה של אחריות החברה והמדינה לחייהן ולמותן של נשים פרשה בפנינו בשנת 2003 החוקרת והפעילה הפמיניסטית ד"ר אראלה שדמי שטענה כבר אז שהצורך בשינוי הוא הכרחי.[1]  הספרות המחקרית הרבה שנכתבה על הנושא הזה, יחד עם הפעילות בשטח שאינן יכולות להפסיק את האלימות כלפי נשים מלהתרחש יום יום ושעה שעה. השלב הבא, כמו שטוענת הסוציולוגית הפמיניסטית, ג'סיקה נבו, צריך להיות ההבנה כי רצח נשים הוא בעיה פוליטית הדורשת פתרון פוליטי.

הפגנה נגד רצח נשים ליד ביתה של טטיאנה חייקין ז"ל, הנרצחת החמישית מאז פרוץ משבר הקורונה, 4.5.2020. צילום: אלינור ארזי

כולנו התרגלנו למציאות שבה אלימות כלפי נשים היא כמו שפעת חולפת, אנחנו שומעים/ות עליה,  יודעות/ים עליה וממשיכות/ים לסדר היום. המקלטים לנשים מוכות מלאים עד אפס מקום, עוד אשה נרצחת, עוד סיפור של אונס בתקשורת, חלקנו נרעשות/ים, אפילו יוצאות להפגנה ורובנו ממשיכים/ות ומתעלמים/ות. כעת הגיע הרגע לומר ובקול גדול, שישמע מקצה העולם ועד קצהו, רצח נשים ואלימות כלפינו הם וירוס קורונה מתמשך שאנחנו סובלות ממנו במישרין או בעקיפין כל חיינו. אלימות כלפי נשים היא וירוס אלים ורצחני שלא ייעלם מן העולם עם סיום מגיפת הקורונה. זוהי מגיפה שעלינו לעצור וביכולתנו לעשות זאת עכשיו.

כעת הגיע הרגע לומר ובקול גדול, שיישמע מקצה העולם ועד קצהו, רצח נשים ואלימות כלפינו הם וירוס קורונה מתמשך שאנחנו סובלות ממנו במישרין או בעקיפין כל חיינו

אני מציעה להוציא את הגברים המכים האלימים מבתיהם בכוחן של תקנות לשעת חירום אל בתי מלון. להפוך את הרעיון של מקלטים לנשים מוכות, ולהקים מקלטים לגברים מכים. כאשר מוגשת תלונה למשטרה והמשטרה מחליטה להרחיק את הגבר או כאשר בית המשפט מחליט על צו הגנה ומרחיק את הגבר האלים ניתן לשכן אותו בהוסטלים או במקומות אחרים פנויים בעת הזו. וכן, יש  לתת מענה אישי לנשים, בד"כ נשים ערביות, שלא יכולות לחזור הביתה מפני שהבית, לעתים קרובות הוא הבית של משפחת הבעל האלים. לכן יש למצוא דרכים מתאימות לעזור להן. יש צורך להמשיך ולחזק נשים מוחלשות ומפוחדות ולאפשר להן לחיות בביטחון בביתן.

בבסיסה זוהי הצעה לתת מענה אחר וראוי לגברים שיהיו הם אלו שיוצאו מן הבית ויזכו לחזור לדרך הישר רק אם יעברו תהליך שבו יבינו שאלימות איננה מקובלת יותר. שהרי בסופו של דבר, גם גברים סובלים מהאלימות כלפי נשים בשתי דרכים. האחת מפני שהם לעתים קרובות בני משפחה קרובים לאשה הנפגעת מהאלימות נגדה והשנייה מפני שגם להיות תוקפן זה מקום קשה ורע להיות בו. גברים שיוצאו מן הבית לבתי המלון יצטרכו לקבל עזרה ולעבור תהליך שבו ילמדו ויבינו שאי אפשר לנהל את החיים באמצעות אלימות.

ההזדמנות הנדירה שבה בתי המלון, האכסניות ובתי ההארחה למיניהם נסגרו מחוסר תיירות וחלקם אף משמשים לחולי קורונה, יחד עם העובדה שהמדינה מפעילה חוקי חירום ויש בכוחה לאכוף על א/נשים בידוד באותם מלונות, תאפשר הרחקה של גברים אלימים מבתיהם וכך נשים וילדיהן יוכלו להישאר בביתן. הרעיון הזה יכול לאפשר לנו קפיצת מדרגה במאבק נגד אלימות כלפי נשים.

העצירה הזו של העולם ברגעים אלו ממש עשויה להיות הזדמנות שאין שנייה לה לשנות את המצב. ההצעה המובאת  כאן לפניכם/ן היא ממוקדת וספציפית ואני מקווה שהיא תוכל למנף תודעה אחרת בעולם שבו לא יהיה מקום לשימוש באלימות על ידי שום גבר. הרגע הנדיר הזה שבו נעצר הכול (והמחיר כבר כבד) הוא רגע מכונן שבו אפשר גם לשנות לטוב ולא רק לרע.

ד"ר חנה ספרן היא פמיניסטית, מלמדת לימודי נשים ומגדר, פעילה ב"אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה"

[1] שדמי, אראלה, לקראת תפיסה אחרת של אלימות גברים נגד נשים: אחריות החברה והמדינה. בטחון סוציאלי 64,
אוגוסט 2003: 44-5.

 

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. בוריס

    רוב הנשים שנרצחו, לא נרצחו בידי יהודים ילידי הארץ

  2. יחזקאל

    לצערי הרב ,
    כל עוד לא יטפלו בשורשי הבעיה לא יעזרו כל דיבורי הפוליטיקה האלו,
    ושורש הבעיה איננו הגברים,
    אלא תרבות שלמה שלא עושה מחקר אמיתי ומעמיק על מהות הבעיה,
    מדוע היא נגרמת ?
    האם זו בעיה תרבותית ?
    האם זו בעיה במערכת החינוך ? בצבא ? בתקשורת ?
    האם ניתן לנטר אוכלוסיות בעיתיות שבהן מתרחשים רוב מקרי האלימות ?
    האם בגלל חוסר רצון פולטי להתמודדות עם חתכי אוכלוסיה בעייתיים נרצחות נשים אשר מותן יכול היה להימנע ?

    לצערי הרב , כפי שאני רואה זאת,
    מיחסים לכל פלחי האוכלוסיה את אותה רמת אלימות כנגד נשים,
    ישנו פחד להתומדד עם גברים אלימים המצויים בלב אוכלוסיה אשר רואה באלימות כנגד נשים חלק מהתרבות,
    או בקרב אוכלוסיה מוחלשת שבה אין אפשרות לטפל לא בגבר ולא באשה
    התוצאה של הפעילות עד היום הינה ריבוי תלונות שווא כלפי גברים בהליכי גרושין
    וכמעט אפס טיפול רציני במוקדי הבעיה ,