• Coronavirus_cc by-Up and Go
    חיים ראויים
    בחסות הקורונה פגע הממסד קשות בזכויות אנשים עם מוגבלויות
  • Coronavirus_cc by-Up and Go
    אויבי השגרה
    איך קרה שחזון המדיר מבוגרים הפך בקלות למוסכמה של השיח?

חזרה לשגרה – היום שאחרי 

בעיצומה של מפולת חברתית אנחנו חוזרים למציאות של טרום הקורונה במצוקה גדולה עוד יותר, שגם בה יש רעבות וחולים ונכות ובודדים וקשישות ואמהות חד הוריות. האשליה של חזרה לשיגרה תאפשר לשלטון להתנער מאחריותו, ולו המופחתת, הקיימת היום ועלינו לנסות לחשוב כיצד מייצרים מעשה חתרני והתנגדותי שונה ממה שהורגלנו

"כמה א-נשים אתה מוכן להרוג כדי לשמור ביטחונך? וכמה כדי לשמור על אורח חייך הרגיל?" שאלות כאלה מלוות את תולדותיה של מדינה כשלנו, שמרגע הקמתה האלימות שהיא מפעילה מנומקת בצורך לשמור על ביטחונם של יהודים/אשכנזים/ציונים/בעלי הון וכו'. בחודשיים האחרונים היתה לשאלה זו צורה ייחודית: "כמה א-נשים אתה מוכן שימותו כדי לשמור על אורח חייך?" עצם השאלה מציב כמה הנחות יסוד כ"טבעיות" לכאורה, למשל מהו אותו אורח חיים שעליו צריך לשמור; מי הן אותן אלה שבסדר שימותו; מה הם הערכים שמאחורי הקריטריונים הללו. בבסיס כל אלה עומדת הנחת יסוד אחת: ישנם מי שניתן להרוג אותן או להסכים למותן מכיוון שמיקומן נמוך בסדר העדיפות. וכמו תמיד, אלה המוכשלות והמוחלשות שאין בידן לתרום לערכים שסומנו כחשובים יותר, ולכן ניתן להקריבן.

למעשה, מי שעוסקים בכימות ובמחירים אינם קבוצה אחידה. חלקם אינם מאמינים שהם עצמם מסכנים את חייהם והם שואפים לחזור לאורח חייהם המורגל והנינוח, שבו יכלו להחזיק בלי לפחד מפני המחר. חלקם – גם הם בדרך כלל אינם מאמינים שחייהם שלהם בסיכון, והם מסמנים "מחיר" מסוג אחר – המוצג כמוסרי וכשוויוני יותר: למשל "מחיר הדמוקרטיה", "מחיר הפגיעה הכלכלית והחברתית", "מחיר שחיקת מנגנוני ההגנה על אוכלוסיות מוכשלות" ועוד.

לטענתי, גם מי שמנסים לכמת את מחיר הסגר אל מול מחיר חייהם של מי שאולי ניצלו בגללו בשם ערכים שוויוניים ומוסריים, עדיין משרתים את ההגמוניה השלטת, את מדיניותה ואת העקרונות ה"טבעיים" שהיא מנסה לבסס. הנכונות לסכן ולהקריב קבוצה מוגדרת בשם ערך בעל חשיבות עליונה יותר מחיי הפרטים שבה, פותחת את הדלת למדיניות שבה דוגל השלטון לאורך קיומה של המדינה ומחזק את הצדקת מדיניות זו.

במילים פשוטות – אף אחת לא יודעת בבירור מהי המדיניות שצריכה הייתה לנקוט הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וההגנה על תושבי ותושבות המדינה מפני הווירוס, לאחר שהחלו כבר התפשטות והדבקות נרחבות. ברור, שבכל מקרה אוכלוסייה מאד מסוימת ורחבה למדי (אלה שבסיכון, שאני ביניהם, וסליחה על האגואיזם אבל לא בא לי להתפגר) הייתה צריכה הגנה ובידוד ולא ברור כיצד היה אפשר לעשות זאת. אפשרי גם, שבלי הסגר היו תחלואה ומוות גבוהים. מי שיכולות להרשות לעצמן היו מסתגרות בבית ומי שלא – הולכות לעבודה ומסתכנות ואולי אף חולות ומאבדות את חייהן כי להישאר בבית בלא כלום לא היו יכולות להרשות לעצמן. תחשבו גם על אותן אמהות חד הוריות שאין מי שיטפל בילדיהן והן צריכות להגן על עצמן שלא יחלו. ומי שיחלו – ממה יחיו? גם עבודה ושכר לא בטוח שהיו, אם רבים היו מסתגרים מרצונם או בלית ברירה. וכך גם לגבי מסגרות החינוך, שההגנה שיכולות היו לתת לילדים אם היו נשארות פתוחות היתה תלויה ביכולות הכלכליות של ההורים. כלומר, ההגמוניה מצליחה תמיד לנצל כל מצב חירום (ואפילו מחאה ציבורית המונית, כמו זו של 2011) לחיזוק ופיתוח האינטרסים שלה וכל צעד שתנקוט, לכאן ולכאן – תמיד ישרת אותה.

הנכונות לסכן ולהקריב קבוצה מוגדרת בשם ערך בעל חשיבות עליונה יותר מחיי הפרטים שבה, פותחת את הדלת למדיניות שבה דוגל השלטון לאורך קיומה של המדינה ומחזקה

על כן, השאלה סגר כן או לא – היא שאלה מזיקה, המסיטה את הוויכוח מהשאלה החשובה יותר: התנהלות השלטון והפגיעה באזרחים, בלא קשר למדיניות ההתמודדות עם הווירוס שננקטה. לאף אחת אין בעצם מושג מה ההתמודדות הנכונה מדעית, וכל אחת בוחרת את אותן דעות ומומחים המתאימים לה. הוויכוח והשוואות למדינות אחרות הסיטו את הדיון משאלות חשובות יותר – האם נקטה הממשלה במדיניות הנכונה והראויה, כדי להגן על תושבי ותושבות המדינה מפני פגיעת אותם צעדים, שבאו למנוע את התפשטות ה"מגפה"? מדוע לא בנתה הממשלה את רשת הביטחון הכלכלית והחברתית הנדרשת והאם נעשה הדבר במתכוון? האם ניצלה הממשלה את הסגר כדי לגזול עוד ועוד זכויות וליצור עוד ועוד מצוקה?

תנאי הסגר אכן פגעו אנושות בחלק גדול מיושבי ויושבות המדינה הזו, שבסיסם הכלכלי היה רעוע בלשון המעטה עוד לפני כן. מדובר בפגיעה שלא תיגמר עם החזרה לכאורה לשיגרה. כוח השלטון ובריונותו התעצמו ויחד עמם גדלה הפגיעה בזכויות האזרח, אבל אין זה בהכרח בגלל הסגר. מה שראינו היה סיטואציה קיצונית של תעדוף, גזל, נישול וגזילת זכויות, שהתחילו לפני זמן רב. הסגר איפשר אולי לעשות זאת מהר יותר וגדול יותר. הבריונות של השלטון – המתבטאת בהתנערות בוטה עוד יותר מזכויות יסוד כמו קורת גג, מזון, בריאות וחינוך; בפגיעה בוטה עוד יותר בזכויות עובדים; במגמה ברורה של יצירת מצוקה והורדת רמת החיים (עד כדי קושי לחיות) של חלק גדול מהאזרחים; ובמקביל בהגדלת מצבורי ההון והכוח – בריונות זו התקיימה עוד לפני כן, כמו גם המעקב אחר אזרחים. נכון, היא חסרת בושה יותר, בוטה יותר ואלימה יותר עכשיו – אך זה נובע יותר מהסיטואציה הפוליטית הקיימת ולא ממדיניות הסגר.

אפשר לומר, שהשלטון קיבל בצורה ברורה שטר פתוח לעשות מה שמתחשק לו. לכן, צריך להתמקד בפעולות השלטון שלגישתי היו נעשות בדרך זו או אחרת גם אם הייתה ננקטת טקטיקה אחרת של התמודדות המשבר הקורונה. הדיון חייב להתמקד בשאלה האם עומדת המדינה באחריותה לתושביה ותושבותיה, מה הדרכים בהן עליה לתמוך בהם כדי שלא ייפגעו כלכלית, חברתית ובריאותית. מצד שני, עלינו גם לנסות ולראות כיצד אנחנו, הרחוקות מהשלטון, תומכות במי שנפגעו ובאילו דרכים.

שוק מחנה יהודה, 7 באפריל 2020. צילום: חיים צח, לע״מ

מפולת שהחלה מזמן

השאלה החשובה והאקוטית ביותר היום היא: מה יקרה מחר, כשתחזור השיגרה במלואה לכאורה. אותו מחר שהתחיל כבר אתמול. אנחנו במפולת חברתית וכלכלית, גרועה אולי הרבה יותר מאותה מציאות איומה ומוכרת. בתחתית הערמה יהיו מי שהוכשלו והוחלשו כבר לפני כן וסובלים מקשיים ביכולת ההשתכרות, ביכולת הקיום וביכולת לדאוג ולקוות לעתיד טוב יותר (ראו, למשל, הדו"ח הדן בפערים בחינוך). ממקומי שלי, המאבק על קורת גג, אני יכולה להצביע על מספר נקודות בתוך התמונה הכוללת: חל"ת הוא ביטוי מעורפל, המקשה על דיירות דיור ציבורי שאינן מקבלות אבטלה כי לא עבדו שישה חודשים לבקש הנחה או עיכוב בשכר הדירה, מכיוון שאין להן כל מסמך שיאפשר זאת. אם לא ישלמו שכר דירה, ייצבר להם חוב שיגדל ויתפח ויאפשר לחברה המשכנת לגשת למשפט ולתבוע את השלכתם לרחוב. כך, גם אי האפשרות לקבל "כפל קצבאות", הפוגעת בנכים, באמהות חד הוריות המקבלות מזונות ובקשישים. וכל מי שהשלימו בעבודה כלשהי את הקצבה הבלתי ריאלית שקיבלו וכרגע נמנעת מהם קצבת אבטלה כפיצוי של מניעת אותה השתכרות משלימה. לחלק גדול מהמסתייעים בשכר הדירה לא יהיה איך להשלים את הסכום, והם עלולים לאבד את קורת הגג. אובדן הבית מוביל בדרך כלל גם לאובדן יכולת השתכרות והיכולת לתת תנאים הולמים לילדים. כך, מי שהשתכרו בעבודות תת השתכרות בחברות קבלן או בעבודות נקיון וטיפול בילדים, שהיו בלתי מוצהרות, בלית ברירה.

אסור להתעלם מכך שאל מול אגרופו הקפוץ של השלטון הייתה גם ההתגייסות מופלאה של המוני א-נשים, בתחומים שונים: במזון, בציוד, בסיוע משפטי, בתשומת לב

זוהי מפולת שהחלה כבר מזמן. יש רבות שמתמודדות עמה כבר שנים. בחודשיים האחרונים גדלה כמות הסלעים שהידרדרו על ראש הא-נשים, גדל מספר אלה שנקברו תחת המפולת והם אף נקברו עמוק יותר. עם זאת, אסור לנו להתעלם מכך שאל מול אגרופו הקפוץ של השלטון, שנקפץ עוד יותר בחודשיים האחרונים, הייתה גם ההתגייסות (בתרומות ו/או בעשייה) מופלאה של המוני א-נשים, בתחומים שונים: במזון, בציוד, בסיוע משפטי, בתשומת לב, בעזרה מכל סוג – סולידריות, שאולי חלקה פטרוני, ציוני, לאומי אך היא עדיין הייתה חיונית. התגייסות מסוג זה אפשרה גם למי שהתרחקו מ"פוליטיקה" להביע בכל זאת סוג של עמדה, השונה מהתנערותה הכוללת של המדינה.

חלק גדול ממי שהייתה להן כבר עמדה פוליטית, היו עסוקות עד נשמתן באותה התגייסות, ולא התפנו לחשיבה על שאלות כמו "סגר או לא סגר" וכו'. זהו טיבה של מצוקה וזוהי הסיבה שההגמוניה והשלטון שואפים ליצור ולהרחיב מצוקה זו, המנציחה את שלטונם; היא מנטרלת גם את מי שכוחן ניטל מהן וגם את מי שעדיין יש להן כוח יחסי. הישרדות אינה משאירה מקום וכוחות להתנגדות. הישרדות מחייבת לעתים תלות בפירורי ידו של השלטון ומכאן גם פחד לאבד "חסד" זה. התמיכה בשורדות, על ידי מי שיש להן כוח יחסי גדול יותר, גם היא לעתים קרובות אינה מותירה זמן לפעולות התנגדות משמעותיות.

ועדיין, התנערות מתמיכה בהישרדות הפרטנית היא חיזוק של אותה מדיניות הגמונית, שבסיסה בהתנערות ממי שיחלישו את המדינה/לאום/מאבק/מהלך וכו' (וראו למשל את ההתייחסות לנכים, שאינה מנסה אף להסוות עצמה בגלל תחושת הכותבים שעמדה זו הפכה ללגיטימית). אותה עמדה ערכית, שגם הדיון בשאלת מחיר הסגר ואיפה ימותו יותר ומי חשובים יותר מחזק אותה. זו גם הסיבה שהמאבק במצוקה זו, גם במקום הפרטני, הוא מעשה רדיקלי. חתרני. שהרי – כל המציל נפש כאילו הציל עולם ומלואו – וכדי לקיים את עולמנו חובה עלינו גם לנסות להציל כל אחת מהנפשות, כל אחד מהעולמות המרכיבים אותו. עם זאת, אותו מעשה סולידרי נרחב ומופלא עליו אני מדברת שימר עדיין את אותו פער שבין "תומכת" ו"נתמכת". בקצרה – גם מציאות שבה מגיע ארגז אוכל כל שבוע היא מציאות של הישרדות, כי התנדבות אינה מחויבות. לעולם מתקיים הצורך להודות ליד הנותנת ולעולם קיים הפחד, שאותו ארגז אוכל לא יגיע בשבוע הבא.

סביר להניח כי במציאות זו של מפולת, שחלק מהנמצאים תחתיה עדיין לא נמעכו כליל בגלל התמיכה שקיבלו, החזרה לשיגרה וביטול "מצב החירום" יביאו עמם ירידה בתרומות ונחזור למציאות של טרום הקורונה – שגם בה היו רעבות, וחולים, ונכות, ובודדים וקשישות ואמהות חד הוריות וכו' – אך עתה יופיעו כל אלה במספרים גדולים הרבה יותר ובמצוקה גדולה הרבה יותר. האשליה של חזרה לשיגרה תבטל את הגדרת החירום ותאפשר גם לשלטון להתנער מאחריותו, ולו המופחתת, הקיימת היום לתוצאות הפוגעניות הנמשכות כתוצאה מאותה מפולת שהחלה. כלומר – מספר המוכשלות והמוחלשות יגדל – אך התמיכה בהן תקטן, גם בתחום השלטוני וגם בתחום הציבורי והאזרחי. צריך לזכור גם, שחלק גדול ממי שהתנדבו, מגלות עכשיו שגם עתידן שלהן עומד בסכנה ולכן יצטרכו אולי לתרום פחות, להתנדב פחות ולדאוג יותר להישרדות הבית שלהן.

אז מה עושות עכשיו?

תשובה של ממש עוד אין לי – אבל משהו השתנה באופן מהותי במציאות חיינו ועלינו לנסות לחשוב כיצד מייצרים מעשה התנגדותי שונה ממה שהורגלנו אנו לעשות. הלוואי וייצאו אלפים ורבבות אל הרחובות. הלוואי ונוכל להמשיך בפעולות המחאה הקיימות, אך בגלל כוחו של השלטון וחוסר התלות שלו ברצון ה"בוחרים" אין זה מספיק. צריך להתחיל לחשוב על בניית משהו שיפחית מכוחה המסרס של המצוקה. משהו שיהפוך את הסולידריות לכוח מניע ובכך ישמש נוגדן לפחד המשמש כוח מניע של השלטון כבר זמן רב. משהו שאני מנסה לקרוא לו "סולידריות חתרנית": סולידריות המנסה לאפשר ל"נעזרות" לעשות שימוש בכוחן היחסי של ה"עוזרות", אך בלא ששימוש זה ייצור תלות שאי אפשר בלעדיה.

אנו צריכות להתחיל לחשוב על הדרך שבה נוצרות קהילות סולידריות, שבהן תומכות השורדות זו בזו בדרכים שונות, ומצליח להיווצר אמון שנמנע משכפול יחסי כוח

ברור לי שאני לא מחדשת כאן. קהילות מסוג זה היו, למשל, במאבק הדיור הציבורי, אך הן לא שרדו ויש מקום גם לברר מה במציאות ההרסנית פורר אותן. אנו צריכות, כמה שיותר מהר, להתחיל לשבת ולחשוב על הדרך שבה נוצרות קהילות סולידריות. קהילות שבהן תומכות השורדות זו בזו בדרכים שונות, ומצליח להיווצר אמון שנמנע משכפול יחסי כוח ומנהיגות. קהילות שבהן בעלות הכוח היחסי תורמות מכוחן אך הניהול וההחלטה, ולו גם יהיו שגויות מנקודת הראות של בעלות הכוח היחסי, יהיו בידי נשות הקהילה עצמן.

אסור שהמחשבה תלך לכיוון אוטופי ועליה להישען תמיד על תמונת מציאות ריאלית וחשיבה מראש על כל באג/תקלה אפשרית. ועדיין – אני רואה במושג סולידריות את ההפך המוחלט מהפרטה (כל פרט לעצמו) ותעדוף (כלומר, סולם עדיפויות לזכויות שונות). כאישה – אני יכולה להציע סוג של קהילה שבה נשים עוזרות זו לזו בטיפול בילדים, ברכישת מזון זול ובבישולו, ביצירת קואופרטיבים של עבודה דווקא מהסוג ה"נמוך" אך ללא הקופון של המתווכים ועוד. דוגמה מעניינת הם הגמ"חים של הקהילה החרדית, שבהם מי שאין ידם משגת יכולים לקבל או להשאיל צרכי יסוד חומריים כמו ביגוד, מוצצים וכו'. קהילה יכולה גם ליצור מעגלי חיפוש עבודה, חיפוש דירה, מתן קורת גג ולו זמנית לאחרות בקהילה ועוד. קהילה יכולה גם ליצור מעין קואופרטיב שבו כל אחד נותן מיכולותיו ומקצועו ומקבל מאחרים. ברור לי שזה לא כל כך פשוט כמו שאני מציגה כאן, ולו בגלל שמי שהינן בעלות כוח יחסי והורגלו לפעול – יצטרכו ללמוד להאזין ולאפשר מכוחן גם למה שנשות הקהילה רואות בו חשיבות, גם אם אין זה מתאים להן. זה לא פשוט כי ברור שייכנסו גם שאלות פוליטיות ומוסריות שלעתים קשה יהיה לעמוד מולן בשקט. וגם כאן, זה המקום לחשוב היכן יכולים וצריכים להימתח קווים אדומים הכרחיים. זה לא פשוט, כי בכל קהילה נוצרים עימותים ולעתים קרובות שכפול של יחסי הכוח שבחוץ.

צריך לשבת ולחשוב וללמוד. וזה חשוב עכשיו לגישתי יותר מכל ניתוח מלומד או אקדמי על הדרכים שבהן עושק אותנו השלטון, הדרכים שבהן הוא רוכש שליטה וכו'. זה חשוב דווקא באותם זמנים של פחד מן האחר אך גם מן השכן הקרוב. הרבה תשובות אין לי – תחשבו גם אתם על זה, תדברו על זה, תבדקו את זה. לפעמים כששוברים את הראש על הבלתי אפשרי, הוא הופך לאפשרי ולו במקצת. בעיקר אם אי אפשר בלעדיו. אמן ונגיע למקומות טובים יותר, לפחות במקצת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.