המחאות בארה"ב: אולי הפעם זה שונה

אנשים מחלקים מים, ג'ל חיטוי, מסכות ואוכל למפגינים, מתחבקים, רוקדים ושרים. שוטרים כורעים ברך בסולידריות עם המחאה. "I love you, man", אומר מפגין ומתחבק עם מפקד משטרה. הלב מתרחב. רגע אחר כך הוא מתרסק למראה שוטר שמכה מפגין. אורנה צברי מדווחת מלוס אנג'לס
אורנה צברי

בחודשים האחרונים נחשפה בפניי לוס אנג'לס שלא הכרתי. מגפת הקורונה הוציאה את המקומיים מהקרירות המרוחקת הרגילה שלהם ובעיר החלה מנשבת רוח של אהבה ועזרה הדדית, התנדבות והתגייסות שלא ראיתי כאן קודם.

ואז הכול ניצת למראה המחריד של השוטר הגזען בעל ההבעה האדנותית שמתחת לברכו פניו הדועכים של ג'ורג' פלויד, הקורא בנשימת חייו האחרונה לאמו המתה.

רגע אחד "We’re all together in this" וקשתות בענן מכל חלון, ורגע לאחר מכן שסע וזעם לוהב. אבל השסע הרי היה פעור כל הזמן. אפילו בין קורבנות הקורונה, מספר האפריקנים-אמריקנים הוא הגדול ביותר, ופלויד הוא רק עוד שם ברשימה ארוכה של שחורים שאיבדו חייהם כתוצאה מאלימות משטרתית.

הימים הראשונים של המחאות היו מפחידים. הסתגרנו בבית בשעת העוצר, שעת השריפות. פיניתי את השביל למחסן שורץ העכברים שבחצר והודעתי לבני הבית לאן לברוח במקרה הצורך. מסוקים ריחפו מעל, ובמקביל צפיתי במה שהם משדרים, במסך מפוצל של אש ועשן, אלימות וזעם. פחדתי ללכת לישון.

הרחובות נצבעו דיקט. בעלי העסקים, שהתכוננו לפתוח את החנויות מחדש לאחר חודשים של סגר קורונה, ביצרו את החנויות וכיסו את חלונות הראווה בקרשים. רובם כתבו על הלוחות מסרי תמיכה במאבק.

ג'ורג' פלויד. רישום: רוית ביטון קהימקר

אבל נראה שהאלימות הקיצונית כבר חלפה. הביזות והשריפות חדלו, כמו גם המראות המעציבים של בעלי עסקים קטנים שאיבדו את מפעל חייהם בן לילה. מעצרים בוצעו, והמפגינים התנגדו למשלהבים והכריזו שהבוזזים הם לא חלק מהם. "אני לא פורע, אני השכן שלך", נכתב על אחד השלטים. אנשי המשמר הלאומי שנשלחו ללוס אנג'לס נותרו חסרי מעש, רק המראה הסוריאליסטי של חיילים בשדרת סנסט נחקק בזיכרון.

אלפים ממלאים את הרחובות מדי יום וצועדים, ללא תקריות. אנשים מחלקים מים, ג'ל חיטוי, מסכות ואוכל למפגינים, מתחבקים, רוקדים ושרים. שוטרים ומפקדים כורעים ברך כסולידריות עם המחאה. "I love you, man", אומר מפגין ומתחבק עם מפקד משטרה, וזה באמת מחמם את הלב.

אבל רגע לאחר מכן, הלב המתרחב מתרסק למראה שוטר שהודף איש מבוגר בבאפלו, ועשרות שוטרים חולפים על פניו בעודו שרוע על הארץ. באטלנטה, שישה שוטרים הולמים בצעיר לא חמוש ולא מאיים במכות חשמל ובוושינגטון, שוטרים מרססים משתתפי הפגנה שקטה בגז מדמיע, רק כדי שכבוד הנשיא יוכל לצאת להצטלם.

והנשיא? הוא לא העתיר אף לא מילת חסד אחת למוחים. מתעלם מהמטרה, מפלג, נוזף במושלים הדמוקרטים שלא מפעילים יד קשה ומתעקש לשלוח חיילים לרחובות, אף שההפגנות אינן אלימות.

והנשיא? אף לא מילת חסד למוחים. מתעלם מהמטרה, מפלג, נוזף במושלים הדמוקרטים ומתעקש לשלוח חיילים לרחובות, אף שההפגנות אינן אלימות

קבוצת האימהות המקומית החביבה נעשתה לשדה קרב. המנהלת סגרה אותה פעמיים, לאחר שהרוחות התלהטו לכדי מריבות סוערות, אבל פתחה אותה מחדש בהתנצלות ובהבנת הצורך בתמיכה. וכל פוסט מטלטל, מעיף לעשרות כיוונים ומניב תגובות מכל מנעד הרגשות.

בקבוצת הישראלים המקומית כבר שלחו אותי לשוודיה וכבר כינו אותי "שמאלנית מסריחה", כי מחיתי נגד שימוש בכינויי גנאי לשחורים שלא אחזור עליהם כאן, שם ובשום מקום. נעלבתי, כי אני דווקא מדיפה ניחוח מאסק נעים.

כתובת על חנות בלוס אנג'לס, יוני 2020. צילום: אורנה צברי

אומרים שהפעם זה שונה. שהאווירה אחרת, מלאת תקווה. הפעם לא רק שחורים מפגינים. כולם מפגינים יחד נגד הגזענות, במחאה על אי צדק. ניצולי שואה באים לתמוך, קהילת הלהט"ב ארגנה הפגנת ענק בווסט-הוליווד, קבוצות אתניות שונות מארגנות הפגנות תמיכה, הורים מביאים ילדים והפגנות עצמאיות נערכות בפינות רחוב ברחבי העיר. אלפים צועדים מדי יום כבר ימים רבים ואומרים שימשיכו לצעוד, עד שיחול שינוי. וזה מתפשט בכל העולם. כמו הגזענות שחצתה יבשות ופשתה בכול.

ולפני כמה לילות יצאתי עם ילדיי להאיר בפנסים למשך 8 דקות ו-46 שניות בשעה יעודה.

אנחנו גרים באזור הררי וחשוך, אז נופפנו קצת בחוסר תוחלת לכיוון המכוניות הבודדות שחלפו בכביש, מאוכזבים כאילו לא עשינו כלום. אבל אז ראינו  נקודת אור מפזזת בהמשך הרכס. ועוד אחת במורד ההר. ועוד אחת. ובתוך השקט שמענו קריאות עולות ממרחק. הנפנו את הפנסים לעברן ושאגנו בקול. הקריאות הלכו וגברו והסתיימו במחיאות כפיים ובצעקות. לבי התמלא בחום ובתחושת קרבה לנקודות האור של האנשים הבלתי נראים, ודמעות עלו בעיניי. יש אחדות נגד הפילוג.

ואף שלכאורה זו לא ההיסטוריה "שלנו", זו בוודאי ההיסטוריה שלנו, בנות ובני האנוש. ומתוך גיבוב המראות המנוגדים, אני בוחרת למקד את מבטי בתמונות האחווה שצפות מהעשן, ולקוות שאנחנו מצויים על ספו של שינוי עמוק, שישלח אדוות לכל העולם.

מסרים של אחווה ושוויון, בלוס אנג'לס, יוני 2020. צילום: אורנה צברי
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.