ישי שריד: "בג"צ החמיץ הזדמנות היסטורית"

עתירה שביקשה לחייב את המדינה לחקור את היעלמותה של יפה מאלאירי לפני 70 שנה נדחתה השבוע. עו"ד ישי שריד מספר על ההחלטה לקחת תיק כזה פרו בונו, מדוע הוא לא חש צורך לומר שמפא"י הם פושעי מלחמה, ומה היה אומר אביו, שר החינוך המיתולוגי יוסי שריד, על מינויו של יואב גלנט

פרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן לא מרפה מהתודעה הציבורית. אלפי משפחות שנתונות בטראומה מתמשכת תוהות על גורל יקיריהן, מבכות את השנים שחלפו בצל הטרגדיה ואת אלה שעוד יחלפו עד שאולי תעלה ארוכה לפצע. בינתיים, עם השנים, המשפחות הללו קוברות את האמהות והאבות שהלכו לעולמם מבלי לקבל תשובה לשאלה: איפה הילדים? עשור מחליף עשור, שום דבר מהותי בעמדת המדינה לא משתנה, לפני "פתיחת הארכיונים" המיוחצ"נת וגם לאחריה.

השבוע דחה בג"צ עתירה בעניינה של התינוקת יפה מאלאירי, שנעלמה בשנת 1950 מבית החולים הממשלתי חיפה (רמב"ם היום). להוריה נמסר כי נפטרה, אך מעולם לא הוצאה תעודת פטירה ובמרשם האוכלוסין היא אינה מוגדרת כנפטרת. אחיה של יפה מאלאירי, מרים גבאי ואבי ירושלמי, חברו לעמותת עמר"ם ועתרו באמצעות עורך הדין ישי שריד בדרישה לחייב את משטרת ישראל לפתוח בחקירה משטרתית לשם איתורה של הנעדרת.

בפסק הדין כתבו השופטים (דפנה ברק-ארז, י' עמית וע' רוטקופף) כי אין מקום להתערבות בג"צ בהחלטת המשטרה בנידון, שהיא החלטה סבירה בשל התיישנות ובשל הקושי לחקור אירוע שהתקיים לפני 70 שנה וכי כלי החקירה המשטרתי אינו מתאים בשלב זה אלא "מנגנוני בירור אחרים". עוד כתבו השופטים כי "התרת הספקות מקלה על הנפש, והלוואי ויכולנו לספק נחמה זו לעותרים." השופטת ברק הוסיפה: "ליבנו עם העותרים. קשה למצוא נחמה כאשר מנקרים ספקות וחוסר ודאות ביחס לגורלה של תינוקת שהלכה לבלי שוב." עם זאת, העתירה נדחתה ובכך נסתם הגולל על ניסיון ראשון מסוגו, אולי בעיקר סימבולי, לנער את התפיסות שהתקבעו כאן בחטא, לפיהם ילדים שנעלמו מבתי חולים לפני עשורים הם ילדים שלא צריך להפוך כל אבן על מנת לחפש אותם.

"בג"צ החמיץ הזדמנות היסטורית להתחיל בריפוי הפצע הפתוח," אומר עו"ד ישי שריד, עם היוודע פסק הדין. "אני מאוכזב ועצוב". שוחחנו בטלפון עם שריד קצת אחרי שניתנה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ תשובת המדינה, שטענה כי צריך לדחות את העתירה בנימוק יחיד של התיישנות. שריד (55) הוא עו"ד וסופר מוערך, שספריו זיכו אותו בפרסים ותורגמו לשפות רבות. את הקריירה המשפטית שלו החל כתובע בפרקליטות המדינה, בהמשך עבד אצל עו"ד ויינרוט וכיום הוא עוסק בעניינים אזרחיים ומינהליים. הוא גם בנו של יוסי שריד ז"ל, עניין שבלתי אפשרי להתעלם ממנו בהקשר הזה (או בכלל), כמו גם מהעובדה שהוא מבצע את העבודה הזו פרו-בונו.

"הייתה לי היכרות עם שלומי (חתוכה – ת.ר. וי.נ) מקודם, ובפגישה כלשהי עלה הנושא של פעילות עמותת עמר"ם. אמרתי לו שכשיגיע תיק ספציפי, אני אשמח לעזור. אני תמיד נזהר, גם מבחינת האופי שלי שהוא ספקני וחשדני, אני תמיד מתחיל בעובדות. אמרתי לו: 'תביא מקרה אחד של ילד או ילדה שנעלמו, וננסה לברר את האמת'. והנה הגיע המקרה. מה קרה שם – האם יפה נחטפה, האם היא נקברה בזהות שגויה, האם היה ברדק, רשלנות? אין לי מושג. אבל המדינה חייבת לברר".

הוריה של יפה מאלאירי עלו מאיראן ב-1950. הם נפטרו זה מכבר, ואת הכאב וסימני השאלה נושאים אחיה ואחותה. הם גרו במעברה בפרדס חנה וכשהיא חלתה, אמהּ לקחה אותה לבית החולים בחיפה. אמרו לה שם להשאיר את הילדה, והיא חזרה כעבור כמה ימים. הילדה היתה בסדר, ונאמר לה לבוא בעוד כמה ימים. כשהיא באה, אמרו לה שהילדה נפטרה. מקרה כמעט "קלאסי" המופיע שוב ושוב בסיפורי המשפחות הנפגעות. "צריך לזכור שאלה אנשים שעלו לארץ כמה חודשים קודם לכן, מאיראן, עם שליטה מעטה בשפה. אנחנו ניזונים מהסיפורים של האחות, מרים גבאי. העיקר הוא שאין לילדה הזו קבר ומעולם לא הוצאה לה תעודת פטירה". 

שריד מעיד כי בני משפחתה של מאלאירי הם אנשים במעמד סוציו-אקונומי נמוך, וכי האפשרות שלהם להתנהל מול המערכת מוגבלת. "לפני די הרבה שנים, בשנת 2000, הם הצליחו לקבל מבית החולים רמב"ם את המסמכים הרפואיים של הילדה, והסתבר שהייתה תעודת שחרור, כלומר – שהיא שוחררה בריאה מבית החולים", הוא מספר. העובדה המתמיהה הזו כמובן מעוררת סדרה של שאלות, שאולי היו צריכות להישאל מזמן, אבל שריד טוען שלאור מצבם של האחים והקושי שלהם לחיות את חייהם ממילא, זה היה בלתי אפשרי. העניין התעורר מחדש כאמור כשחתוכה ועמר"ם יצרו איתו קשר והתחיל מהלך מחודש מול המדינה. "השאלה הראשונה היא האם במקרה הילדה לא נמסרה לאימוץ, והאחים אמרו שאין שום סיכוי. פנינו למשרד הרווחה וקיבלנו תשובה שאין שום אינדיקציה לאימוץ רשמי של הילדה. פנינו למשרד הפנים והם לא יודעים להגיד שום דבר מעבר. הרישום האחרון שיש ביחס ליפה זה שהיא גרה במעברה בפרדס חנה, והיא חדלה להיות תושב ב-1 ביולי 1963. שלומי הסביר לי שזה קורה בחלק גדול מהתיקים בעניין הזה, כי כנראה אז היה מפקד אוכלוסין גדול ומי שלא אותר – נגרע מהמרשם".

"חובתה של המדינה לעשות את הבירורים האלה. החקירות הפרטיזניות שבני המשפחה עושים בעצמם, זה לא רציני: אנחנו לא יכולים לכפות על מוסדות לגלות מסמכים, אנחנו לא יכולים לחקור אנשים"

אחרי שקיבלו את התשובות האלה, פנו עמותת עמר"ם, האחים ועו"ד שריד למשטרה, למטה הארצי, בדרישה שיפתחו בחקירה כדי לאתר מה קרה בגורלה. "התפיסה שלי ושל עמר"ם היא שחובתה של המדינה לעשות את הבירורים האלה. החקירות הפרטיזניות שבני המשפחה צריכים לעשות בעצמם, זה לא רציני. אין לנו כוחות חקירתיים, אנחנו לא יכולים לכפות על מוסדות לגלות מסמכים, אנחנו לא יכולים לחקור אנשים. החקירות הפרטיות והבירורים הפרטיים הם מוגבלות מאוד. הגורם המוסמך בישראל, כולל בנושא נעדרים, הוא משטרת ישראל".

ומה בעניין טענת המדינה להתיישנות?

"אין התיישנות על נעדרים. יש התיישנות על העמדה לדין. גם כשאין חשד לפלילים, כשמישהו נפל חלילה לבור, המשטרה צריכה לחפש אותו ולא להפסיק לחפש אותו. התשובה שקיבלנו מהמשטרה היא שהיכולת לחפש אותה מוגבלת, כי עברו הרבה שנים, ושהמשפחה הייתה צריכה לפנות לוועדות החקירה. זה סתם את הגולל על הפרשה. הם הפנו אותנו לוועדת הכנסת של ח"כ נורית קורן (שבינתיים בוטלה, כי צו ההסמכה שלה נגמר). גם הוועדה הזו – אין לה כוחות חקירה. זו ועדה פרלמנטרית. אנחנו הגשנו לפי הפרוצדורה ערר ליועמ"ש, הוא דחה את הערר. את הבג"צ הגשנו בסוף 2019".

האם הייתה לך תקווה שייעשה כאן תקדים?

"אני תמיד נזהר בדברים האלה. אני מייצג לקוח ספציפי. ההורים לא השלימו עם העניין הזה, ומתו בצער. האמא הולכת הביתה בלי ילדה מבית החולים, בלי קבר, בלי תעודת פטירה. צריך לעשות צדק עם המשפחה ולתת להם תשובה מוסמכת. כמובן, גם בעתירה, אנחנו מתייחסים לעניין הכללי, של כל הפרשה בכללותה שאין להתעלם ממנה. עברו 70 שנה, נכון, ואנחנו מסבירים למה זה לקח כל כך הרבה שנים. מכיוון שזה פצע פתוח, אנחנו מבקשים מבית המשפט העליון לראות את התמונה בכללותה. יש פה אחריות מוגברת של המדינה, היא נעלמה מבית חולים ממשלתי. הייתה צריכה להיות בידיים הכי בטוחות. גם אם זה כעבור 70 שנה, צריך לתת תשובות למשפחה. כך שוודאי שגם הפרשה הכללית של היעלמות הילדים היא נימוק כבד משקל בעניין הזה".

אני לא מכפר עוונות על אבותיי

בשנת 2014 פירסם שריד ב"הארץ" את השיר "קריית שמונה, 1977". השיר המגולל את מסכת המכות וההשפלות שהיו מנת חלקו בקריית שמונה, שבה גר עם משפחתו במשך שלוש שנים, לאחר הפיגוע במעלות, כשאביו חבר הכנסת מטעם "המערך" שימש במקביל כמורה לאזרחות בעיר: "…אֶת כָּל שִׂנְאַת הוֹרֵיהֶם נָקְמוּ בִּי/ בְּמַפַּא"י וּבָרִסּוּס וּבַקִּבּוּצִים/ בִּבְשָׂרִי שִׁלַּמְתִּי אֶת חֲרוֹן עוֹלֵי עָרָב,/ בִּשְׁנַת 1977, בְּקִרְיַת שְׁמוֹנָה". 

אנחנו מזכירות לו את השיר ומתעקשות לדבר על הגניאולוגיה והביוגרפיה המפורסמות שלו. בהתחלה הוא חש מעט לא נוח, אבל בהמשך מבהיר חד משמעית: "צריך לפתוח את הכול ולהכות על חטא. אין פה חטא אישי שלי, אני לא מכפר עוונות על אבותיי. אני בא לזה כמי שיש לו יכולת עצמאית לעזור, מבחינה מקצועית. אני מחפש לעשות דברים מועילים."

כשאתה עוסק באחת הפרשות הכי מדממות בהיסטוריה של מדינת ישראל, פרשה שחושפת פערים בלתי נתפסים בנגישות למוקדי כוח, שימוש בכוח, עוול וניצול, איפה אתה ממוקם רגשית ביחס לזה? 

"הצ'פחות שחטפתי בקריית שמונה הן חלק מההיסטוריה שלי ומהפסיכולוגיה שלי – אבל הן מאחוריי. זה קצת פומפוזי אבל אני אגיד את זה בכל זאת – אם יש דבר שקיבלתי מאבא שלי הוא שצריך להילחם בשביל הצדק. גם ובעיקר כשזה לא עבור המילייה שלך, אלא עבור אחרים".

אבל אתה לא מתגייס למאבק האידיאולוגי.

"אני לא פוליטיקאי, אני לא אידיאולוג גדול, אבל אני כותב רומנים, כדי שזה לא יהיה מאמר בעיתון. אמרתי לכן בדיוק איך זה היה. אמרתי לשלומי: 'תביא תיק'. הילדה שוחררה מבית החולים בריאה. אז איפה היא? יש הסכמה חברתית, שהמדינה אמורה לטפל בזה. מההיכרות שלי עם הנושא, אין ספק שנעשה עוול גדול בפרשה הזו. הטיוח של המדינה במהלך השנים רק הגביר את העוול. הפצע לא רק לא נרפא, הוא שולח גרורות במהלך הדורות. הייתי באיזו פגישה, והיה פרקליט די בכיר בפרקליטות המדינה, סיפרתי לו על העניין הזה, בלי שידעתי מאיזו עדה הוא ומאיפה הוא הגיע. הוא אמר לי שהמשפחה של אשתו חיה את הדבר הזה, הסבתא כל הזמן מתאבלת ומקוננת על הילד שנעלם לה. ככה שזה פצע פתוח וגדול. לא צריך לסגור אותו, אלא לרפא אותו. מצד שני, נקודת המוצא שלי היא לא אידיאולוגית ואני לא רץ לבחירות. בגלל זה לא צריך להגיד שמפא"י הם פושעי מלחמה והמדינה נולדה בחטא. אני לא שם". 

ישי שריד.
"נקודת המוצא שלי היא לא אידיאולוגית ואני לא רץ לבחירות. בגלל זה לא צריך להגיד שמפא"י הם פושעי מלחמה והמדינה נולדה בחטא. אני לא שם"

שריד לא מתווכח על כך ש"הפצע הפתוח" הזה שאנחנו מדברים עליו כרוך ביחסי כוח בין-עדתיים, בשליטת הגמוניה ובקבוצות מוחלשות. הוא גם מודע לפריבילגיה של המיקום המשפחתי שלו ("זה עול, אבל גם גאווה מאוד גדולה ופריבילגיה"). בעיקר, הוא נחוש שעשיית צדק צריכה להיעשות. "אני רוצה להתמקד בעשיית צדק. פה הילדה היא ממוצא איראני ונכון שעיקר המקרים הם של ילדים מארצות ערב והמזרח, ומיעוטם היו אשכנזים". אנחנו שואלות אותו על ההחלטה לבצע את משימות חיפוש הצדק הללו בהתנדבות. "אין בכלל שאלה בעניין הזה. זה כמו שייצגתי משפחות משכונת הארגזים. כמו שאני מייצג שכונות של נעדרי צה"ל בפרו בונו".

ומתי אתה כותב ספרים?

"בלילות".

הספרים שלך מאוד מצליחים בחו"ל.

"כן. זה נורא כיף. שם מקבלים אותי בלי לתהות על מי אני ומה אני, שופטים את הספרים ולא את הייחוס".

יוסי שריד ז"ל. צילום: מרצ-יחד, CC BY-SA 2.5

מה לדעתך היה אומר אבא שלך על שר החינוך החדש, יואב גלנט?

"אני בטוח שזה היה מטריף אותו. הוא לקח ללב מילולית – הוא מת מול מהדורת החדשות בחמישי בערב בטלוויזיה. לא היה בו שמץ של ציניות בהתעסקות בענייני המדינה שהייתה נורא יקרה ללבו. אני בטוח שזה היה מטריף אותו, איך שהמערכת הפוליטית התדרדרה. אבא שלי, הטרגדיה הפוליטית שלו, גם ברמה האישית, היא שהוא ראה את עצמו כנציג הדפוקים והחלשים והוא פעל למענם. אבא שלי ישב כל מוצאי שבת ליד השולחן וכתב בכתב יד תשובות לאנשים שפנו אליו בנושאים של דיור, פרנסה, בריאות – בעניינים הכי גשמיים – וניסה לעזור להם כמיטב יכולתו. היה ברור לו ש-99% מהאנשים האלה לא יצביעו בשבילו, אבל זה שהעניין הזה לא תורגם לתמיכה פוליטית ולכוח פוליטי ושהוא בסופו של דבר נשאר באי הצפוני האשכנזי המצומצם של מרצ או של השמאל האשכנזי בכלל, זה היה כלוב שאכל אותו".

מה דעתך באופן כללי על מה שקורה למרצ? מה הבעיה ומה הפתרון?

"המערכת הפוליטית היא מעוותת. כשאדם נכנס לקלפי הוא מצביע כמו אצל מאיר אריאל כשהוא רואה את הכאפייה והנרגילה לנגד עיניו. הוא לא חושב על פרנסה, שוויון, חינוך, בריאות. ניסו כבר כמעט הכול: הפוליטיקה של זהויות – נשים מישהו ממוצא מזרחי בראש מרצ – הלוואי שזה היה עוזר. הפעם היחידה שהצבעתי למפלגת העבודה מאז שאני מצביע, זה היה כשעמיר פרץ נבחר לראשותה. הנה, מפא"י, עם כל העוול, זה היה כמו יום של התגלות גדולה. ואז קרה מה שקרה. גם הפעם הצבעתי להם, בראשות פרץ.

"אבא שלי כתב ב-2006 שזה הזמן לאיחוד בין מרצ לעבודה. כשפרץ נבחר, חשבנו 'הנה – הגענו למי שרצינו'. אבל זה לא קורה. אנשים לא מצביעים לפי זה. הזהות הדתית או הלאומית שלהם חשובה יותר מכל דבר אחר. אני עושה מה שאני יכול. לא בא לזה מרגשות אשם או הכאה על חטא. נולדתי ב-1965. את הכפרה שלי עשיתי בגופי, במכות שחטפתי".

* * *

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    תודה לגילה אבני, אוסיף שלא רק שאין הסכמה חברתית בעניין ילדי תמ"ב החטופים – עדיין קולות המכחישים רבים ומקבלים הדהוד רחב באקדמיה האשכנזית ובתקשורת. גם רוב המזרחים מגלים אדישות לנושא.
    אין מה לנוח על זרי דפנה, לא עשיתן/ם מספיק בנושא, ונראה שמאז תביעת ההשתקה של המכחישנים לויתן ושות' נתקפתן/ם בחרדה לבל תרגיזו מישהו בממסד הלבן.

  2. יעקב שמש

    יש דרך קלה לפתרון התעלומה אבל השרה לא קיבלה ודחתה את ההצעה הבא
    על ממשלת ישראל להציע חנינה מראש וגם פרס כספי למי שימסור פרטים מאומתים עם הוכחות של בדיקות dna על ילדים שנעלמו והוכרזו מתים
    אבל הם חיים היום או שמתו כבוגרים אבל גדלו אצל משפחות אחרות
    אם יש אנשים שעסקו בתחום של העלמת ילדים
    או אנשים הקרובים להם שיש להם מידע כזה
    יציגו את ההוכחות ויקבלו פרס גדול
    הצעד הראשון הוא שיהיה חוק אשר אומר
    שהחנינה למוסרי המידע היא אוטומטית
    וגם כל מי שהיה מעורב בכל דרך שהיא
    בהעלמתם של הילדים יקבל חנינה אוטומטית
    הפרס הכספי צריך להיות סכום מספיק גדול כך שיתן מוטיבציה לאנשים לספר את האמת
    אני באופן אישי מוכן לתרום אלף שקלים לפתרון התעלומה

  3. גילה אבני

    עמותת עמר"ם ממש לא נחה על זרי דפנה.
    הם ממשיכים לפרסם ולהפגין.
    בדיוק השבוע היה יום המודעות ופעילים של העמותה הפגינו מול סניפי ויצ"ו בכמה ערים

  4. ג. אביבי

    גילה,
    הכוונה הייתה לקשת הדמוקרטית ,לאתר הזה ולדוברים שונים של השיח המזרחי.