• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

אורלי וילנאי, חיילים לא נולדים חיילים

עם גיוסו של בנה לצה"ל, פרסמה אורלי וילנאי טור נרגש. מה חבל שלמרות שנערכה לכך 18 שנה, לדבריה, כל מה שהצליחה לחלץ הוא גבב של אמירות כל-ישראליות נבובות על שלום ועל חלומות שאי אפשר להגשים
סיון טל

הבן של אורלי וילנאי מתגייס לצה"ל, ויש לה המון מה להגיד על זה. ומה יש לה להגיד? בעצם כלום. כלומר, אין חדש תחת השמש הישראלית: ללכת אל, ללכת מ… ללכת, כי כולם הולכים.

"18 שנים את נערכת ליום הזה, גם אם לא במודע" – היא כותבת, ואכן מודעות עצמית היא משהו שחסר מאוד בטור הזה. כי היו לה 18 שנים מאז הולדת בנה כדי ללמוד מה עושה צה"ל לחייליו ומה עושים אלה לחסרי המזל שנולדו בארץ הזאת ואינם יהודים. 18 שנים היו לה לעקוב אחר מפעל ההתיישבות שמקים צה"ל בפקודת ממשלתו תוך הריסה מתמשכת של חייהם של ילידי הארץ. 18 שנים היו לה לראות את עזה מדממת ואת תושביה נאנקים תחת אש התופת של צבא ישראל האימתני ותחת מצור אכזרי. 18 שנים היו לה לעקוב אחר מדיניות הממשלות ולהבין ששלום לא יכול לצאת ממדיניות קולוניאליסטית ומיליטריסטית. 18 שנים היו לה כדי ללמוד ולהכיר את האידאולוגיה הגזענית שהובילה לטיהור האתני של פלשתינה ולמלחמה הדמוגרפית שמלווה אותנו כל חיינו כגזירת שמיים שרק כסילות או עיוורון יכולים להביא אדם הומני לקבל, כדבריה: "ילדים נולדים כאן כשהם "מיועדים לשירות ביטחון" מעצם קיומם". אמירה זו כה נכונה, שהדבר היחיד שיותר מדכא ממנה הוא העובדה שהיא נאמרת בהשלמה ובקבלה.

"השבוע, באופן רשמי, הפך הילד שלי להיות רכושו של צבא ההגנה לישראל," קובעת וילנאי. והוא עשה זאת מרצונו החופשי ובהסכמתה המלאה. נער הייתי וגם זקנתי, ומה למדתי? שהילד שלי הוא רכוש צה"ל.

"חדר אחד של הלב מייחל זאת ואילו בחדר השני תמיד עולה המנגינה — מארש קצבי שמורה לך — הניקי אותו בנכונות למות בעד ארצנו "כי לנו לנו ארץ זאת". והקונפליקט הזה בין אהבת המדינה באופן טהור ובסיסי לכורח להעלות לה את בנך לעולה, ולו מטאפורית — מכה בי עכשיו במלוא העוצמה."

מדוע חושבת וילנאי שדקלום המשפט "כי לנו ארץ זו" בקצב מארש הופך אותו לנכון וצודק וטהור? לאלוהי היהודים פתרונים. ובכלל, למרות מאמציי הכנים, לא הצלחתי למצוא קונפליקט בין "אהבת המדינה באופן טהור ובסיסי" לבין נכונות להקריב את חיי בנך. דווקא יש קשר של סיבה ותוצאה בין הדברים. הקרבת הבנים למען הכיבוש הבזוי היא פועל יוצא של פטריוטיזם מזוקק וחסר חמלה ששם את המדינה מעל אזרחיה ומעריץ את הדגל ולא את האדם. וזה כנראה הקונפליקט שמכה כה קשה בהורי החיילים: התפיסה העצמית של מימוש ערכי מוסר אוניברסליים לעומת ריק מוחלט של ערכים כאלה באופן שבו מתממשים החיים עצמם.

"יונתן שלי נולד בשיא תקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו ברחובות על בסיס יומי והאימה הכתיבה מציאות חיים בלתי נסבלת. אז בנינו לילד שלנו מגרש משחקים על הגג. במקום לטייל עם העגלה או לבלות בגינות שעשועים, הנחנו דשא סינטטי, נדנדה, מגלשה ובנינו לו אשליה של עולם שמח, אי של שפיות."

אי של שפיות בתוך אי של אטימות בתוך אי של בורות. כמה יפה שיש לך את כל השפע הזה בביתך המרווח עם האשליה של עולם שמח. וכמה מתנשא ואטום לכתוב זאת כאשר מרבית הילדים נאלצו לבלות בגינות השעשועים הציבוריות, רחמנא ליצלן. ואלה שאפילו על גינות שעשעים יכולים רק לחלום – הם לא קיימים בעולם המדומיין של וילנאי אבל ייתכן שבנה יזכה לראותם, גם אם רק דרך כוונת טלסקופית של נשק מתוחכם שנועד לנטרל אותם בטרם יחדרו לתודעתו השפויה.

"כמו כל ילד ישראלי גם הוא הפנים מה זה "צבע אדום" ומה עושים כשיש אזעקה, וגם הוא מכיר מהשירים של פעם את המלה "שלום", אבל מבין שיש חלומות שהם נחלת העבר."

נראה שפיתחנו "חסינות עדר" מפני אשליית השלום היפה והנוראה. התפכחנו מהחלום שהערבים ייעלמו, ואנו מכירים במציאות שבה לא יהיה שלום כי יש כאן ערבים. כל ילד ישראלי מפנים זאת. גם אורלי וילנאי היתה פעם ילדה. גם היא הפנימה שיהודים צריכים לשלוט במרחב כדי לחיות. עם הנצח לא ישקר, ויש לו את האמת שלו…

"במציאות שבה הילד שלך משחק בסוניפלייסטיישן עם ילדים ברחבי עולם נטול גבולות, לא הגיוני למסור אותו לצורך מלחמה אפשרית — הרבה יותר הגיוני לפצוח בתהליך שלום."

כאן שוב מציגה לנו האם הגאה והחרדה עולם מדומיין נטול גבולות. היא רק לא שמה לב שהעולם נטול הגבולות הזה הוא רק חלק קטן של האנושות, והחלק השני – 86% מהאנושות – נותר מחוץ לגדר, בעולם של עוני ודיכוי שעליו אמונים, בין היתר, בנינו הטובים. כידוע, קטע קצר אך משמעותי מהקיר הגלובלי עובר ממש כאן, בארץ ישראל. אבל הרבה יותר הגיוני לפצוח בתהליך שלום. שלום עם מי? למה, עשינו למישהו משהו?

"הבן שלי ואני שונים בעמדותינו הפוליטיות. המשנה שלו, גם אם הפוכה משלי — סדורה ומלומדת."

זה האבסורד של הפוליטיקה הציונית: שמאל וימין – משנות סדורות והפוכות לכאורה – מתכנסות שתיהן לאותה לאומיות מקובעת ועיוורת שאין בִּלְתָּהּ. השמאל חולם על שלום, הימין חולם על בטחון, במציאות יש כיבוש ושני הצדדים מתעלמים ממנה. רק בשוליים שמשמאל ומימין לציונות ניתן למצוא אמת – בשמאל שאיפה כנה לשוויון ופירוק כל מנגנוני העליונות הדתית, האתנית והמגדרית, בימין שאיפה כנה להיעלמותם של הערבים ולכינון מדינה יהודית טהורה על ארץ ישראל השלמה. אלה וגם אלה אינם ציונים. אלה וגם אלה מסומנים כאיום על החלום, כסכנה של ניפוץ האשליה.

אז יש לנו נשק ויש לנו גבר בארץ ישראל, אבל מה עושים עם הנשק? "צא, תיהנה, שמור על עצמך — ובוא הביתה, ותביא שלום!"

הגוזל עף מהקן, חותך את השמיים (ואת הנהגים בכביש), ואיך נדע כי זה הילד הפך לגבר? "הילד גדול, מדינת ישראל מודיעה לך. הילד הזה, שאת עדיין קוראת לו אפרוח, הוא מעתה גבר שבגברים, ולראיה, הנשק." אכן, יש נשק – שלא נתבלבל. אז יש לנו נשק ויש לנו גבר בארץ ישראל, אבל מה עושים עם הנשק? "צא, תיהנה, שמור על עצמך — ובוא הביתה, ותביא שלום!". אז אל תשכח ליהנות, ובדרך הביתה עצור במרכול (אך רק ביום חול) וקנה לי לחם, חלב ושלום. ואם אין שלום אז לא נורא, תביא בשר במקום.

אסיים בדעתי האישית: הילד שלי, מבחינתי, לא מיועד לשירות בטחון. אינני מקבל את הייעוד המלש"בי, ואני כופר בו כלל ועיקר. ארץ זו היא לנו ולכל ילידיה – ללא הבדל דת, גזע ומין. היא אינה ארץ קודש, היא ארץ כמו כל ארץ אחרת. היא לא ניתנה לנו האזרחים באופן טבעי או משמיים אלא נכבשה בכוח הזרוע. גבולותיה נקבעו במלחמה, ואזרחיה נקבעו בהחלטה חד-צדדית. את הגבולות המדיניים ואת אי השוויון משמר הצבא בעזרת נשק. לא הנשק מעיד על הפיכת ילד לגבר, אלא בגרות פיזית ומנטלית. רגש לאומי אינו תחליף לחמלה, ואמונה אינה תחליף להשכלה. החיים הם לא משחק פלייסטיישן – חיים רק פעם אחת, ולכל אדם יש אחריות מוסרית להחלטותיו ולמעשיו. החליטו אתם מה עליכם לעשות, אל תשאירו את ההחלטה בידי המדינה.

סימון דה בובואר אמרה שאישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה. גם חיילים לא נולדים חיילים. עוד אמרה דה בובואר כי עבד מציית בוחר לציית. ציות אינו האפשרות היחידה, והבחירה בידינו.

אורלי וילנאי. צילומסך מהתוכנית "שיחת נפש" הטלוויזיה החינוכית
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    הקביעה "אלה וגם אלה אינם ציונים. אלה וגם אלה מסומנים כאיום על החלום, כסכנה של ניפוץ האשליה" נכונה רק בחלקה השמאלי. השאיפה של הימין הקיצוני לארץ "נקיה" מערבים הוא החזון של הציונות המקורית – לזאת שאפו בן גוריון ורוב בני דורו בהנהגה הציונית.

  2. איתי

    לשמאל הישראלי יש רפלקס: כל פעם שמישהו אומר משהו שעלול בטעות להתקרב לדעותיו – חייבים להרחיק אותו ולהסביר לו כמה הוא לא, אבל ממש לא, שמאל וגם לעולם לא יהיה.

    לימין הישראלי יש רפלקס הפוך: כל פעם שמישהו אומר משהו שעלול בטעות להתקרב לדעותיו – חייבים לקרב אותו ולהסביר לו כמה הוא ימין גם אם הוא לא ידע את זה עד עכשיו.

    התוצאה: הימין מנהל את המדינה והשמאל לא יקום, אם לא יופרד מהשמאלנים.