• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

מות הביקורת: על הדה-פוליטיזציה של סגר הקורונה בשיח הרדיקלי

מהלכי הסגר שננקטו בישראל ובעולם משרתים את החזקים והעשירים על חשבון המוחלשות והעניות, ומעוררים ביקורת בקרב רופאות וחוקרות. ואולם, בפיד השמאלני פרחו פוסטים על חשיבות הציות לסגר מתוך סולידריות, לצד סדרות מומלצות ועוגות. התמיכה במדיניות הממשלה תוך תיוגה כסוציאל-דמוקרטית מזמינה ביקורת דווקא משמאל, וגם כמה הרהורים סוציולוגיים • חלק א'
נטלי גרויסמן

כותבת ועורכת, בעלת תואר ראשון במשפטים ותואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב

חלק א': הקמפיין של השמאל בעד הסגר

ניצנים נראו ברשת לפני כשבועיים. חלפו אז ארבעה שבועות מתחילת הסגר הכללי שהוטל בישראל בחודש מרץ האחרון, בשם המאבק במגיפת הקורונה, והנה, המורות הועלו על המוקד. הסתבר שמשרדי האוצר והחינוך מתכננים לגזול חודש מחופשת הקיץ שלהן מבלי לשלם להן שכר על כך, כפיצוי לתלמידים על השבתת הלימודים בבתי הספר עקב הסגר. את התנגדותה המתבקשת והנחרצת של מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, לדרישתם המקוממת, הציגו כבלתי-לגיטימית. כך הצליחו להסית את הציבור הרחב נגד המורות, ובאופן חריג, גם להלהיט את "הפיד השמאלני", שיצא להגנת המורות.

עד אז, ובמידה רבה גם עד עתה, השלכותיו הפוגעניות של הסגר לא הגיעו למעמד של שיחת היום בשיח השמאלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות ובתקשורת. בכך אני מתכוונת לשיח שמתקיים בקרב מי שמזוהות, ולו חלקית, עם עמדות שמאל בגוון רדיקלי: שמאל לא-ציוני, שמאל פמיניסטי ולהטב"קי, שמאל מזרחי ושמאל סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי. אומנם המציאות הוכיחה אחרת, אך זוהי, לתפיסתי, הזירה האידיאולוגית שהייתה אמורה להיחרד יותר מכול ממפגעי הסגר, שהרי התעמרות הממשלה במורות כעת היא רק קצה הקרחון. למעשה (ועל כך ארחיב במאמר הבא בסדרה), זהו ביטוי אחד מני אינספור למשבר הכלכלי-חברתי העצום שחולל הסגר, לצד נזקים כבדים רבים נוספים, אם במונחי שוויון וצדק חברתי ואם במונחי זכויות אדם, נשים ואזרחיות.

מדובר, למשל, על למעלה ממיליון עובדות שכירות ועצמאים, חלקן הגדול עניות, מוחלשות ופליטות, שפרנסתם נגדעה, זמנית או בכלל, בעקבות הסגר. וזה קורה תחת משטר ניאוליברלי, שרק הולך ומעצים את הפערים בין בעלי ההון והכוח לבין שאר האוכלוסייה. מדובר, למשל, על הפרה יסודית של זכויות אדם ואזרח המתבטאת בהגבלות הסגר עצמן ובתופעות שהתרחשו בחסותו, כולל דיכוי אלים של אזרחיות ואוכלוסיות מוחלשות. מדובר, למשל, על עלייה תלולה באלימות ובעבירות מין כלפי נשים וילדים בתוך המשפחה, על כליאת עשרות אלפי תושבות בתנאי גטו ועוצר, כמו בבני ברק, לדוגמה, ועל אלימות משטרתית ואזרחית כלפי "מפרי בידוד" ופלסטיניות. וזוהי רשימה חלקית ביותר.

ובכל זאת, העיסוק העקבי בנזקי הסגר נותר נחלת מעטות יחסית בזירה הרדיקלית בזמן הסגר ההדוק. כיום, כשהסגר הולך ומשתחרר, תחלואיו הרבים שנותרו עמנו תופסים יותר נפח בשיח, אך זה עדיין רחוק מלשקף את חומרתם והיקפם. בולטים בעיקר ארגון "כוח לעובדים", תנועת "עומדים ביחד" ומרכז אדוה, וההתארגנויות "כאן תוקם" ו"שוברות קירות", לצד מספר פעילות וחוקרים, שמתמקדים באסון הכלכלי ובמצוקה שהמיט הסגר על כה רבות מאיתנו. בה בעת, רק מיעוט שולי בזירה, ואף מזערי ממש, הפגין עד כה גישה ביקורתית ביחס לעצם מדיניות הסגר, בהינתן השלכותיה החברתיות, הכלכליות והפוליטיות הקשות. 

מדובר בהפרה יסודית של זכויות אדם ואזרח, המתבטאת בהגבלות הסגר עצמן ובתופעות שהתרחשו בחסותו. צילום: cc by-Prachatai

יאללה, סגר!

למעשה, בזירה השמאלית הרדיקלית השתרר קונצנזוס גורף ומבוצר עד להדהים, על כך שהסגר הוא גם מענה הכרחי לסכנת הקורונה, מתוך הנחה שרק באמצעותו אפשר למנוע פגיעה חמורה בבריאות הציבור, וגם המענה הראוי ביותר מבחינה מוסרית ופוליטית. לגישת תומכיו משמאל, הסגר הוא מפגן של סולידריות שנועד להציל חיי אדם ותובע מהבריאים והאיתנים שבינינו לציית להגבלות שונות כדי להגן על הפגיעים יותר שבקרבנו, ובראשם הקשישים ומדוכאי החיסון. אז מה כבר יכול להיות יותר צודק מזה?

רק עובדה שולית אחת נשמטה בדרך כלל מהטקסטים המרגשים על סולידריות בזמן קורונה: כמעט כל אישה ואיש בישראל הם קרובי משפחה של קשישים או קשישים בעצמם, ואם לא קרובים אז מקורבים, ואם לא לקשישים, אז למי שנושאים באמתחתם גורמי סיכון אחרים שמגבירים את פגיעותם לקורונה. ובאמת השתיקה בעניין זה מובנת, כי הוא מחליש את טיעון הסולידריות. הרי אם כולנו קשורים בעבותות אישיות לאנשי קבוצות הסיכון, אז למעשה, סולידריות איתם אינה אלא סולידריות עם עצמנו, כלומר: אגואיזם. כשלעצמה זו תופעה אנושית לגיטימית ואף בלתי-נמנעת, אבל זו לא בדיוק סולידריות.

העובדות, בכל זאת, לא מרפות את ידיהם של תומכי הסגר ומקבלי דינו. בהתאם לכך, פרחו בפיד פוסטים על חשיבות הציות לסגר מתוך סולידריות, על סדרות של "נטפליקס" ועוגות שמסייעות להעביר את הסגר בנחת ועל הזלזול המזעזע בקשישים ובחולים שמתבטא בכותרות עיתונות שמדגישות שלקורבנות הקורונה היו "מחלות רקע". לצד זה, הופיעו פוסטים מהאסכולה הרפואית שהתמקדו במוראות הקורונה עצמם, בנתונים על קורבנות הקורונה בחו"ל ובדרכים לייעל את בידודנו מזולתנו. והיה גם דיון סוער בשאלה אם הסגר בתוך הקו הירוק ילמד סוף סוף את היהודים כיבוש מהו או שמא אסור להשוות. גדעון לוי, למשל, הסביר בטורו בעיתון "הארץ", כמה רחוק הסגר בישראל מתנאי הכיבוש, אם כי הוא מטעים את היהודים במקצת מהסבל שהם מעתירים על הפלסטינים. בפיד עצמו הסוגיה לא הוכרעה, אך הסתמן רוב למחנה שאוסר להשוות.

בפועל, א/נשים מ"קבוצות סיכון" נרחבות ביותר כבר נפגעו מהסגר, חלקם דווקא מי שאינם מנויים על נטפליקס ואינם מתאווררים במרפסות שמש מרווחות בעודם משווים בין הסגר לכיבוש

מחירי הסגר, לעומת זאת, עצומים ככל שיהיו, לא הפכו בשום שלב לשיקול רלוונטי לצורך בחינת הלגיטימיות של מדיניות הסגר בקרב תומכיה משמאל. בפועל, "קבוצות סיכון" נרחבות ביותר כבר נפגעו מהסגר, ורבים שילמו או ישלמו עליו בבריאותם ובחייהם – חלקם דווקא מי שאינם מנויים על נטפליקס ואינם מתאווררים במרפסות שמש מרווחות בעודם משווים בין הסגר לכיבוש. ועדיין, מציאות עגומה זו לא עוררה את התומכים, שמעלים על נס את ערך הסולידריות, לתהות שמא תמיכה מוחלטת בסגר משקפת חוסר סולידריות עם קרבנותיו. בה בעת, עמדתם לא רוככה גם לנוכח שורה ארוכה של נתונים, פרסומים וטענות רופאים וחוקרים, שמעוררים ספקות משמעותיים במישור המדעי לגבי עצם נחיצותו ויעילותו של הסגר למאבק בקורונה. חלק מהמומחים, יש לציין, אף מצביעים על נזקים חמורים לבריאות הציבור שנובעים מהסגר.

יותר מזה: גם מי שמחו עד כה בעקביות נגד מחירי הסגר ותבעו פתרון הולם עבור נפגעיו נמנעו בדרך כלל מלפקפק בלגיטימיות הסגר או מלקרוא, חלילה, להפסקתו. מי שכן העזו להעלות ביקורת ביחס למדיניות הסגר עצמה, כמוני למשל, נתקלו לרוב במקבץ תגובות שוללות: מחשדנות מקדמית עזה שהובילה לדחייה ידועה מראש, דרך הדיפה ולעג שלא אפשרו דיון ענייני, ועד הוקעה והכפשות אלימות. בין התגובות הפוסלות בלטה הטענה, כי ספקנות ביחס למדיניות הסגר משקפת תפיסה ימנית ניאוליברלית. זו מקדשת חירות למעטים במקום שוויון לכולם, ומעדיפה את השוק הקפיטליסטי הדכאני תוך שהיא שולחת עובדים מנוצלים להסתכן ולסכן אחרים בקורונה, במקום שיהיו מוגנים בביתם בתמיכת המדינה. איזו מדינה? לא כל כך ברור. אולי אוטופיה, אבל לא ישראל. ועל כך ארחיב בהמשך.

מי שהעזו להעלות ביקורת ביחס למדיניות הסגר עצמה נתקלו בתגובות שוללות, ובראשן כי ספקנות זו משקפת תפיסה ימנית ניאוליברלית. צילום: cc by-Jernej Furman

מוות לקורונה ותחי מדינת ישראל!

נגיף הקורונה מזן COVID-19 הוא נגיף מסוכן, שמתפשט בין אנשים באמצעות הדבקה ועלול לגרום לתחלואה קשה ולתמותה בקרב מיעוטם של הנדבקים. המעקב אחר התפשטות הנגיף ברחבי העולם החל רק בחורף האחרון, ולכן לא ברור עדיין מהו בדיוק שיעור התחלואה והתמותה מהנגיף, ואם ועד כמה הוא חריג בהשוואה לנתונים ידועים בדבר מחלות נגיפיות מדבקות אחרות דוגמת שפעת. בשלב זה אין בנמצא חיסון נגיש מפני הנגיף, וככל הידוע לנו, במדינות מסוימות גרם הנגיף במהלך החודשים האחרונים לתמותה בקצב ובהיקף גבוהים וחריגים יחסית לסטטיסטיקת התמותה השגרתית באותן מדינות. אלה נתונים שמהווים מבחינתי נקודת מוצא עובדתית לניתוח משבר הקורונה.

ממש כמו רבות אחרות בציבור הרחב, כולל בחוגי השמאל, אני סבורה שמדינות ואנשים צריכות להתייחס בכובד ראש לסכנת הקורונה. בנסיבות הנוכחיות, צריך להניח שהיא עלולה להוביל לתמותה בקצב מהיר ובשיעור גבוה יחסית, לעומת מחלות מדבקות אחרות. לכן, חובה על מדינות לנקוט אמצעים מתאימים כדי לצמצם למינימום את התמותה מקורונה, בין אם חשופות לסכנת תמותה כזאת בעיקר קבוצות סיכון מסוימות, כמו קשישים, ובין אם מדובר על אוכלוסייה רחבה יותר. מנגד, לעומת רבים כל כך מקרב חברותיי בשמאל, הקומפקטי כשלעצמו, מלכתחילה לא הלהיבה אותי ההחלטה להחיל סגר כללי כפתרון לסכנת הקורונה, בהקשר העולמי והישראלי כאחד.

התמיה והדאיג אותי מגדל הדומינו של הסגר שהלך והתגבהּ כל כך מהר באירופה, מבלי שיהיה לכך תקדים בימינו אנו, ותוך אימוץ המודל שיושם בהקשר זה בסין הטוטליטרית. הוטרדתי – לא כי אני אוהדת מגיפות – אלא כי ראיתי בהחלת סגר כללי משום מהלך חריג, קיצוני ואנטי-דמוקרטי מאין כמותו, שטומן בחובו נזקים חברתיים ופוליטיים עצומים וארוכי טווח. בין השאר הדהדה בתודעתי "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין (2007). קליין מדגימה ומבהירה היטב כיצד אסונות ומשברים, לאומיים וגלובליים, נוצלו בעשורים האחרונים בידי מנהיגים ובעלי הון להאצת תהליכי הפרטה ולהעברת עוד ועוד משאבים מהציבור הרחב אל מוקדי העושר והכוח. התוצאה היא פערים עצומים עוד יותר בין החזקים למוחלשות ומשטר פוליטי וכלכלי דכאני עוד יותר.

התמיה והדאיג אותי מגדל הדומינו של הסגר שהלך והתגבהּ כל כך מהר באירופה, מבלי שיהיה לכך תקדים בימינו אנו, ותוך אימוץ המודל שיושם בהקשר זה בסין הטוטליטרית

מדיניות הסגר שיושמה במדינות רבות לנוכח איום הקורונה הובילה להשבתה נרחבת של מקומות עבודה ועסקים, תוך יצירת אווירת חירום ואסון ותוך צמצום קיצוני של חופש הפעולה והתנועה של אזרחיות ותושבות. קשה לחלוק על כך שמדובר במשבר שנושא בחובו בדיוק את הסכנות שקליין מצביעה עליהן, וגם על כך שכבר בעצם יישומו תובע הסגר מחיר כבד מרבות ורבים, ולבטח בישראל, כולל בגוף ובנפש. זו הייתה ועודנה סיבה מספקת בעיניי, לא לקבל את מדיניות הסגר כמובנת אליה.

למעשה, דווקא מנקודת ראות פוליטית ומוסרית הנטועה באג'נדת שמאל, מתחייב לבחון את מדיניות הסגר במבט ביקורתי ולשקול את מחיריה אל מול הסיכונים והמחירים הנובעים מאיום הקורונה. זה לא אומר שצריך להכריע אם הסגר הוא פרי קונספירציה או שמא מודל שממשלות אימצו בתום לב. גם אין הצדקה להניח מראש שמדיניות הסגר שגויה או לפסול אותה בכל תנאי. אבל מחיריה של מדיניות זו בהחלט מחייבים אותנו לקרוא לשימוש באמצעים פחות פוגעניים, אם מסתבר שיש כאלה ושהם יעילים באותה מידה או אף יותר. כך מתחייב גם, ככל שמסתבר שהיקף התחלואה הקשה והתמותה מקורונה ברחבי העולם, או במדינה מסוימת, נמוך משמעותית מהתחזיות שהוצגו כהצדקה לנקיטת סגר.

לפתע הפכו ארגון הבריאות העולמי, כמו גם ממשלות ימין רך עד קיצוני בעולם, לאורים והתומים של השמאל הביקורתי. צילום: Paradox Wolf, cc by-nc

ואם מסתבר שסגר כללי הוא אכן האמצעי היעיל ביותר למאבק בקורונה ושסכנותיה הממשיות של הקורונה עונות על התחזיות הקודרות ביותר? גם אז, לתפיסתי, אין הצדקה לצדד אוטומטית בסגר, אלא יש לשקול את מחיריו אל מול מחיריה הצפויים של מגיפת הקורונה, מנקודת מבט מוסרית ופוליטית. ייתכן שיהיה קשה להגיע להכרעה, וייתכן שבנסיבות כאלה יהיה לגיטימי או מוצדק לדבוק במדיניות הסגר, חרף מחיריה. אבל בכל מקרה, זוהי סוגיה שמחייבת התייחסות ודיון, מתוך מודעות למחירי הסגר, שאותם משלמות יותר מכול המוחלשות והמודרות שבינינו.

מהר מאוד הסתבר לי, שהמובן מאליו שלי, כלומר עצם התפיסה שראוי וצריך לקיים דיון ביקורתי על הסגר, ולו כי מדובר במופע פוליטי חריג ועצום בהשפעתו, רחוק מאוד מהמובן מאליו שהתקבע בשיח הרדיקלי בכל הנוגע למשבר הקורונה. בקרב הרוב המוחלט של אנשי שיח זה גיליתי סירוב קיצוני להכיר במחירי הסגר כשיקול כלשהו, לצורך בחינת הלגיטימיות של הסגר. גיליתי גם אטימות מוחלטת לרעיון שייתכן שמכבש הסגר הוא אמצעי אגרסיבי מדי שאינו נחוץ להתמודדות עם הקורונה, לפחות לא בכל הנסיבות ולא בכל מקום. אטימות במובן של סירוב אפילו להתוודע לטיעונים בנושא או לקיים דיון עליהם, מבלי להתחייב לעמדה כזו או אחרת.

כך, לפתע, הפכו ארגון הבריאות העולמי, זרוע של האו"ם והתגלמות הממסדיות, כמו גם ממשלות ימין רך עד קיצוני בעולם, לאורים והתומים של השמאל הביקורתי. רשימה מזהירה זו כוללת גם את ממשלת ישראל, מלכת הכיבוש ואלופת הניאוליברליזם, שבראשה קיסר בעיני עצמו, שמשווה בין מגיפת הקורונה לשואה, ושכל שעת חירום נופלת לידיו כמוצא שלל רב. לפתע, לא ייתכן שממשלות פועלות בניגוד לאינטרסים של אזרחיות או מפעילות אלימות מיותרת או סתם טועות. לפתע לא ייתכן שהממסד הרפואי טועה או פועל מתוך שיקולים זרים, אותו ממסד שאחראי לעוולות רבות כל כך בארץ ובעולם. ולפתע, בריאות היא תחום שמנותק מפוליטיקה.

וכמובן, ישנה השפעת הספרדית. זו שאכן קטלה מיליוני נשים וגברים, אבל לפני מאה שנה ולפני שהמציאו את מכונות ההנשמה. הסתבר שזכר מגיפה זו רלוונטי יותר לגיבוש עמדה ביחס לסכנת הקורונה ונחיצות הסגר מאשר בדיקה שיטתית של נתונים על מופעי הקורונה בארץ ובעולם ומטענות של חוקרות ומומחים ברפואה ובביולוגיה שמצביעות על כשלי הסגר כמענה לקורונה. פקידי משרד הבריאות, גיליתי, נאמנים יותר על חבריי הרדיקלים ופחות "ממסד" בעיניהם מאשר "סתם" רופאים, וכותרות בטלוויזיה ובאתרי חדשות הן מידע מספיק אמין עבורם כדי להבין את סכנת הקורונה. גם די להם בנתוני התמותה מקורונה באיטליה וספרד כדי לדעת בוודאות גמורה שסגר הוא צו השעה בישראל.

לקח לי קצת זמן, אבל בשלב מסוים הבנתי: קורונה היא האויב החדש, והיא לא לוקחת שבויים. והפעם מיטב השמאל התייצב בצד המיליטריסטי והכובש – זה שלא רואה בעיניים, זה שמוכן להפציץ את הקורונה בכל מחיר, ולא משנה כמה אזרחיות נחנקות בינתיים, בלי לעצור לרגע כדי לתהות מי זה האויב הזה בכלל ואם אפשר גם בלי לחנוק ובלי חומות הפרדה.

חסרת בית בקליפורניה, 13.4.2020. יש לשקול את מחירי הסגר למול מחיריה הצפויים של מגיפת הקורונה, מנקודת מבט מוסרית ופוליטית. צילום: cc by-Russ Allison Loar

***

תקציר הפרקים הבאים, כולל ספוילרים:

האם הציות הנחוש לרעיון הסגר בקרב שמאלנים מדופלמים נובע מהשפעתה משביתת השמחה והחשיבה הביקורתית של חרדת הקורונה? סביר להניח שזהו גורם בעל משקל ניכר והוא גם מעורר אמפתיה. הלא מדובר בחרדה קיומית, שמתחזק אותה שיח רב מערכתי: רפואי ומדעי, ממשלי ותקשורתי. ובכל זאת, תוך ניסיון לעקוף את החרדה, אציג בשני חלקיו הבאים של המאמר, שיתפרסמו בהמשך, מספר טיעונים ביקורתיים ביחס להצבעת האמון הגורפת והאוטומטית של הזירה השמאלית-רדיקלית במדיניות הסגר.

ראשית, אתייחס ביתר פירוט להשלכות הפוגעניות של מדיניות הסגר בישראל ובמקצת גם להשלכותיה הגלובליות, ואטען שיש לייחס להשלכות אלה משקל מכריע בהרבה מכפי שניתן להן בזירת השיח הרדיקלי. לצד סימון היבטיו הכלכליים-חברתיים של הסגר, בין השאר בראי התזה של קליין על דוקטרינת ההלם, אצביע על מחיריו במישורים נוספים, ובהם הפגיעה בחירויות פרט בסיסיות. לעומת רבים בזירה הרדיקלית שנוטים להקל ראש בסוגיה זו, אטען כי אין הצדקה לכך ואתייחס למחירים הדיפרנציאליים שגוזר הסגר במונחי חירות על אוכלוסיות ואינדיבידואליות, לנוכח הקשר ההדוק שבין חירות למיקום חברתי.

שנית, אתייחס לנתונים ולפרסומים שיש בהם כדי לערער את הוודאות שהתגבשה בשיח הרדיקלי באשר להכרחיות הסגר כאמצעי להתמודדות עם הקורונה, ובפרט בישראל. אטען שחוסר הנכונות של רבים בזירה הרדיקלית לשקול מידע זה מבטאת ביסודה חשיבה דוגמטית וקונפורמית. זו אולי תופעה מובנת לנוכח השפעתה של החרדה מפני קורונה, אך היא אינה מתיישבת עם מחויבות לשיח רציונלי וענייני, ולחשיבה ביקורתית ופתוחה לשינוי ביחס למציאות ולסדר החברתי והפוליטי.

שלישית, אטען שהצבעת האמון הגורפת והחד-משמעית של הזירה הרדיקלית בסגר, תוך הצגתה כעמדה שמאלית והומניסטית, משקפת כשל פוליטי ומוסרי. הכשל הפוליטי נעוץ בנרמול ובדה-פוליטיזציה של מדיניות הסגר. כך, הסגר נתפס כמהלך מובן מאליו והכרחי מבחינה מדעית, תוך התעלמות, מלאה או חלקית, ממשמעויותיו והשלכותיו הפוליטיות, כלומר מהאופן שבו הוא משפיע על יחסי כוח חברתיים ונובע מהם, ותוך ניתוק מלאכותי בין הסגר עצמו לבין מחיריו הצפויים ותופעות פסולות ולא מקריות שנגזרות ממנו. מבחינה מוסרית, התמיכה העיוורת בסגר מבטאת חוסר סולידריות עם נפגעות הסגר והשלמה עם עוולות חברתיות קשות, כמו גם שיתוף פעולה עם מהלך אנטי-דמוקרטי מסוכן. בהקשר זה אסביר גם מדוע אין מקום לזהות אוטומטית ביקורת על הסגר עם ניאוליברליזם, ומדוע דווקא תמיכה בסגר עשויה לשקף יישור קו עם הממסד ועם התוכנית הניאוליברלית.

רביעית, אציג את ההשערה הסוציולוגית שהתמיכה האדוקה במדיניות הסגר שסחפה את זירת השמאל קשורה, בין השאר, לזהות ולמיקום החברתי הבולטים בקרב השותפים לשיח זה, כלומר לכך שרובם פריבילגים, לרוב במונחים מעמדיים ואתניים כאחד, ולעיתים גם מגדרית. ככאלה, הם חשופים פחות למפגעי הסגר ומשלמים עליו מחיר נמוך בהרבה לעומת רבות אחרות באוכלוסייה, בעוד שלסיכוני הקורונה הם חשופים במידה דומה לזו שחשופה אליה שאר האוכלוסייה. לכן יש להם יותר אינטרס לתמוך בסגר מאשר להתנגד לו.

לצד זה, אעלה כמה הרהורים על הקשר בין בהלת הקורונה והאמון העיוור בסגר לבין כללי המשחק הפטריארכליים, הבורגניים והלבנים המקדשים טוהר, ניקיון, סדר ושליטה. מוטיבים אלה, ממחישה לנו ההיסטוריה, מיתרגמים בנקל לאלימות, דיכוי ועוול.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוני כהן

    אכן, הסגר המוחלט היה טעות. להבא יש להגביל את היכולת של המדינה להפעיל כוח על תושביה, ולהתחיל בפיזור כל המגזר הציבורי, בדגש על מערכת הבריאות.

  2. טין בכור

    נהדר תודה, מחכים למאמרי ההמשך.

  3. איתי

    קלאסיקה המסבירה את היעלמותו של השמאל: מחלה הגורמת לשמאלנים תמיד לתקוף את השמאלנים האחרים, בטענה שאינם שמאל אמתי. נראה כמו תחרות שהמנצח בה יזכה להיות השמאלן האחרון בעולם.

  4. סמולן

    הו, "אם כולנו קשורים בעבותות אישיות לאנשי קבוצות הסיכון, אז למעשה, סולידריות אתם אינה אלא סולידריות עם עצמנו, כלומר: אגואיזם". פרייסלס.

    הרשי לי לצרף מאמר שדן בעצם בדיוק באותה תופעה, עם הנחות דומות, כלים דומים ולמרבית הההפתעה גם המסקנות – דומות (השמאל הישראלי ימני מדי למאכל אדם). אני מכוון ליצירתו העל זמנית של יהודה שנהב, מחאת האוהלים ככלי משטרי, או שם אחר. shorturl.at/hzE69

  5. אביה

    נטלי היקרה,

    וואו, כל הכבוד לך על האומץ לכתוב את הדברים הללו. אני כל כך מזדהה עם מה שתיארת, וביטאת זאת בצורה מאוד ברורה וחדה.
    מה שלי מפריע/ מכאיב בעיקר זו העובדה שהמון אנשים מקבלים את הנרטיב הרשמי כ״תורה מסיני״, בלי להטיל ספק או לשאול שאלות.
    גם אם מראים להם נתונים שסותרים/לא מסתדרים עם הגרסה הרשמית, הם עדיין בשלהם, עצוב ):
    אך יש אור בקצה המנהרה- עצם זה שהעלית בכתב וביטאת מחשבות ושאלו אלו, מראה שיש תקווה. מזל שעוד יש אנשים כמוך שמעיזים לומר: זו לא תורה מסיני, או המלך הוא ערום!

    תודה לך, בהערכה מאביה