"המלך מת, יחי המלך!": שני גופי נתניהו

תפקיד המלך כריבון הוא כפול: להסתיר את זמניות החיים (של העם) בגופו הקדוש, ולייצג את הזמניות כחוב קדמון (של העם כלפיו). במלים אחרות, הגוף המלכותי, הקדוש, מסמן מעין פצע פעור במרקם חיינו, שנסתם ככל שמתוחזק היחס הנתיני השגרתי בין העם למלך
אלירן בר-אל

ד"ר בר-אל הוא סוציולוג באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה

ארסנט קנטרוביץ' היה היסטוריון יהודי שחי בגרמניה, ועם עליית הנאצים נמלט לארה"ב שם פרסם ב-1957 את עבודתו המשפיעה ביותר: "שני גופי המלך". באחד ממחקרי הריבונות החשובים בעידן המודרני, טען קנטרוביץ' שלמלך יש בעצם שני גופים ולא אחד. כתרגום חילוני של הליטורגיה הנוצרית וכפילות גופו של ישו, נטען שגם למלך יש מצד אחד גוף אישי, גשמי, זמני, וטבעי, ומצד שני גוף פוליטי, על זמני, נצחי ועל טבעי.

עם עליית המודרנה החילונית, נקשרה כפילות גוף המלך לשיח החוק המשפטי, ודרך כפילות זו הסביר קנטרוביץ' את הסתירה בין היות המלך כפוף לחוק לבין היותו מעל החוק. התפתחות זו העצימה את המתיחות בין הכנסיה לבין אנשי המשפט, שהתחרו ביניהם על ייצוג הגוף הנצחי והקולקטיבי, הגוף הפוליטי, לפי הרעיון התיאולוגי של המשפחה הקדושה או לפי הרעיון האתי של נצחיות ההליך ההוגן. כך הוצג הגוף הפוליטי כבלתי ניתן לצמצום לגוף הפיזי של מנהיגיו או מייצגיו.

ומה בין ההתפתחות ההיסטורית זו ומשפטו של ביבי? כדי להבין זאת יש להתייחס אליו כפי שתיאר אותו עיתון הטיימס ב-2012: "קינג ביבי". התייחסות זו תוביל אותנו לתפר בין הכלכלה-הפוליטית לתיאולוגיה-הפוליטית. למשל, כתב מרקס, "אדם הוא מלך מפני שאנשים אחרים נמצאים ביחס נתיני כלפיו. הם, מצדם, מדמיינים שהם נתינים מפני שהוא מלך". מה שחשוב זה לא הפיצול בין האדם והגוף האמפירי של נתניהו לבין הפונקציה הסמלית שלו. הנקודה היא שהפונקציה הסמלית מכפילה את גופו-הוא ובכך מפצלת אותו לגוף חומרי ונראה מחד, ולגוף רעיוני ובלתי-נלאה מאידך. כך נקשרת ביקורת הכלכלה הפוליטית ופטישיזם הסחורות, עם ביקורת התיאולוגיה הפוליטית ופטישיזם המנהיגים; אחרי הכול, אם אנשים הם לא יותר מסחורות, כפי שמקובל בקפיטליזם, הרי שיש מטאמורפוזה ביניהם.

קינג ביבי

הפונקציה הסמלית של הריבון כ'משווה כללי', כמו זו של הכסף, פועלת דרך חלוקה לפני-השטח ולעומקו. פני-השטח הוא המישור האסטתי והביצועי של המלך\סחורה (מה שמרקס כינה 'ערך שימוש'), בעוד עומקו הוא המישור האתי והמשמעותי (קרי, 'ערך החליפין'). בחלוקה זו נראה את המשיכה הפטישיסטית לאנשים מסויימים כסחורות-על: המשיכה שלנו למותג\מנהיג כזה או אחר תמיד נשענת על הערך העודף המוענק לו לעומת אחרים. למשל, ג'ינס ממותג כלשהו מוערך 'הכי טוב' לא בגלל השימושיות המוגברת שבו, אלא משום יחסיו החברתיים למותגים אחרים החסרים את ערכיו הסגוליים שהופכים אותו ל'ליגה אחרת'. חלוקה זו מטמינה את קדושת האייקון (של המלך\סחורה או המותג\מנהיג) בעומקו, מתחת לפני-השטח המחולנים. כך אנו נמשכים למותג או למנהיג ומגנים עליהם לא בגלל מה שהם פיזית, אלא בגלל מה שהם מייצגים מטאפיזית. על כן, כל פגיעה בערך\מלך היא פגיעה בייצוג, והיא פגיעה בעם.

'ביבי' הוא בהחלט ה-מותג בשדה הפוליטי. הדבר החם ביותר, וכפי שכתבתי בעבר, הפטיש הישראלי פר אקסלנס, שרק דרכו מתאפשרת איזושהי גישה לפענוח המציאות. המשיכה והקשר למותג\מנהיג תמיד מלווים בהטענה נורמטיבית השואבת מהעומק האתי הקדוש, והופכת את הפונקציה הסימבולית לחוק נורמלי. כך נקשרים הממד הגופני של החיים, עם הממד הנורמטיבי של אורחות-חיים. הקשר הזה חושף את העובדה (המזוויעה באמת) שלחוק אין ביסוס אמיתי, חוץ מהכוח להפוך חיים כלשהם לאורח-חיים מסוים. כשם שאת השפה אפשר לפרש באופנים שונים, כך גם את החוק, ותפקיד הריבון הוא לסתום את החור המאיים הזה של שרירותיות החוק. כשם שישו לקח על עצמו את חטאיי האנושות, כך לוקח המלך את זמניות ופגיעות החיים על עצמו, וכביכול באמצעות הקרבתו מאפשר לנתיניו גישה לחיי נצח.

בפרט, תפקיד המלך כריבון הוא כפול: להסתיר את זמניות החיים (של העם) בגופו הקדוש, ועל בסיס קדושה זו בדיוק, גם לייצג את הזמניות כחוב קדמון (של העם כלפיו). במלים אחרות, הגוף המלכותי, הקדוש, מסמן מעין פצע פעור במרקם חיינו, שנסתם ככל שמתוחזק היחס הנתיני השגרתי בין העם למלך. כל עוד אנו 'מאמינים' שהריבון אכן ריבוני, נעלם מעינינו הפער שבין הגופניות הזמנית והשברירית, שלו ושלנו, לבין הנצחיות האלוהית של הגוף הפוליטי הקדוש. במונחים יותר פסיכואנליטיים, זהו הפער שבין האיד לבין הסופר-אגו שתמיד מפצל את האגו כעצמי וכגוף. כשם שעבודת החלום מייצרת את היחס הנתיני בין האיד (העם) לסופר אגו (החוק), ומאפשרת לנו רק לחלום על מי שאסור במציאות המשפטית, כך עבודת הליטורגיה מייצרת את היחס הנתיני בין העם למלך.

כיום, בעידן חברות הראווה והמדיה הדיגיטלית, הליטורגיה הפוליטית כפולחן ציבורי לובשת צורות מפתיעות הנעות בין תיאטרון האבסורד לבין משפט המאה. המחזה של ראש ממשלה הנאשם בפלילים על ידי מדינתו שלו, מאפשר להבין את הפיצול הגופני-נפשי הזה דרך מה שכינה הפסיכותרפיסט מנדלוביץ' 'הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים'. כמו שבפוליטיקה ישנן רשויות שונות בעלי אחריות שונה, כך גם בפסיכולוגיה שלנו, הסדר החברתי בין הרשויות מתווה צורות התנהגות שונות, בריאות יותר או פחות. למשל, כאשר רשות אחת פועלת כנגד האחרת, אפשר להבין כיצד המצב הנפשי-גופני של האדם יסבול יותר מאשר מצב בו הרשויות פועלות בהדדיות זו עם זו.

בישראל, אך גם במדינות אחרות כהונגריה וארה"ב, היחס בין הרשויות (או בין איברי המלך) הוא של ניגוד מאשר הדדיות. הרשות המבצעת מתקיפה את השופטת המאשימה, ומרדדת את המחוקקת לעצמה. במצב זה, נפגעת הפונקציה הסמלית ואיתה היחס הייצוגי של המלך לעם דרך פיצול גופו לשניים: הפיזי אישי והמטאפיזי פוליטי-קולקטיבי. למעשה, הפיצול לשני הגופים עובר פיצול פנימי נוסף, משניים לארבע: ביבי האיש (המפוצל לגוף אישי ולמוסד מפלגתי) – ביבי המלך (המפוצל לעם העני התומך ולעם העשיר המתנגד). הפיצול הכפול הזה, בין העם למנהיגו ובתוך כל אחד מהם, חושף את המאבק הממשי על אופי הריבונות הסימבולי בישראל. ויש לציין, שמאבק פנימי זה ראשי וקודם למאבק המשני על 'החלת ריבונות' ביחס החיצוני לפלסטינים.

המאבק הממשי והפנימי על אופי הריבונות, המגולם במשפט של ביבי, הוא מאבק בדבר התשובה לשאלה 'מי מעל החוק—הפרקליטות או ביבי?' שאלה זו מתהווה כרלוונטית, שהרי, כפי שטען המשפטן הגרמני שמיט—לפיו כל מושגי הפוליטיקה כמתורגמים מהתיאולוגיה—ריבון הוא מי שמכריז על מצב החירום, וכך בעצם מתעלה מעל לחוק של מצב השגרה. במשטרים מלוכניים, המלך הכל יכול נמצא מעל החוק כי הוא גם המחוקק. אולם, בדמוקרטיות, הלגיטימציה השלטונית אינה נתונה אלא נרכשת, מה שהופך את עבודת הליטורגיה החילונית של הריבון לקשה יותר. כי אם הריבון הוא העם ולא המלך, והעם מעל לחוק כי הוא קובע אותו, אזי שמותר לעם להכריז על מצב חירום מהפכני, ולהשהות את החוק השגרתי כדי לאפשר לנס תאולוגי-פוליטי להתרחש: שינוי החוק והטענת ערך חלופי במישור האתי דרך הפעלת הפונקציה הסמלית.

במלים אחרות, החלק בעם שרואה בנתניהו המשך ישיר של גופו שלו, מגלם שיטת ריבונות מלכותית, ולכן רואה בנתניהו מייצג של הגוף הפוליטי הקולקטיבי, הנתון כעת תחת מתקפה. מאידך, החלק בעם שרואה בנתניהו גוף אישי ותו לו, לא רואה בו ריבון המייצג אותו כנתין. אי אפשר להבין חלוקה זו מבלי להתייחס לכלכלה הפוליטית-תיאולוגית, כמו שעושה באופן תדיר אבישי בין-חיים בהבחנתו בין 'ישראל הראשונה' ל-'ישראל השניה'. זהו החלק העני-עממי, שברובו תומך בנתניהו, הנשען על הרעיון שהריבון (ועל כן הוא) תחת מתקפה. אך החלק העשיר המתנגד לנתניהו נשען על נצחיות החוק וקדושת ההליך—אותם מנגנונים שכבר שנים 'דופקים' את העניים; זה אותו הליך שגם בשגרה כלל לא הוגן כלפי עניים ופלסטינים.

מה ששני הצדדים שוכחים הוא שהמלך אינו העם, אלא אם נאמין בכך. הפיצול לשני גופי המלך מאפשר לא רק את שליטתו אלא גם את שינויו

משפט נתניהו הוא קו פרשת מים והוא חושף את המאבק המעמדי בישראל. ההגנה/התקפה על נתניהו היא הסטה של המאבק המעמדי. מגיני נתניהו מבטאים התקפה חזיתית ובוטה, בהחלט, כלפי מנגנוני החוק שפעלו נגדם במשך שנים וכיום תוקפים את נתניהו מייצגם. תומכי נתניהו צודקים בהתקפתם כלפי מערכת המשפט הדכאנית והמוטית; אולם, תומכי ההליך ההוגן צודקים שללא חוק כללי, הדרך לשחיתות שלטונית והרס חברתי קצרה. או: הימין צודק שיש לשנות את החוק לטובת העם; אך השמאל צודק שלא על המלך לבצע את השינוי. מה ששני הצדדים שוכחים הוא שהמלך אינו העם, אלא אם נאמין בכך. הפיצול לשני גופי המלך מאפשר לא רק את שליטתו אלא גם את שינויו.

אין זה מדויק לטעון, כפי שטען נתניהו רגעים לפני תחילת משפטו, שמדובר בעיתונות ובפרקליטות, קרי בשמאל, נגד ביבי והעם בימין. שהרי ישנם פרקליטים רבים התומכים בנתניהו, כפי שישנם רבים בעיתונות. כמו כן, נתניהו והעם לא יכולם להיות יותר רחוקים זה מזה. מבחינת אורח חיים, השניים הם הפכים. יותר מדויק הוא שמדובר בעשירים (מהפרקליטות ומהפוליטיקה) נגד עניים (מהעם היהודי והפלסטיני). לכן ישראל עומדת בפני מבחן קשה מנשוא, עם שתי אפשרויות: האחת היא להיות דמוקרטיה עממית לטובת העניים, עם חוק שווה לכל, כולל הלא-יהודים; האחרת היא האפשרות להיות מונרכיה קפיטליסטית בה המלך מעל לכולם, בעודם עובדים ללא הרף כדי לייצר את רווחיו. בהמשך למתח בין אנשי הכנסיה לאנשי המשפט על ייצוג הגוף הפוליטי בימי הביניים, נראה כיום כי לטובת הדמוקרטיה יש לשחרר את הדת מידי הקפיטל, וזה—חשיפת הממד השרירותי-אמוני של החוק—צעד שהחלק העשיר בישראל מסרב לקחת גם במחיר הפיכת ישראל למונרכיה.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוני כהן

    חחח גדול