לדמיין מחדש ציוויליזציה ישראלית

השיח של נתניהו מתמקד בהפחדה וסכנת חיים – ולא רק בימי קורונה, והוא מגייס את מרבית הציבור הישראלי סביב מדיניות שנשענת על ההפרדה בין ידיד ואויב. אך "ישראל" איננו במקור מושג אתני סגור ואטום, ועל כך יש להילחם • ראיון עם פרופ' אמל ג'מאל, שאפילו מסתיים בנימה אופטימית

השיחה עם פרופ' אמל ג'מאל, מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב וראש מכון וולטר ליבך לחקר הדו-קיום היהודי-ערבי באוני', מתחילה באופן טבעי בהרכב הבזבזני והמושחת של ממשלת ישראל ה-35 על כל 34 שריה: "ממשלות פופוליסטיות מבקשות למצוא חן, לכן הן נוטות להיות רחבות, לתת מענה לצרכים פופוליסטים. אבל האם לזה ייחל הציבור? דווקא אותו ציבור שתמך בממשלה ימנית צריך ממשלה חסכנית ומענה לצרכים מיידיים בעקבות משבר הקורונה. בינתיים יש סוג של אפטיות, יש כעס ברחוב אבל לא יוצאים ולא מפגינים בכמויות גדולות". 

איך אתה מסביר את זה? ציבור כל כך רחב ללא מענה להשלכות הכלכליות של המשבר, שמגיב בשוויון נפש כמעט.

"נתניהו מצליח לנגן על הנימים ועל הרגשות העמוקים של האזרחים. השיח שלו מתמקד בהפחדה וסכנת חיים – שפה מאד מוכרת מהשיח השמרני הנוטה להיות פאשיסטי שבו הרגשות הופכים להיות שפה מרכזית. הפחדה, פן בריאותי בהקשר הנוכחי, שיוצר סדר עדיפויות במסגרתו יש סלחנות ציבורית כלפי בזבזנות שלטונית, שחיתות וכו'. הוא מצליח לשמור את הפחד, את הספק בעצם הקיום, ולכן יש לו אשראי. הוא אומר לציבור: אני האיש המתאים לטפל במשבר מאיים, ומרבית הציבור איתו במובן הזה. נתניהו מצליח לנהל את מערכת הפוליטית באמצעות שיח חירום שהוא היחיד המסוגל לטפל בו".

המעבר הפוליטי משיח ההפחדה שבו נוקט נתניהו להכרזה על מצב חירום בעקבות משבר הקורונה, היא כמעט טבעית. כאיש מדע המדינה, פרופ' ג'מאל מסתכל על האופנים שבהם תקנות החירום מאפשרות לשחוק הסדרים חוקתיים, ובכך מקדמות תרבות פוליטית של מנהיגות ריכוזית ונטולת רסנים כמעט: "אפשר היה לקבל החלטות מסודרות בכנסת במהלך משבר הקורונה", הוא אומר. "השימוש בתקנות החירום על חשבון נוהל חוקתי תקין הוא דוגמא מובהקת לשחיקה של תרבות חוקתית ממלכתית. זה סייע להשבית מערכות כולל מערכת משפט שאמורה לפקח ולקדם מהלכים שמאששים את מקומו של החוק. היועץ המשפטי פנה לממשלה וקבע שזה לא חוקתי להמשיך בתקנות ההגנה לשעת חירום כאשר יש כנסת ומנגנונים פעילים של ועדת חוקה חוק ומשפט. זו בעיני רוח התקופה: חושפים ומסירים את המעטה של חוקתיות ושלטון החוק במובן הנורמטיבי של המילה, ומשתמשים באמצעים דרסטיים כדי לקדם מהלכים כאלה ואחרים; ואת זה אתה עושה באמצעות שילוב בין הרצון לשמור על החיים – ולכן נחוצים צעדים חריגים, לבין החרגת אותם הצעדים שמנוסחת כחלק משלטון החוק, זה שאמור לשמור על רצון הציבור שמייחל להושעתו מהסכנה הקיומית. זוהי הסתירה הקיימת במצב החירום, שמנטרל את החוק הרגיל בשם שלטון החוק.

פרופ' ג'מאל: "הפוליטיקה של ההפחדה, במיוחד בעידן הקורונה, נועדה להשיג עסקה הובסיאנית פשוטה: 'אני אדאג לכם לחיים ואתם תוותרו על חירותכם ותעניקו לי את כל הסמכויות לקבל החלטות'"

"מדובר לא רק בהשעיה של בית המשפט, אלא במתקפה מתוזמרת ומסע איומים שבו מבקשים לרסן את בית המשפט שלא יתערב בסוגיות חוקתיות, ובמקביל, מגבילים את יכולתה של הכנסת להוות זרוע שלישית של הממשל. אם הכנסת חזקה – זה במאבק נגד הזרוע השיפוטית, לא על מנת לרסן את הזרוע הביצועית. אני חושב שזה מסמן את הרצון להעצים את הממשלה ואת הראשות המבצעת על חשבון שתי הרשויות האחרות, תוך ריקונן מהשפעה פוליטית אמיתית. תרבות פוליטית של ימין שמרני עם צנטרליזם פרסונלי זו קומבינציה מאד בעייתית וקשה. הפוליטיקה של ההפחדה, במיוחד בעידן הקורונה, נועדה להשיג עסקה הובסיאנית פשוטה: 'אני אדאג לכם לחיים ואתם תוותרו על חירותכם ותעניקו לי את כל הסמכויות לקבל את ההחלטות'. מדיניות 'אפס-סיכונים' במשבר הקורונה היא ביטוי אולטימטיבי לתפיסת עולם שלטונית זו".

וכמובן שיש למהלכים האלו השלכות הן על היחסים של המדינה מול המיעוט הערבי-פלסטיני, והן על שאלת השטחים הכבושים והניסיון להכריז על ריבונות, סיפוח וכו'.

"זו תרבות פוליטית ימנית שמקדמת מהלכים מדיניים ופוליטיים שמשקפים אחד את השני. התעצמות של הכוחות השמרניים שיש להם ביטוי צנטרליסטי ופרסונלי המתגלמים בהנהגתו של נתניהו, מקדמים מהלכים מדיניים חד צדדים. אז יש פה שימוש בכוח שלטוני שרירותי כדי לקדם מהלכים בלי התחשבות בזכויות אדם, אזרח, מיעוט. תפיסת עולם אסטרטגית שמתעלמת לגמרי מזכויות של כמעט 45% מתושבי הארץ בין הירדן לים, אזרחים או לא. 

"ברמת המאקרו צריך לראות את תהליך של כפייה על פלסטינים חלשים את הכוח ההגמוני הישראלי, מבחינות שונות – צבאית, כלכלית, פוליטית, מדינית. מנקודת המבט של מכתיבי מדיניות זו, התנגדותם של הפלסטינים לכפיית פתרונות המנוגדים לאינטרסים והמאוויים שלהם, תהיה בעיניהם הוכחה לנכונות מדיניותו של נתניהו. כל התנגדות פלסטינית תשמש את נתניהו להצדיק את מה שהוא מקדם. וכך הוא משיג שתי מטרות: הוא משיג את מבוקשו המדיני-פוליטי ותפיסת עולמו השמרנית; ובמקביל, הוא מגייס את מרבית הציבור הישראלי סביב אותה מדיניות שנשענת על ההפרדה בין ידיד ואויב, בין אנחנו והם. וזכותנו הטבעית לקבוע את גבולות הביטחון שלנו. הרי זה עניין קיומי, לפי המסגור הזה."

נתניהו נואם שלשום, לפני תחילת משפטו, 24.5.2020. "מצליח לשמור את הפחד, את הספק בעצם הקיום, ולכן יש לו אשראי". (צילומסך)

ומה לגבי התנגדות – מצד קבוצות יהודיות, פלסטיניות? 

"סוגיית החיים עצמם וההגנה עליהם משתמשת בשפה של פחד כדי להצדיק מהלכים פוליטיים. מי שלא מתגייס מהקולקטיב היהודי, נחשב לבוגד. האזרחים הפלסטינים לא יכולים להיות בוגדים, כי הם לא חלק מהקולקטיב מלכתחילה, אלא הם אויבים בפוטנציה. כל המושג אזרח, במקור האריסטוטלי שלו, נשען על חברות וקהילה. אבל יש כלים משפטיים להעביר אנשים להגדרה של אויב. אם הכיוון של בית המשפט העליון היה ליברלי במידה לא מבוטלת, לנסות לדבר ולממש אזרחות שוויונית לערבים, באה תגובת נגד חריפה מאד מצד ממשלות ימין, שביקשה לסמן לבית המשפט גבולות. כך עברו שורה של חוקים שמבקשים לשים בסימן שאלה את האזרח הערבי – חוק הנכבה, חוק החרם, תיקון לחוק אזרחות וכמובן חוק הלאום, שעוסק במידה רבה בעליונות יהודית אבל גם בסימון לפוליטיקה הפלסטינית את גבולותיה המותרים. התנהגותה של ועדת הבחירות המרכזית ופסילת רשימות ומועמדים ערבים בבחירות לכנסת היא ביטוי מובהק לניסיון של הממסד הפוליטי הישראלי לקבוע את גבולות הלגיטימיות של ההשתתפות הפוליטית הערבית. האזרחים הערבים אינם חלק מהריבון הישראלי. הם נתפסים כנוכריים בלשונו של הפילוסוף היהודי, ז'ק דרידה, שבחוצפתם רוצים להשפיע על כללי המשחק שהם אורחים בו. האליטה הפוליטית הערבית התרגלה לשחק בתוך הגבולות המקובלים, אבל ברגע שהתנהגותם נתפסת כחורגת מגבולות הלגיטימיות – הם מוצגים כאויבים או אורחים בלתי לגיטימיים." 

פרופ' ג'מאל מביא כדוגמה אקטואלית את משבר הקורונה, שבמהלכו הופקרו היישובים הערביים. "אין אזרחות שוויונית שכוללת את הציבור הערבי, אלא שיח שבטי לאומי. כך למשל, מידת האכפתיות כלפי החברה החרדית במשבר הקורונה נובעת מהמרכיב הבסיס הזהותי הבסיסי ביותר – הם יהודים. מי שאינו יהודי, למדינה פחות אכפת ממנו והוא אף מופקר. ושים לב לפער הצורם: החברה הערבית שלחה את מיטב בנותיה ובניה להיות חלק מהמאבק בנגיף – בבתי החולים, בבתי המרקחת, בקופות החולים – מתוך נקודט מבט של אזרחות, של שותפות גורל. אבל נקודת המבט של המדינה ממש לא נמצאת באותו מקום. 

"דוגמא נוספת היא הקהילה הדרוזית, שאני עצמי חלק ממנה. זו קהילה שהוכיחה נאמנות מפליגה כלפי המדינה מתוך נקודת הנחה שיש למבנה המשטרי בישראל פוטנציאל אזרחי שוויוני. ולכן לחוק הלאום יש אמירה מאד עמוקה וקשה כלפי הדרוזים ומכאן כלפי כלל האזרחים הערבים: אם בעבר הייתם בשביל המדינה סמן שמאשש את הטענה שמי שאינו יהודי יכול להיות בן בית באמצעות השירות הצבאי והנאמנות, היום לא צריך אתכם. ישראל כבר לא זקוקה למראית העין הזו, היא יכולה כיום לכפות את עצמה בכוח צבאי, כלכלי, טכנולוגי".

"הערבים אותם ערבים"

על אף ההידרדרות המתמשכת במעמדם האזרחי של הפלסטינים במדינת ישראל, הקלפיות סיפקו תמונה שונה למראית עין: במערכות הבחירות האחרונות חלה עלייה מתמדת בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית (64.8% בבחירות האחרונות), והרשימה המשותפת חזקה מתמיד עם 15 מנדטים. פרופ' ג'מאל טוען כי חשוב להבין שלנוכח השיח הממסדי הדיכוטומי של ידיד או אויב, הציבור הערבי אינו פאסיבי. "הציבור הערבי מגלה דפוסים הדומים יותר לחברה היהודית החילונית דווקא: מבחינת השכלה, שיעור ילודה, תעסוקת נשים, דפוסי צריכה – זו חברה שמתקרבת יותר ויותר לחילוניות היהודית. בשפה ממסדית זו מגמה של השתלבות. אבל זו גם מגמה של פעולה פוליטית שמשמעה רצון להשתמש בכלים הקיימים לא רק בכדי להבטיח חיים ולהיות 'אזרחים טובים' – אלא בכדי לקבל זכויות. התמיכה ברשימה המשותפת היא ביטוי לתהליך העמוק הזה. יש בהתנהלות הציבור הערבי הכרה בזהות יהודית לאומית, אבל במושגים שאינם מקעקעים את הזכויות שלנו. מדובר בשוויון על בסיס הבטחת זכויות, משאבים שווים, כבוד אנושי, ביטחון אישי ועוד. המגמות הבסיסיות של החברה הערבית הן לקבל שפה אזרחית ליברלית שנשענת על זכויות אזרח בסיסיות. וברור שזו שפה שמתנגשת עם השפה הלאומית-משיחית שתופסת אחיזה בחברה היהודית."

אתה מדבר בעצם על מגמה של לאומנות ומשיחיות נטולות רסן. בעבר הממשל בארה"ב עוד היה מבקר קצת פעולות כאלה. לא מתווך הוגן, אבל אולי גורם מרסן. ממשל טראמפ ממש הולך עם נתניהו.

"המגמה הפופוליסטית הישראלית היא חלק ממגמה גלובלית, ביטוי לרצון להפריד בין גלובליזציה כלכלית שעדיין רצויה לבין גלובליזציה תרבותית. הטענה הבסיסית היא שאפשר לקדם אינטרסים כלכליים בלי לפרק את גבולות ההפרדה התרבותיים שמעניקים זכויות ללאומים שונים לשמר את ההומוגניות האתנית הפנימית שלהם. בעניין הסכסוך, האמריקאים אף פעם לא היו מתווך הוגן: הסיוע הכלכלי לישראל, שהוא לא פרופורציונלי לאף מדינה בעולם, במיוחד לפלסטינים החלשים, הוא ביטוי לכך. כמו כן, הפער בין ההתניות הפוליטיות כלפי הפלסטינים, עד כדי עצירת הסיוע בשנים האחרונות, מול הצ'ק הפתוח והקרדיט לממשלת ישראל. הטראמפיזם הוא גם רוח התקופה האידיאולוגית וגם מתיישב עם אינטרסים פוליטיים, המפגש של נתניהו וטראמפ הוא על בסיס מעמד בינוני נמוך שחש שהוא מקופח או גונבים לו את המדינה וכוחות משיחיים קיצוניים. הכוחות המשיחיים העומדים מאחורי טראמפ בארה"ב מהווים לובי פוליטי מאד חזק למדיניות נתניהו. 

פרופ׳ אמל ג׳מאל

"לפי התפיסה הנוצרית האוונגליסטית, חזרתו של המשיח כרוכה בכינוס היהודים בארץ ישראל. נתניהו מנצל את זה בשביל לקדם את הרעיונות לגבי סיפוח, למשל. ההסבר איננו רק בקיומם של אינטרסים פולטים מידיים בלבד, אלא מדובר בתהליכי עומק חברתיים מסוכנים שמביאים לצמיחת דמוקרטיה של המונים. כוחות פופוליסטיים אלה משתמשים בכלים ופלטפורמות טכנולוגיות קיימות כדי לקדם אווירה של פחד. היא נשענת על תרבות תיאולוגית של ידיד-אויב, חיוב של צעדי חירום והצדקתם. לכך חייבים לחבר תפיסה דתית חשדנית כלפי העולם האיסלאמי בכללותו. אם המדיניות בתקופת אובמה היתה לעודד את האפשרות של איסלאם מתון שיגיע לעמק השווה עם ארה"ב וישראל, טראמפ ותקופתו מאופיינים במוסלמים אשר הם או נתינים כנועים או אויבים – או דאעש או בן סלמאן. נתניהו מנסה לגייס את יהדות ארה"ב באותה שפה – או שאתם מצטרפים לשיח התיאולוגי והלאומני שאנחנו מובילים, או שתהפכו את עצמכם לבלתי לגיטימיים."

אותם מוסדות שאמורים להיות גורם מרסן לתהליכים שתיארת – בתי המשפט ובג"ץ, חברה אזרחית, תקשורת, תרבות – המעמדות הנמוכים הודרו מהם ולכן הם פנו ימינה. הליברליזם של המרכז-שמאל כשל משום שהוא לא פרע את הצ'ק שהוא כתב על זכויות, שוויון הזדמנויות וכו'. הציבור הימני מפנה עורף במקרה הטוב, ועוין במקרה הרע את הזירות האלה, משום שאף פעם הם לא שירתו אותו. יש דרך לתקן?

"לצד מחויבות עמוקה ללאומיות יהודית, שנטועה בתוך הקשרים קולוניאליים ביחס לפלסטינים, הליבלריזם הישראלי היה ונותר בעל אתוס מערבי אירופאי הניזון מתחושת עליונות וצדקנות עמוקה, ולכן ציבור מזרחי לא מצא בו בית. כאשר היתה מחאה מזרחית היא היתה לא לגיטימית בגלל ש"הם לא נחמדים". יש משהו לא ראוי מנקודת המבט הממסדית-ציונית במזרח ובמופע שלו בתוך שיח כזה. וברור שזה גם עושה דה לגיטימציה לדרישות על רקע מעמדי, ולכן מחאות דוכאו. במובן הזה יש מקום לשינוי עמוק על מנת לייצר אתוס מכיל ואלטרנטיבה.

פרופ' ג'מאל: "המלכוד של שיח הזהויות הוא כזה שמציע למזרחים פריבילגיות אך ורק על בסיס זהותם ולא על בסיס הסדר אזרחי שוויוני"

"אין ספק שהימין ידע למנף את הסיטואציה הזו לתמיכה אלקטורלית. אבל המלכוד של שיח הזהויות הוא כזה שמציע למזרחים פריבילגיות אך ורק על בסיס זהותם ולא על בסיס הסדר אזרחי שוויוני. סקטור שזכאי לסיוע אך ורק על בסיס החרגתו מהכלל, לא על בסיס היותך חלק אינטגרלי מהחברה. זוהי פוליטיקה של זהויות ונאמנויות – ולא פלורליזם שהוא בעל כוונות שוויוניות וכנות ביחס לכל חלקי האוכלוסייה. זוהי תפיסה מהותנית של זהויות, המאפשרת להבחין בין נאמנים לבוגדים, פטריוטים לשמאלנים, ידידים ואויבים. זאת אומרת, זו פוליטיקה שמבקשת להעניק לך זכויות אבל בהכרח להשאיר אותך בעמדה של פושט יד. וזה מתיישב גם עם היגיון ניאוליברלי של כלכלה חופשית. אין מדינת רווחה שדואגת לציבור כולו בצורה מוסדית, אלא יש הסדרים של פטרון שמגיע ודואג לעיירות הפיתוח, למשל, ועושה טובה לתושבים ובתמורה דורש נאמנות. היחס של הימין לציבור המזרחי הוא אינסטרומטלי".

אז מה בעצם הסיכוי של מחנה מרכז-שמאל לאתגר את הימין בתנאים הקיימים כיום? היה לבני גנץ רוב של 61 אבל זה לא הבשיל לממשלת מרכז-שמאל.

"זה מעולם לא היה ריאלי במובן הפוליטי הפרקטי של המילה. קואליציית 'המרכז-שמאל' היתה כלי תעמולתי נוח של גנץ ואשכנזי כדי לשפר עמדות מול הימין. הם רצו להשתמש באופציה הזו במסגרת מו"מ, מול הדומיננטית של הבלוק הימני, ולתקוע טריז בין הליכוד לשותפותיו החרדיות. האיום בהקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת לא היה אמיתי, וברגע ההכרעה – אפשרות זו נעלמה. האיום נתפס בעיני ראשי כחול-לבן כאפשרות טובה לכפות עסקה טובה, גם במחיר פירוק גוש המרכז-שמאל, השונה באופיו מגוש הימין היותר אורגני. המרכז הישראלי החדש הזה הוא לא רק פרגמטי, אלא גם אופורטוניסטי. הוא לא פחות לאומי ואף מליבת הממסד הכלכלי והביטחוני. הוא לא רחוק מהימין במישור האידיאולוגי על אף שונותו הסוציולוגית. הכואב בדבר הוא הגזענות הממוסדת שעומדת בליבת התנהלות כזו. זה משקף את אמרתו של יצחק שמיר שלא משנה מה, "הערבים אותם ערבים כמו שהים אותו ים". 

חברי הרשימה המשותפת, 2020. "רצון להשתמש בכלים הקיימים לא רק בכדי להבטיח חיים ולהיות 'אזרחים טובים' – אלא לקבל זכויות". (צילום: עמוד הפייסבוק של הרשימה המשותפת)

אז למה לרשימה המשותפת לשחק משחק שאין לו היתכנות פוליטית?

פרופ' ג'מאל: "המשותפת הבטיחה לבטא את רחשי הלב של הרחוב. בישראל, הממסד הביטחוני הוא במרכז המפה הפוליטית וכל עוד הם לא ייחשבו ללגיטימיים לעבודה משותפת, לא נוכל לממש את הפוטנציאל הפוליטי שלנו"

"השיקולים של האליטה הפוליטית הערבית הם אחרים לגמרי. ספק רב אם ברשימה המשותפת האמינו שתצא מזה קואליציה. אבל יש כאן מטרה של לגיטימציה של הקול הערבי בתוך המערכת הפוליטית הישראלית, להביא למצב שהמרכז-שמאל הישראלי יבין שלא רק לגיטימי לעבוד עם המשותפת, אלא שבלי הקול הזה לא ניתן לאתגר את הימין – והאזרחים הערבים מוכנים ללכת על הברית הזו. הרשימה המשותפת רוצה להוכיח רלוונטיות והאליטה הערבית בהקשר הזה היא פרגמטית. היא רוצה לממש את הפוטנציאל הפוליטי שלה, שהוא אפשרי אך ורק בברית עם מה שנקרא מרכז-שמאל. ולכן המחיר שהיו מוכנים זה מחיר לא מבוטל, למשל להמליץ על רמטכ"ל כראש ממשלה. המשותפת הבטיחה לבטא את רחשי הלב של הרחוב, וכן, אנחנו לא נמצאים בפרלמנט הסורי ולא המצרי אלא בישראלי; ובישראל הממסד הביטחוני הוא במרכז המפה הפוליטית וכל עוד הם לא ייחשבו ללגיטימיים לעבודה משותפת, לא נוכל לממש את הפוטנציאל הפוליטי שלנו. אז 'הכשרות' של אנשי הצבא היא לא הסכמה, אלא מאזן בין רצון להשפיע לבין מחיר שחייבים לשלם. כולם באים מהממסד הביטחוני, כולם מקדמים קולוניאליזם והתיישבות וכולם מהצבא. אבל הגבולות הם תועלתניים ורציונליים".

נשמע מהניתוח שלך שאתה מאמין שקיים פוטנציאל לאזרחות ישראלית שוויונית.

"תלוי לאיזו ישראליות אתה מתכוון. בואו נגדיר מחדש את הישראליות כך שתכלול מוטיבים של יהודים ופלסטינים בעת ובעונה אחת וערכים שיאפשרו להתקבל לגיטימיים במדינה שווה ומרחבי חיים משותפים וערכים אוניברסליים. במקור היה ויכוח על שמה של ישראל לקראת ההכרזה על המדינה, והשם ישראל נבחר כי איננו מגביל את זהות המדינה לזהותה היהודית בלבד. אפשר לדמיין מושג של ישראליות בעל תכנים אוניברסליים, וזה עומד בניגוד למגמות האתניות ותיאולוגיות הדומיננטיות בישראל של ימינו. על אף שאינני דתי, חשוב להזכיר שעם ישראל נזכר בקוראן. ישראל איננו בהכרח מושג אתני סגור ואטום כפי שנוצר כאן. אם השם והישראליות יחזרו למושגים אוניברסלים שיכולים להתחשב בהיסטוריה הדתית, הדמוגרפית, העדתית והתרבותית של הארץ, שהיא מבעבעת פלסטיניוּת שלא ניתן להתעלם ממנה, אז בהחלט יש חזון פלסטיני שיכול להשתלב איתה.

"הבעיה בהגדרת המדינה היא הרצון לזהותה עם תפיסה משיחית מצומצמת של יהדות שמאופיינת בהתפשטות קולוניאלית על בסיס אמונתי עיוור. איך ציבור ערבי-פלסטיני יכול לחוש שותפות ושוויון במדינה שמייהדת, חושבת נגדו במושגים של תרבות, דמוגרפיה וגיאוגרפיה ומפקיעה אותם ממנו כל הזמן? נטרול הממדים האלה של ישראל, של המובן הלאומני הצר וההתפשטותי, לכיוון ציוויליזציה של ישראליות – הכוללת את היהדות אך גם הינה בעלת מימדים אזרחיים אוניברסליים ובתוכם הפלסטיניוּת – יכול בהחלט להציע חזון של שותפות".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.