הזיכרון הסלקטיבי של "המהפכה הגאה"

גם כשהנתונים בשטח והמרואיינים שנבחרו אומרים לגמרי אחרת, יוצרי הסדרה נצמדים למסגור ולתיאוריות שאיתן ניגשו לעבודה. "המהפכה הגאה" של גל אוחובסקי, המשודרת ב"כאן", מאכזבת בהנצחת סטריאוטיפים גזעניים ובדגש על הצבא והפוליטיקה הימנית
נעה באסל

"המהפכה הגאה" – סדרה תיעודית בשלושה פרקים של גל אוחובסקי ולירן עצמור שעולה השבוע לשידור ב"כאן11" – מוצגת כמחקר סוציולוגי. שאלת המחקר מוגשת לצופה בתחילת כל פרק: "איך זה שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה ימנית, מסורתית, דתית, שוביניסטית… איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת המהפכה הגאה כל כך הצליחה?"

אוחובסקי ניגש לשאלה עם מספר תאוריות שהוא מעלה בפני מרואייניו במהלך הסדרה. תאוריה אחת: הצבא הקדים את החברה ופתח את הדלת ללהט"בים לקבלה חברתית. תאוריה שנייה: ההתקבלות הגדולה של הקהילה קרתה ברגע ש"הרחוב המזרחי" קיבל אותה, כשהכוונה ב'רחוב' היא להומואים מזרחים ימנים כפי שהם מיוצגים על ידי דמותו של אמיר אוחנה. המרואיינים, להט"בים ישראלים מפורסמים, בעיקר מתחומי הבידור והמדיה, מוזמנים לאשש את התאוריות או להגיד "וואלה, לא חשבתי על זה", ולמרות שבין השורות שתי התאוריות האלה מופרכות על ידי הדברים שעולים מהמרואיינים עצמם, הפרקים מסתיימים במסרים שבהם נפתחו. הפרק השלישי פחות תיאורטי ומתמקד בתפקידו של אוחובסקי עצמו במהפכה הגאה באמצעות המאבק להוצאת מפורסמים מהארון.

קשה להפריז בחשיבותה של הסדרה הזו, ולא מבחינת נראות (כי במסגרת המהפכה הגאה שאותה הסדרה מתעדת, אנו זוכים לייצוג להט"בי מגוון בזרם המרכזי של התקשורת בישראל), אלא בהיותה ניסיון ראשון בתקשורת המיינסטרים להגיש לציבור הרחב את סיפור המאבק של העשורים האחרונים, שעד כה הידע על אודותיו נשמר בעיקר בקרב משתתפיו הפעילים. בהקשר זה, יוצרי הסדרה מפתיעים כשהם בוחרים להתרחק מהמועמדים הטבעיים לנושאי דגל המאבק הלהט"בי – פעילים חברתיים, ארגוני חברה אזרחית ויחידים שנאבקו נגד גילויים של חוסר שוויון דרך פנייה לבג"צ – ולשים את הדגש דווקא על הצבא והפוליטיקה הימנית.

לא אדרש כאן לשיקולים שהביאו את היוצרים לקדם שיח שכזה, וגם לא לפערים של זמן מסך בין הומואים גבריים לכל השאר, סוגיות הפונדקאות וה"אאוטינג" ונושאים אחרים שקרוב לוודאי שירימו גבה בקרב צופים מהקהילה. תחת זאת, אנסה להבין באיזו מידה התאוריות שאוחובסקי מציג עולות בקנה אחד עם המציאות, כפי שהיא משתקפת בסדרה.

הצבא הקדים את החברה?

בפרק הראשון מציג אוחובסקי תאוריה שלפיה, בישראל, הצבא הקדים את כלל החברה בפתיחות ללהט"בים, ובכך פתח עבורם דלת להתקבלות בחברה. כדי לבסס טענה כזו, יש צורך להראות שצה"ל קידם שוויון ללהט"בים ברמה ההכרזתית או המעשית, בשלב מוקדם יותר משזה נעשה בחברה האזרחית, או בעוצמה גבוהה יותר (כמותית או איכותית), כלומר שבנקודת זמן כלשהי יהיו יותר להט"בים מוצהרים בצה"ל מבשאר ענפי המשק, או שלהט"בים במסגרת הצבאית ידווחו על תחושות חיוביות יותר.

מבחינה פורמלית, בחברה האזרחית, החוק מימי המנדט הבריטי שהגדיר הומוסקסואליות כבלתי חוקית בוטל ב-1988, במהלך שיזמה חברת הכנסת שולמית אלוני. גם בטרם ביטולו, היתה החלטה מערכתית שלא לאוכפו מבחינה משפטית אלא במקרים של תקיפה מינית או נסיבות חריגות אחרות. לעומת זאת, בצבא, פקודת המטכ"ל הפוסלת הומוסקסואלים משירות בצה"ל בוטלה ב-1993, בעקבות ועדה שהוביל חבר הכנסת עוזי אבן, שבעצמו אולץ לפרוש מהצבא עקב נטייתו המינית. התפיסה הייתה שהומואים, כאוכלוסייה פגיעה, לא יכולים להיות חשופים למידע בטחוני רגיש, ולפי עדות מרואייניו של אוחובסקי, טרם ביטולה נאכפה הפקודה באופן הרמטי. איש התאטרון צדי צרפתי מעיד שדי היה בשמועה שיש לך מכרים הומואים כדי לפתוח בחקירה. כלומר, בעוד שבחברה האזרחית האפליה מוסדה מתוקף חוק שלא נאכף ובוטל ב-1988, במערכת הצבאית הייתה פקודה שנאכפה בחומרה, ובוטלה ב-1993. מכאן שמבחינה הצהרתית, החברה האזרחית דווקא הקדימה את צה"ל בקבלה של להט"בים.

האם הצבא מקדים את החברה האזרחית בקבלה להט"בית מבחינה כמותית? הסדרה לא מציגה נתונים על להט"בים בצבא לעומת ענפים אחרים במשק, אך מציינת כי כיום, עשורים ספורים אחרי ביטול החוק המפלה, "יש כמה עשרות קצינים וקצינות הומואים מחוץ לארון". מתוך ארגון שמעסיק, נכון ל-2014 כ-176,500 חיילים, יהיה קשה לבסס את הטענה שמדובר במגמה משמעותית בהשוואה לשוק העבודה האזרחי.

מבחינת נתונים איכותיים, הסדרה מספקת מגוון של ראיונות מעניינים על חוויות ותחושות של להט"בים בצה"ל, וכאן עולה תמונה הפוכה לטענה שהפרק מנסה לקדם: המרואיינים באולפן מתארים אווירה של פחד, בידוד וניכור. צרפתי ואבן מייצגים שניהם את הדור הוותיק, שמצבו היה הרגיש ביותר. גם יניב ויצמן, שייסד עם אוחובסקי את ארגון הנוער 'איגי' אך מוצג בעיקר כבן זוגו של הזמר עברי לידר וכקצין קרבי לשעבר, מתאר כיצד הופרש מצה"ל בדרכי נועם, מטעמים להט"ביים. הסטנדאפיסט נדב אבוקסיס מעיד שהאווירה המאצ'ואיסטית בצבא דחפה אותו לעשות בעצמו חיקוי הומופובי של אחד הרופאים שאיתו שירת: "אם עשיתי חיקוי של ההומו אני גבר גבר". אירועים אלה מוצגים כביכול כתמונות מן העבר, הממחישות את גודל השינוי, אבל גם המרואיין הכי צעיר, קובי טרקאי, ששירת בצבא לפני כעשור – כ-20 שנה אחרי ביטול הפקודה המפלה – מספר על חוויה כללית הומופובית בצה"ל: "כל מה שמבחינתי הוא בסדר בי – הם הפכו ללא טוב"; "רואים שאתה הומו אז יש את הנטייה בצבא להתרחק מהם".

עופר ארז, הקצין הטרנס הראשון, מספר שליווה "מאות חיילים להט"בים וטרנסים, ולצערי לא מעט מהם התמודדו עם להט"בופוביה, טרנספוביה". עצם הצורך של חיילים וחיילות להט"בים בליווי מעיד על אווירה קשה ויחס מפלה כלפיהם. תמונה דומה עולה מדו״ח מצב הלהט"בופוביה ל-2018 של מרכז ניר כץ באגודה למען הלהט"ב, המרכז בין היתר פניות של חיילים וחיילות שלא קיבלו מענה בתוך המערכת הצבאית: "בין המקרים המדווחים בזירה זו ניתן למצוא חיילת שהוצאה בכוח מהארון בפני המחלקה, חיילים שנכנסו למשרד של חייל הומו וקרעו גלויות גאווה שהיו על שולחנו, מניעת תפקידים על ידי דרג בכיר, הטרדות מיניות, חוסר תגובה לפגיעה במרחב הציבורי והשפלות".

יש גם דוגמאות חיוביות: קצינה קרבית לסבית וקצין מודיעין בכיר המצולם בטשטוש פנים ומעיד שמעולם לא נתקל בהומופוביה בצבא. ברקע מרחפת המשוואה שגל אוחובסקי מבקר ומתקף בו זמנית, שהעובדה שהוא שירת שירות צבאי מלא ומילואים אמורה להקנות לו זכויות שוות ליתר האוכלוסייה היהודית. על כך מגיב אותו קצין מודיעין חשאי: "אני עושה את ההבחנה – אני לא חושב שעל מנת להתקבל כבן אדם צריך לעבור את הצבא. הקבלה צריכה להיות בלי קשר לצבא. אני חושב שצריך ללכת לצבא בגלל הערכיות שיש בו, בגלל התרומה שיש בו ובגלל חווית ההתבגרות שהוא מייצר לך".

התרומה והערכיות של הצבא היא כמובן נושא שנוי במחלוקת, אך המחלוקת היא עניין פעוט שנדחק לקרן זווית בסדרה. אפשר להזכיר כאן את מכתב סרבני 8200, שחשף כי אותה תפיסה שהגדירה הומואים כ"מסוכנים" עבור הצבא עד שנות ה-90 שרירה וקיימת, רק שבמקום שתהיה מופנית לקצינים המסורים היא מיושמת על להט"בים פלסטינים: "כל מקרה שבו עולה בחכה אדם חף מפשע שניתן לסחוט אותו בתמורה למידע או כדי לגייסו כמשת"פ, היה זהב עבורנו ועבור כל קהילת המודיעין הישראלית. בקורס ההכשרה ממש לומדים ומשננים מילים שונות להומו בערבית".

באשר לחוויית התבגרות, הרי שהחוויה החיובית והמעצבת שלה זכה המרואיין קשורה ישירות להצבתו ביחידת מודיעין יוקרתית. היעדרם של "חיילים פשוטים" – אפסנאים, לוחמים, נהגים ואחרים שהרגישו בנוח כלהט"בים במערכת הצבאית כנראה אינו מקרי. אם כבר קיבלנו את הצבא כמקפצה שמדירה מראש חלקים משמעותיים מאוכלוסיית המדינה – מהלך רעיוני לא פשוט למאבק זכויות אדם – פה אנחנו נתקלים בחומה נוספת: חייל הומו יכול ליהנות מיחס טוב במודיעין או בקריה, בטח גם ב"במחנה" או בלהקה צבאית. אבל אלה מסלולים שחסומים בפני רוב המתגייסים, וחיילים הומואים לא יכולים לבחור להגיע אליהם כדי ליהנות מהפתיחות המדוברת.

"בלי חרדים וערבים"

בשלב מוקדם בפרק מאמץ אוחובסקי תזה של עוזי אבן, חבר הכנסת שקידם את ביטול פקודת המטכ"ל המפלה, שלפיה הצבא הקדים את החברה בפתיחות משום שאין בו ערבים וחרדים. אם חלקו הראשון של מבנה הסיבה-ותוצאה הזה לא מצליח לקבל ביסוס, חלקו השני פוגעני בכמה רמות, בעיקר כלפי חברי הקהילה המשתייכים לקבוצות אלה. הפניית אצבע מאשימה לערבים וחרדים בהתנגדות למאבק הלהט"בי מסיטה את המבט מקואליציית הימין – שמזה שנים מסכלת חקיקה פרו-להט"בית וחותרת בגלוי להחלשת מערכת המשפט – אל השחקנים הקטנים באותה קואליציה (חרדים) ואל מי שמודרים ממנה לחלוטין (ערבים), ומתעלמת מכך שדגל המאבק בקהילה הלהט"בית בקרב יהודים דתיים מונף דווקא על ידי זרם הציונות הדתית, המיוצג היטב בצבא, הן בקרב חיילים והן בדרג הפיקודי.

הפניית אצבע מאשימה לערבים וחרדים בהתנגדות למאבק הלהט"בי מסיטה את המבט מקואליציית הימין – שמזה שנים מסכלת חקיקה פרו-להט"בית וחותרת בגלוי להחלשת מערכת המשפט

מכתבי הרבנים נגד הקהילה הובלו על ידי רבנים מזרם זה, "מצעדי הבהמות" אורגנו על ידי בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, והארגון האלים ביותר כלפי להט"בים, למיטת ידיעתי, אינו מוסד תורני כזה או אחר אלא ארגון "להב"ה". מול אלה ניהל במשך שנים הבית הפתוח בירושלים, שבשעריו דווקא נכנסים גם ערבים וחרדים, מאבק מתמשך על קיומו של "מצעד הגאווה והסובלנות" שאני אטען שהוא לבדו מנוע משמעותי בהרבה מצה"ל לקבלה ופתיחות לקהילה.

אותה אמירה של אבן מוחקת גם את הפעילות של ארגוני להט"ב ערביים כמו 'אסוואת' ו'אל קאוס', וארגוני להט"ב דתיים כמו 'בת קול' ו'הוד', ואת עבודתם של פעילות ופעילים ערביות/ים ודתיות/ים במוסדות הקהילה השונים לאורך השנים (המרכזים הגאים, מרכז אשה לאשה בחיפה, ארגון קל"ף ואחרים) וכמדריכות/ים בארגון הנוער הגאה איגי, שגם הוא אינו מוזכר כמנוע לקבלה ופתיחות בחברה, אלא כקבוצת תמיכה לצעירים להט"ביים. הבחירה להתמקד בכמה עשרות קצינים שמסרבים להתראיין, לפני ארגון של אלפי בני נוער מכל רחבי הארץ שצועדים בכל מצעד והפגנה, ושאוחובסקי עצמו הוא ממייסדיו והנשיא שלו, נותרת בגדר חידה.

מה רוצים המזרחים?

הפרק השני הוא תמונת מראה לראשון: אם קודם המפתח לקבלה היה היעדרותם של דתיים וערבים, עכשיו המפתח הוא דווקא נוכחותם של שני האלמנטים האלה, כמו שהם באים לידי ביטוי בדמותו של המזרחי המסורתי. התיאוריה שמעלה אוחובסקי כאן היא ש"ההתקבלות הגדולה של הקהילה קרתה ברגע שהרחוב המזרחי קיבל אותה". מכאן הוא יוצא להסתובב ברחבי הארץ ולשאול להט"בים את השאלה "איפה קשה יותר לצאת מהארון, בבית אשכנזי או מזרחי?". אנסה להתעכב על התשובות, אף על פי שהבעיה היא מן הסתם בשאלה עצמה, בדומה לשאלות כמו "מי טוב יותר במתמטיקה, גברים או נשים?" או "איזה גזע הכי חכם?", שלצערנו עדיין נידונות היום באכסניות מדעיות במידה כזו או אחרת.

אז איפה יותר קל לצאת מהארון? כמובן שבמשפחה אשכנזית. במשפחה מזרחית זה בלתי אפשרי – עד היום, אם שואלים את צדי צרפתי. צרפתי עצמו מעיד בראיון ארוך יותר לאוחובסקי בעיתון "הארץ" כי הוא גדל בצפון תל אביב והסתובב בחברה אשכנזית בלבד. איך הוא יודע מהן חוויות היציאה מהארון של מזרחים – שמן הסתם אינם מהווים מקשה אחת – אז או היום? והאם כבר שכחנו את גיבורת הפרק הקודם, רומי אברג'יל, נערה טרנסית שאמה מלווה אותה לבקו"ם בגאווה אינסופית? ואיפה קשייהם של אשכנזים ביציאה מהארון? הרי הקשר זה בוודאי נחוץ כדי לבצע את ההשוואה.

דנה אינטרנשיונל והראל סקעת מדברים על "מאיפה באנו" לעומת "מאיפה באו האירופאים", כדרך להסביר פערים בפתיחות לטובת האחרונים. שישאלו את איריס רחמימוב, שבפרק הבא תתאר את גילויי העוינות שחוותה כחברת סגל בכירה טרנסית באוניברסיטה, מרחב אשכנזי-מערבי מובהק. תשובותיהם של סקעת ואינטרנשיונל, שניהם בני העדה התימנית, מעידות בעיקר על האינדוקטרינציה הרווחת בישראל, שמסיתה מזרחים נגד המוצא והתרבות שלהם תוך השוואה לאיזושהי תרבות נאורה מדומיינת. מן המפורסמות שאירופה ממנה עלו תושבי ישראל האשכנזים התנהלה תחת משטרים הומופוביים קשים ביותר, ושזה במידה רבה המצב עד היום, למשל ברוסיה ופולין. על כך אפשר להוסיף שהאיסור על הומוסקסואליות בחוק הגיע למדינות המזרח התיכון ואפריקה רק בעקבות האימפריאליזם הבריטי, כדי להגיע למסקנה שאותם פערים "תרבותיים" או "מנטאליים", שמייצרים ציפייה לדפוסים מבוססי-אתניות בחוויות יציאה מהארון, מעולם לא התקיימו.

ישראל הישנה

"תתאר לי את הסצנה, אשכנזית, אליטיסטית כזאת, ישראל הישנה", מבקש אוחובסקי מצרפתי לספר על הסצנה הגאה בתל אביב של שנות ה-70. אין מועדונים, כולם נפגשים בדירות בקבוצות של חמישה אנשים. לרגע לא עולה האפשרות שמחוץ לקליקה האליטיסטית והחשאית שהם מתארים, הומואים ולסביות התקיימו בעוד כמה מקומות ובלי לדווח להם נוכחות. הקריינות מכריזה כי בשנות ה-70 לא היית יכול להיות גיי מחוץ לארון בעיירת פיתוח או בעיר מזרחית בפריפריה, כאילו שלהיות מחוץ לארון בערים ושכונות "אשכנזיות", אז או היום, זו חוויה פשוטה (נזכיר שממש לא מזמן, ב-2018, בני נוער שיזמו את מצעד הגאווה הראשון בכפר סבא נאלצו להתמודד עם דרישה לתחום את המצעד בגדר).

כשדנה אומרת קהילה היא לא מתכוונת, מן הסתם, למסיבות כיתה של צרפתי, אלא לקהילה מזרחית קווירית שכנראה התקיימה זמן מה לפני שישראל-הישנה הלהט"בית גילתה אותה

על הרקע הזה, המהפכה התרבותית של דנה אינטרנשיונל, עופר ניסים ושירזי בשנות ה-80 מוצגת ככזו שהופיעה יש מאין. "זה המפץ הגדול, שחבורה, החבורה שלכם, כאילו חבורה מהשוליים של הקהילה ממציאה טרנד מוזיקלי חדש. זה הרגע שמבשר את המהפכה הלהט"בית המזרחית", אומר אוחובסקי לאינטרנשיונל, ובעצם מכיר בכך שהיתה סצנה מחוץ לסצנה. ברקע מוקרנים קטעי ארכיון מרגשים באמת, שצולמו במקרה או שלא דווקא במועדון הפורום בבאר שבע. אינטרנשיונל עונה: "אם זה שייך גם לאשכנזים באותה תקופה זה אין לי מושג, מבחינתי, בקהילה לפחות כולם היו בתוך זה". כשהיא אומרת קהילה היא לא מתכוונת, מן הסתם, למסיבות כיתה של צרפתי, אלא לקהילה מזרחית קווירית שכנראה התקיימה זמן מה לפני שישראל-הישנה הלהט"בית גילתה אותה.

המנהל האישי של אינטרנשיונל, שי כרם, מרחיב: "עופרה (עופר ניסים. נ.ב.) של אז היתה משהו אחר לגמרי, היא הייתה משהו שאתה ודומיך עיקמו את האף למוזיקה שלה ולתופעה הזו". כלומר, המפנה התרבותי שלתוצאותיו אנו עדים היום לא התבטא בכך שהמזרחים התחילו לקבל להט"בים, אלא בכך שהומואים אשכנזים התחילו להיפתח לתרבות המזרחית שצמחה מתוך החלקים שהם עצמם הדירו מהקהילה, לפי אינטרנשיונל – ממש עד השנים האחרונות, עם פריצת ליין המסיבות המזרחי לגייז "אריסה": "הליין הזה המציא את הקהילה מחדש… קירב לבבות, מה שהרבה שנים סירבו לעשות, וראו באנשים האלה לא רצויים. קם מישהו אמיץ ואמר 'כולנו קהילה אחת'". כלומר, בניגוד לנקודת הפתיחה של הפרק, התמונה שעולה מהשיחות היא שסצנה מזרחית להט"בית מוחצנת התקיימה כל הזמן, ומי שהצטרפו אליה באיחור הם דווקא הלהט"בים האשכנזים. תהליך כזה יכול להסביר איך הגענו למצב שהמילה העברית להומו נשי (אוחצ') מגיעה מערבית, לצד מאפיינים לשוניים נוספים שממצבים את הערבית היהודית כהשפעה מרכזית על הז'רגון הקווירי בישראל.

מעבר חד ממסיבה של עופר ניסים בגני התערוכה לקמפיין הפריימריז של אמיר אוחנה מבהיר שמזרחיות = ימניות, ולכן ההומו המזרחי הוא ההומו הימני. זה כמובן לא קישור שנעשה בסדרה, אלא שריד היסטורי מהתקופה שבה שלטו בפוליטיקה הפרלמנטרית הישראלית שתי מפלגות בעלות אג'נדה דומה, כשאחת הוגדרה שמאל והשנייה ימין. ההנחה שמזרחים כיום מצביעים למפלגות ימין בשיעור גבוה יותר מאשר האוכלוסייה היהודית הכללית רווחת ומקבלת נראות רבה בשיח התקשורתי וגם במחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי, למשל במחקריו של הסוציולוג ניסים מזרחי. עם זאת, למיטב הבנתי ההנחה עצמה לא נבדקה בצורה מסודרת, ורק משמשת נקודת מוצא לשאלות כמו "למה מזרחים אוהבים את ביבי". מזרחים רבים אכן מצביעים למפלגות ימין, אבל כך גם אשכנזים רבים. כך לוקחת הסדרה שתי הנחות מוצא שמבוססות על תחושות: "מזרחים הם יותר הומופובים" ו"מזרחים הם יותר ימנים" ומגיעה למסקנה שייצוג להט"בי ימני מזרחי מגלם את המהפכה הגאה בישראל בצורתה הטהורה ביותר.

הטענה שאמיר אוחנה, ודרכו נתניהו, הם גורם משמעותי בקידום פתיחות כלפי להט"בים בקרב מזרחים כבר קיבלה מקום טבעי יותר באחד מהפוסטים של גלית דיסטל-אטבריאן, עם מוטיבציה ברורה לרשום את המאבק הלהט"בי כהישג של קואליציית הימין – כזכור, זו שמפילה כל חקיקה פרו-להט"בית שמגיעה לשולחנה, ביניהן הצעות חוק מצילות חיים כמו ההצעה לאסור טיפולי המרה לקטינים. הבחירה של יוצרי הסדרה לאמץ את הטיעון הזה כבר יותר מפתיעה, והם לא מנסים להסתיר את העובדה שהמרואיינים לא איתם: מלבד דניאל מורשת ונדב אבוקסיס, כל המרואיינים המזרחים באולפן (אינטרנשיונל, סקעת, אורנה בנאי, אביעד קיסוס, איל שגיא ביזאוי, שיר ראובן) אומרים שלדעתם פעילות של הומו מוצהר במפלגה הומופובית מוצהרת חותרת נגד המאבק, ולא מובילה אותו. מול אמירות כמו "נתניהו הוא ראש הממשלה הכי פרו-להט"בי שיש" (מורשת) מעיד אוחנה בעצמו כי "בהצבעות על נושאי להט"ב – אני מצביע נגד הקואליציה. זה קשה", כלומר הוא מודה שהקו של קואליציית הימין הומופובי באופן גורף (ומיותר לציין שהוא לא מצביע נגד הקואליציה במקרים כאלה, ולכל היותר נעדר מההצבעה).

כל המרואיינים המזרחים באולפן אומרים שלדעתם פעילות של הומו מוצהר במפלגה הומופובית מוצהרת חותרת נגד המאבק, ולא מובילה אותו

הפרק נגמר בחתונה של מאיר וערן, זוג מזרחי פוטוגני ושובה לב עם חמישה בנים מנישואים קודמים. "אתם מנפצים לגמרי את הסטריאוטיפ הזה של משפחה מזרחית שלאנשים יותר קשה לקבל" אומר אוחובסקי. מאיר משיב: "מבחינת המשפחה שלי זה היה מדהים, קיבלו אותי בצורה מדהימה". לצאת למסע עם תאוריה אחת ולהגיע למסקנות הפוכות זה מעניין ומוערך – ורק חבל שזה לא מוצג כך באופן מפורש.

*

לסיכום, יש לא מעט רגעים מרגשים בסדרה, מרואיינים מעולים ותובנות מעניינות, שכאמור זוכות לעתים למסגור לא מיטבי. הבעיה שמהתוצאה הסופית נעדרים קולות, דמויות, אירועים ונושאים מרכזיים במאבק, שהושמטו לטובת קטעים מסרטים ופיתוח תיאוריות. צעד כזה עלול להיות הרסני עבור תנועה שהזיכרון הארגוני שלה מפוזר בין כמה אלפי א/נשים, שרובם לא מנהלים יומן מסודר. מעבר לכך, כשמאבק זוכה לכזו הצלחה, לפחות מבחינת הנראות התקשורתית, כולם רוצים קרדיט, ושיתוף הפעולה של יוצרי הסדרה עם הניסיון להעניק אותו לגופים שאינם חלק מהמאבק (צה"ל והליכוד) ושלצד תמיכה מסוימת בלהט"בים משתתפים גם בפעילות הומופובית שוטפת, עלולה להביא בטווח הרחוק לרגרסיה במעמד הקהילה וביטול הישגים שכבר הושגו. או כפי שסיכם היטב נדב אבוקסיס, שמזדהה בעצמו כימני, בסוף הפרק השני: "המנהיגים בימין מפחדים… אנחנו לא נחזור אחורה, כי העם התקדם קדימה, אבל לצערי המנהיגים הולכים אחורה".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אפרת בן שושן גזית

    נעה, מאמר מעולה ממש! ראיתי אמנם רק פרק אחד, אבל הניתוח שלך מבריק!