הולך בעור שחור

הליכה – הפעולה המונוטונית והפשוטה של הנחת רגל אחת לפני הרגל השנייה כדי להימנע מנפילה – מתגלה כלא כל כך פשוטה אם אתה שחור. מסה שכדאי לקרוא בימים אלו מתוך האנתולוגיה "לאהוב, לשוטט, להפליג"
גארנט קדוגן

תרגום: רעות בן יעקב
עריכה: דיטה גוטמן ולירון אלון

 

״חטאי היחידי הוא העור שלי. מה עשיתי שאני שאני כל כך שחור ומדוכדך?״
(פאטס וולר)

״ברחובות מנהטן צעדתי בנחת, מהרהר.״
(וולט ויטמן)

האהבה שלי להליכה התחילה עוד בילדות, מתוך הכרח. בגלל ולא בזכות אב חורג שהיו לו ידיים כבדות מצאתי תירוצים להתרחק, ולרוב נשארתי מחוץ לבית — בבית של חבר או במסיבת רחוב ששום קטין לא אמור להשתתף בה — עד שהיה מאוחר וכבר לא היתה תחבורה ציבורית. אז הלכתי.

רחובות קינגסטון בג׳מייקה בשנות השמונים היו מעוררי אימה — יכולת, למשל, להיהרג אם איזה קנאי פוליטי נלהב חשב שבאת מהשכונה הלא נכונה, ואפילו אם התלבשת בצבע לא נכון. לְבוש כתום העיד על קרבה למפלגה מסוימת ולבוש ירוק לאחרת, ואם היית ניטרלי או נסעת הרחק מביתך הצטרכת לבחור את צבעי בגדיך בתשומת לב. אם התלבשת בצבע הלא נכון בשכונה הלא נכונה, זה היה עלול להיות היום האחרון בחייך. לא מפתיע שחברי, וגם כמה עוברי אורח נדירים, קראו לי משוגע בגלל מסלולי הלילה שלי באזורים של קרבות פוליטיים. (ולפעמים באמת העמדתי פנים שאני משוגע, הייתי צועק הברות חסרות משמעות כשחלפתי ליד מקומות מסוכנים במיוחד, כמו מקום המסתור של הגנבים על גדת תעלת ניקוז. המשחרים לטרף היו צוחקים או מתעלמים מהילד בתלבושת בית הספר שממלמל מילים חסרות מובן.)

זרים נהיו חברים שלי, ומילד ביישן וקצת מוזר נהייתי ילד מוחצן, וקצת מוזר. הקבצן, המוכר ברחוב, הפועל העני — כל אלה היו משוטטים מנוסים, והם היו מדריכי הלילה שלי; הם הכירו את הרחובות והם חלקו אתי את הידע שלהם, לימדו אותי איך לנווט בהם ואיך ליהנות מהם. חשבתי על עצמי כעל תום סוייר הג׳מייקני, ברגע אחד צועד בנחת במורד הרחוב כדי לקטוף מנגו מהענפים הנמוכים שאפשר להגיע אליהם מהמדרכה, ורגע אחר כך מסתובב ליד מסיבת רחוב של קרבות סָאוּנד סיסטֶמס, מערכות חמושות במגדלי רמקולים, גורדי שחקים של באסים מרעידים.[1] הרחובות האלה לא היו מפחידים. הם היו מלאי הרפתקאות כשלא היו שלווים. שם הייתי מצטרף לחבורת הולכים נמרצים שפספסו את האוטובוס האחרון בכמה דקות, רגלינו המשיכו לזוז גם כשאגודלינו הושטו לתפוס טרמפ שיקרב אותנו הביתה, התבדחנו כשרכב אחרי רכב חלף על פנינו במהירות. או שהייתי הולך לאיבוד בתוך הזמן, רגעים בסגנון וולטר מיטי[2], נפשי הצעירה מדמיינת עתידים חלופיים. ברחובות היתה בטיחות מסוג מסוים: בניגוד לבית, ברחובות יכולתי להיות פשוט אני, בלי לפחד מפגיעה בגופי. ההליכה נהיתה כל כך רגילה ומוכרת עד שהדרך הביתה נהיתה לי בית.

לרחובות היו חוקים משלהם, ואני אהבתי את האתגר של הניסיון לשלוט בהם. למדתי להיות ערני לסכנות שמסביב ולהנאות שאפשר למצוא בקרבת מקום, ושיבחתי את עצמי כשקלטתי רמזים שהאחרים החמיצו. קינגסטון היתה מפה של פעילות תרבותית, פוליטית וחברתית, מפה רבת־פנים ולרוב גם משונה, ואני מיניתי את עצמי לקרטוגרף הלילי שלה. ידעתי לשמור מרחק מקצב הליכה משחר לטרף, ולמהר ולשוחח כשקצב הצעידה היה ידידותי. ראיתי כמעט תמיד רק גברים. אישה שהולכת לבדה באמצע הלילה היתה מחזה נפוץ בערך כמו בּיגפוּט; הליכה לאור הירח היתה מסוכנת לה מדי. לפעמים, כשצעדתי בלילה במורד הגבעות הצופות על קינגסטון, חשתי שהעיר הועברה למצב ״השהיה״ או שהיא פועלת בהילוך איטי מאוד, ושתוך כדי הירידה אני חוצה ועובר בין השסעים החברתיים העמוקים של ג׳מייקה. בצעד נמרץ חלפתי על פני האחוזות שעל הגבעות המשקיפות על העיר, שנראתה משם כמרבד זרוע אורות מתחת למסך הכוכבים, וצעדתי בנחת בינות מחוזות המעמד הבינוני המוסתרים מעבר לחומות מעוטרות בתיל דוקרני, וזגזגתי דרך שכונות של בקתות עץ וצריפי אבץ הנדחסים ונשענים אלה על אלה כמו חבורה של רקדני לימבו קשורים יחדיו. ככל שהמשכתי לרדת מטה, כך עלתה והתגברה סביבי פעילות רחוב מלאת חיים — חוץ מהמקומות שלא; שכונות אומללות שגם סבלו מקרבות רחוב מזוינים וגם מרחובות נטושים ומפחידים בסגנון המערב הפרוע הקולנועי. ידעתי שכדאי להתרחק מהן אפילו בחצות היום.

התחלתי להסתובב בחוץ בשעות הערב כבר בגיל עשר. בגיל שלוש־עשרה כבר לא חזרתי הביתה לפני חצות, והיו לילות שהתחריתי בזריחת השמש. אמא שלי התלוננה לעתים קרובות: ״מה אתה כל כך אוהב להיות ברחוב? אתה נולדת בבית חולים, אתה לא נולדת ברחוב.״

בשנת 1996 עזבתי את ג׳מייקה ללימודים בקולג׳ בניו אורלינס, שכונתה, כך שמעתי, ״העיר הקריבית הכי צפונית״. ורציתי לגלות — ברגל, כמובן — מה בה קריבי ומה אמריקאי. אחוזות רבות רושם ברחובות של שדרות אלונים וחשמליות רועשות החולפות במרכזם, ובתים צבעוניים כל כך עד שרחובות שלמים נראו חגיגיים; אנשים בתלבושות צבעוניות ובוהקות רוקדים באמצע הרחוב לצלילי הפאנק של תזמורות כלי נשיפה ; ומאכלים — וניחוחות — של מסורות קולינריות מאפריקה, אירופה, אסיה, והדרום האמריקאי; והעולמות השונים זה לצד זה, ישן וחדש, חדש ומוכר: מי לא ירצה לחקור ולגלות את כל זה?

ביומי הראשון בעיר יצאתי להליכה של כמה שעות, לראות ולהכיר קצת את המקום ולקנות מצרכים בסיסיים כדי שחדר המעונות שלי ייהפך מתא כלא למרחב נעים ומזמין. כמה אנשים באוניברסיטה שמעו על זה, והתרו בי שעלי להגביל את ההליכות שלי לאזורים המוגדרים כבטוחים לתיירים ולהורים של הסטודנטים החדשים. הם שלפו נתונים סטטיסטיים על שיעורי הפשיעה בניו אורלינס. אבל שיעורי הפשיעה בקינגסטון גימדו את הנתונים האלה, והחלטתי להתעלם מכללי הזהירות רוחשי הטוב. העיר חיכתה שאגלה אותה, ואני לא אניח לכמה נתונים מעיקים לעמוד בדרכי. הפושעים האמריקאים האלה הם כלום לעומת קינגסטון, חשבתי. הם לא איוּם של ממש עלי.

אבל אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם.

בימים שאחר כך שמתי לב שהרבה אנשים ברחוב נראים חוששים מפני: אחדים שלחו אלי מבטים חשדניים ככל שהתקרבו, ואז עברו לצד השני של הרחוב; אחרים, שצעדו לפני, הביטו לאחור, הבחינו בנוכחותי וזירזו את צעדיהם; נשים לבנות מבוגרות לפתו את תיקיהן; בחורים לבנים צעירים בירכו אותי לשלום בעצבנות, כמו עושים עסקת חליפין בין ברכת השלום לבין ביטחונם האישי: ״מה קורה, אחי?״ ופעם אחת, פחות מחודש אחרי שהגעתי, ניסיתי לעזור למישהו שכיסא הגלגלים שלו נתקע באמצע מעבר חציה; הוא איים שיירה לי כדור בפרצוף, ואז ביקש עזרה מהולך רגל לבן.

הרבה אנשים ברחוב נראים חוששים מפני: אחדים שלחו אלי מבטים חשדניים ככל שהתקרבו, ואז עברו לצד השני של הרחוב; אחרים, שצעדו לפני, הביטו לאחור, הבחינו בנוכחותי וזירזו את צעדיהם; נשים לבנות מבוגרות לפתו את תיקיהן

לא הייתי מוכן לכל זה. באתי מארץ שרוב תושביה שחורי עור ואף אחד שם לא התייחס אלי בחשש בגלל צבע העור שלי. עכשיו לא יכולתי לדעת מי יפחד ממני. ובמיוחד לא הייתי מוכן לשוטרים. הם היו מעכבים ומטרידים אותי בקביעות, שואלים שאלות שמניחות מראש שאני אשם במשהו. בניגוד לרבים מחברי האפרו־אמריקאים, אתי מעולם לא ניהלו את מה שנקרא ״השיחה״: ההורים שלי לא הסבירו לי איך להתנהג כששוטרים מעכבים אותי, שעלי להתנהג בנימוס המרבי ולשתף פעולה ככל האפשר, ולא משנה מה הם אומרים או עושים לי. אז נאלצתי לחבר לעצמי נוהלי בטיחות. לעבות את המבטא הג׳מייקני שלי. להזכיר מיד שאני לומד בקולג׳. לשלוף ״במקרה״ את תעודת הסטודנט שלי כשמבקשים ממני להציג את רישיון הנהיגה.

שיטות ההישרדות שלי הופעלו עוד הרבה לפני שהייתי יוצא מחדר המעונות. כשרק יצאתי מהמקלחת המשטרה כבר היתה לי בראש, והרכבתי תלבושת להגנה־מפני־שוטרים. חולצת אוקספורד מכופתרת בצבע בהיר. סוודר עם פתח וי. מכנסי חאקי. נעלי "צ׳וקה" עם שרוכים. סווטשירט או חולצת טריקו עם סמל האוניברסיטה. כשהלכתי היתה הזהות שלי מאותגרת ומסוכסכת כל הזמן, אבל מצאתי כל מיני שיטות להנכיח אותה. (הייתי מתלבש בסגנון אוניברסיטאות היוקרה, אך בהמשך הבלטתי גם את השיוך הג׳מייקני שלי באמצעות נעלי ״קלרקס־דזרט״, האהובות במיוחד בתרבות הרחוב הג׳מייקנית.) אבל הסגנון האמריקאי כל כך של ג׳ינס וחולצת טריקו לבנה, שהרבה שוטרים התייחסו אליהם כאל המדים של הפרחחים השחורים, היה מחוץ לתחום מבחינתי — לפחות אם רציתי שיהיה לי חופש תנועה כאוות נפשי.

בעיר הזו וברחובותיה השוקקים נהפכה ההליכה לנושא למשא ומתן מורכב, ותכופות גם דכאני. הייתי רואה אישה לבנה צועדת לקראתי בלילה, וחוצה את הכביש כדי שהיא תרגיש בטוחה. אם שכחתי משהו בבית ונזכרתי בו, לא הייתי מסתובב אחורנית אם מישהו הלך מאחורי, כי גיליתי שפנייה פתאומית לאחור יכולה לגרום לבהלה. (היה לי כלל בסיס: לשמור על מרחק היקפי רחב מאנשים שעלולים לראות בי סכנה. אם לא, אני בסכנה.) ניו אורלינס נראתה פתאום מסוכנת יותר מג׳מייקה. המדרכה היתה שדה מוקשים, וכל היסוס או התרחקות כדי להקדים תרופה למכה רק פגעו במהוגנות שלי. למרות כל מאמצי, לא הרגשתי בטוח ברחובות. אפילו מחווה קטנה של ברכה היתה חשודה.

ערב אחד, בדרך חזרה לדירה שחשבתי, שמונה שנים לאחר בואי, שאני יכול לקרוא לה בית, נופפתי לשלום לשוטר שנסע לידי. דקות לאחר מכן כבר הוצמדתי למכוניתו כפות באזיקים. אחר כך, כששאלתי אותו — בטון מבויש, כמובן; כל טון אחר היה מזמין סימנים כחולים — למה אזק אותי, הוא אמר שהברכה שלי היתה חשודה בעיניו. ״אף אחד לא מנופף לשלום למשטרה,״ הסביר. כשסיפרתי על זה לחברים הם חשבו שההתנהגות שלי היא האבסורדית, ולא שלו. ״למה לעשות משהו מטומטם כל כך?״ אמר אחד מהם. ״אתה יודע יפה מאוד שלא כדאי להתנחמד למשטרה.״

מחאה על רצח ג׳ורג׳ פלויד בניו ג׳רסי, יוני 2020. צילום: B.C. Lorio, cc by-nc-nd

כמה ימים לאחר שנסעתי לביקור בקינגסטון, הכתה ושיסעה סופת ההוריקן ״קטרינה״ את ניו אורלינס. לא נסעתי בגלל הסערה אלא כי פרל, סבתי המאמצת, גססה מסרטן. כבר שמונה שנים שלא שוטטתי ברחובות האלה, מאז הביקור הקודם, ועכשיו חזרתי אליהם בעיקר בלילות, הזמן הכי טוב בעיני לחשוב, להתפלל, לבכות. הלכתי כדי להרגיש פחות מנוכר — מעצמי, הנאבק בכאב שחשתי כשראיתי את סבתא שלי חולה כל כך וחשוכת מרפא; מביתי בניו אורלינס, המוצף במים וככל הנראה נטוש; מארץ מולדתי, שדווקא מפני שהכרתי אותה טוב כל כך מילדות, עוררה בי עכשיו תחושת זרות. הופתעתי שהרחובות היו מוכרים לי כל כך. בפינה ההיא קידם את פני תמיד הריח של העוף המתובל והצלוי בנוסח ג׳מייקה, מלווה בקול הטנור החם של האף פַּיינט בשיר ״גריטינגס״ על אהבה־ושלום, הבוקע מרמקול קטן ורב־עוצמה הניצב במרחק של קילומטר משם. הרגשתי כאילו אני צועד אל 1986, כולל הפסקול. ושם, קיר המכולת השכונתית, מעוטר בצבעי האדום־זהב־ירוק של הרסטפארי ובדיוקנותיהם של הגיבורים המקומיים והבינלאומיים בוב מארלי, מרקוּס גארווי והַיילֶה סֵלאסי. יכולתי לזהות את חבורת הבנים שנשענו על הקיר וצחקו זה על זה; פרצופים אחרים, סיפורים דומים. נדהמתי שאני מרגיש בטוח כל כך ברחובות, שוב הייתי גוף שחור אחד מרבים, ולא היה לי צורך לִצפות מראש איך תזרע הנוכחות שלי פחד ולחשוב על שפת גוף מרגיעה. ניידות משטרה חולפות שוב היו רק ניידות משטרה חולפות. משטרת ג׳מייקה יכולה להיות אלימה למדי, אבל הם לא הבחינו בי כמו שהבחינה בי המשטרה האמריקאית. בג׳מייקה אני יכול להיות בלתי נראה כפי שאינני יכול בארצות־הברית.

ההליכה כבר השיבה לי אפשרויות רבות. ולמה ללכת, אם לא כדי ליצור עוד ועוד אפשרויות? אז הלכתי בעקבות המזל הטוב והמקרה, וכך הוספתי עוד מסלולים במפות ששרטטתי בראשי בימי הילדוּת והנערוּת, בימים של הליכה מתמשכת בעיר הזאת, והתחקיתי אחר גרסאות נוספות לשבילים הישנים. המזל הטוב, כך אמר לי פעם מורה אחד, זו הדרך החילונית לדבר על חסד; טובה שזכית בה בלי לעשות מאומה. כך שמנקודת מבט תיאולוגית, הליכה היא מעשה של אמונה. הליכה, אחרי הכול, היא נפילה שהופרעה. אנחנו מתבוננים, אנחנו מקשיבים, אנחנו מדברים, ואנחנו סומכים על כך שהצעד הבא שלנו לא יהיה האחרון, אלא יוליך אותנו להבנה טובה יותר של עצמנו ושל העולם.

בג׳מייקה הרגשתי שוב שהזהות, הזהות היחידה החשובה, היא זו שלי, לא זו המוגבלת שאחרים הגדירו ושרטטו בשבילי. טיילתי אל גרסה משופרת שלי. ואמרתי, עם קירקגור, ״הולכתי את עצמי אל מחשבותי המשובחות ביותר.״

כעבור חודש ניסיתי לחזור מג׳מייקה לניו אורלינס, ולא היו טיסות. תכננתי לטוס דרך טקסס ומשם להמשיך לשכונה שלי מיד כשיתאפשר, אבל מקסין, דודתי המאמצת, לא יכלה לשאת את המחשבה שאחזור לאזור מוכה הוריקן לפני שתסתיים עונת ההוריקנים, ושכנעה אותי לנסוע אליה לניו יורק. (כדי לחזק את טענותיה שלחה לי מאמר על טקסנים שמתחמשים ברובים כי הם חוששים מפני אנשים שחורים הנוהרים לאזורם מניו אורלינס).

לא היה קשה למכור לי את העסקה הזאת: רציתי להיות במקום שאפשר להסתובב בו ברגל, ויותר מזה, שאוכל להמשיך לשאוב נחמה מהליכה בלילה. התמלאתי ציפייה לפסוע בעקבותיהם של המסאים, המשוררים והסופרים ששוטטו ברחובות האלה לפני — וולט ויטמן, הרמן מלוויל, אלפרד קייזין, אליזבת הארדוויק. כבר ביקרתי בעיר לפני כן, אבל עד כה כל ביקור היה כמו סיור במכונית ספורט. בירכתי על ההזדמנות להתהלך. רציתי ללכת לצד רוח הרפאים של ויטמן ו״לשקוע אל המדרכות, להיטמע בקהל, ולהתבונן אִתם״. וכך עזבתי את קינגסטון וברכת הפרידה הג׳מייקנית האופיינית מהדהדת בראשי: ״לֵך טוב!״ — ״סע לשלום״, במילים אחרות, ו״בהצלחה בכל אשר תפנה״.

הגעתי לניו יורק, התכוונתי לשכוח את עצמי בתוך ״המונים במנהטן על מקהלתם השוקקת, המתנגנת!״[3] של ויטמן, התפעלתי מול ״בלט המדרכות של העיר הטובה״ כפי שהיללה ג׳יין ג׳ייקובס את רחובות וסט וילג׳, השכונה שהתגוררה בה. חלפתי על פני גורדי השחקים במרכז מנהטן, המרעיפים אנרגיה על הרחוב כמו אנשים נמרצים, והמשכתי אל אָפֶּר וֶסט סַייד והבניינים המלכותיים בסגנון הבּוֹז־אַר, התושבים המסוגננים, והרחובות הרוחשים. התקדמתי אל וושינגטון הַייטס, המדרכות גדושות להתפקע ערב רב של יהודים ודומיניקנים צעירים וזקנים, דרך אינווּד העלוותית והפארקים המשתפעים עד שנהר ההדסון נגלה בכל יופיו, המשכתי עד לביתי שבשכונת קינגסבּרידג׳ שבבּרוֹנקס, על שורות הבתים הנמוכים וקירות הלבֵנים ובנייני הדירות ליד המדרכות ההומות של ברודוויי והשקט והשלווה בפארק וַן קוֹרטלַנד. הלכתי לג׳קסון הייטס בקווינס, ששם נאספו האנשים בין גינות וחצרות ודיברו באוּרדוֹ, קוריאנית, ספרדית, רוסית והינדי. וכשרציתי לטעום קצת טעם של בית פניתי לקרָאון הייטס, ברוקלין, לאוכל ג׳מייקני ומוזיקה והומור מעורבים בטעם של ניו יורק. העיר היתה מגרש המשחקים שלי.

סיירתי בעיר עם חברים, ואחר כך עם אישה שהתחלתי לצאת אתה. היא הסתובבה אתי בלי סוף, ניצלנו עד תום את הנאותיה הרבות של ניו יורק. בתי קפה שפתוחים עד לפנות בוקר; פארקים מוריקים ואינסוף פינות חמד; אוכל ומוזיקה מכל העולם; שכונות משונות ותושבים משונים עוד יותר. רשמי מהעיר נקלטו במהלך הטיולים אתה.

כמו במערכת היחסים, החודשים הראשונים של ההיכרות ולמידת העיר היו רומנטיקה צרופה. העיר היתה מתעתעת, מלהיבה, נמרצת. אבל לא עבר זמן רב והמציאות טרחה להזכיר לי שאני לא בלתי פגיע, במיוחד כשאני הולך לבד.

ערב אחד מיהרתי לארוחת ערב באיסט וילג׳ וגבר לבן שהלך לפני הסתובב והכה אותי בחזה באגרופו בעוצמה כזאת, שהרגשתי כאילו הצלעות שלי נכרכות סביב עמוד השדרה. הנחתי שהוא שיכור או שהתבלבל ביני לבין אויב ותיק, אבל די מהר התברר לי שהוא פשוט הניח שאני פושע בגלל הגזע שלי. כשגילה שאני לא מה שחשב, הסביר שזו אשמתי שהכה אותי, כי אני רצתי מאחוריו. החלטתי לשכוח את המקרה, להתייחס אליו כאל חריג, אבל מחוסר האמון ההדדי ביני לבין המשטרה לא יכולתי להתעלם. זו היתה תחושה בסיסית. הבחנתי בהם כשהגיעו לרציף הרכבת התחתית. (ואף הבחנתי שכל הגברים השחורים שמים לב לנוכחותם, בעוד ששאר האנשים נשארים שווי נפש). הם נעצו בי מבט. אני נעשיתי מתוח וזרקתי מבטים. הם הסתכלו עלי כל הזמן. אני הרגשתי לא בנוח. השבתי מבט, מחשש להיראות חשוד. החשדות שלהם התגברו. כך היינו ממשיכים בדיאלוג השקט והמעיק הזה עד שלבסוף הגיעה הרכבת והפרידה בינינו.

חזרתי לפעול על פי הנהלים שקבעתי לי בניו אורלינס, ואפילו שכללתי אותם. לא לרוץ, במיוחד לא בלילה; לא לעשות תנועות פתאומיות; לא ללבוש קפוצ׳ון; לא להחזיק חפצים — במיוחד מבריקים — בידיים; לא לחכות לחברים בפינות רחוב, כדי שלא אחשב בטעות לסוחר סמים

חזרתי לפעול על פי הנהלים שקבעתי לי בניו אורלינס, ואפילו שכללתי אותם. לא לרוץ, במיוחד לא בלילה; לא לעשות תנועות פתאומיות; לא ללבוש קפוצ׳ון; לא להחזיק חפצים — במיוחד מבריקים — בידיים; לא לחכות לחברים בפינות רחוב, כדי שלא אחשב בטעות לסוחר סמים; לא לעמוד בקרבת פינת רחוב ולדבר בטלפון (מאותה סיבה). כשהתחלתי להרגיש יותר בנוח, התחלתי כמובן להגמיש כמה מהנהלים האלה, עד שמפגש לילי אחד החזיר אותי לשמירה הקפדנית, כי למדתי שדריכות מופחתת היא בגדר חוסר אחריות.

אחרי ארוחת ערב מהודרת וכמה משקאות עם חברים במסעדה איטלקית, רצתי אל תחנת הרכבת התחתית בכיכר קולומבוס — כבר הייתי באיחור כי קבעתי עם כמה חברים ללכת להופעה במרכז העיר. שמעתי צעקה והרמתי את עיני, ראיתי שוטר מתקרב ובידו אקדח שלוף מכוון אלי. ״תיצמד למכונית!״ בן רגע היו סביבי שישה שוטרים, דחפו אותי אל המכונית ואזקו בחוזקה את ידי. ״למה רצת?״ ״לאן אתה הולך?״ ״מאיפה אתה מגיע?״ ״שאלתי, למה רצת?״ לא יכולתי לענות לכולם בבת אחת, אז החלטתי לענות תחילה לזה שנראה כאילו הוא הולך לתת לי מכות. הייתי מוקף, שבוי בידי נחיל, וניסיתי להתרכז באחד בלבד ולא להרגיז בטעות את השאר.

זה לא עבד. כשעניתי לאחד התעצבנו האחרים שלא עניתי להם מהר מספיק ושאגו עלי. אחד מהם, נובר בכיסי שבשלב זה כבר היו מרוקנים, שאל אותי אם יש עלי נשק כלשהו, בטון מאשים יותר מאשר שואל. אחר הוסיף ודרש לשמוע איפה הייתי הערב, כאילו בפעם החמש־עשרה אחליט לספר לו את הסיפור שהתרחש בדמיונו. אף שחזרתי והסברתי — בטון הכי רגוע שהצלחתי לגייס לאור הדופק המואץ שלי והצעקות המלוות ברסיסי רוק שהטיחו בפני — שרק לפני כמה דקות עדיין ישבתי עם חברים במסעדה במרחק שני רחובות משם, ושהם עדיין שם ויוכלו לערוב לי, ושאני בדרך לפגוש חברים אחרים ושבטלפון שלי יש הודעות מהם שיוכלו לאמת את כל זה, כן אדוני השוטר, כמובן, אדוני השוטר, זה לא השפיע בכלל.

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן, הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה.

השוטרים התעלמו מכל ההסברים ומהצעותי לאימות גרסתי, והמשיכו לנהום לעברי. כולם מלבד אחד, הקצין. הוא הניח את ידו על גבי, ואמר בלי לפנות לאף אחד ממש, ״אם הוא היה רץ הרבה זמן הוא היה מזיע.״ רק אז הורה להסיר ממני את האזיקים. הוא אמר לי שגבר שחור דקר מישהו קודם לכן שניים או שלושה רחובות משם, ושהם מחפשים את הדוקר. ציינתי בפניו שאין עלי שום כתמי דם ושאמרתי לעמיתיו השוטרים מאיפה הגעתי ואיך לוודא את האליבי שלי — ואפילו בלי לדעת שזה אליבי, כי אף אחד לא הסביר לי למה אני מעוכב, ולא העזתי לשאול, כמובן. לפי מה שראיתי, כל תגובה מלבד פסיביות היתה מתפרשת מיד כתוקפנות.

קצין המשטרה אמר שאני יכול ללכת. אף אחד מהשוטרים שעיכבו אותי לא חשב שעליו להתנצל. נראה היה שהם סבורים, כמו הבריון שהכה אותי באיסט וילג׳, שכל זה קרה באשמתי כי רצתי.

מושפל, השתדלתי שלא ליצור קשר עין עם עוברי האורח שעל המדרכה, ולא היה לי כל רצון לעבור לידם כדי להמשיך בדרכי. הקצין, אולי כי הבחין במבוכתי, הציע לי טרמפ לתחנת הרכבת התחתית. כשירדתי מהרכב והודיתי לו על העזרה, הוא אמר, ״היית מנומס אז נתנו לך ללכת, אם היית מקשה עלינו זה היה נראה אחרת.״ הנהנתי ולא אמרתי כלום.

הבנתי שיש משהו שאני לא אוהב בהליכה בניו יורק, וזה לא ההכרח ללמוד ולהכיר כללים חדשים של ניווט וחיברוּת — לכל עיר יש כללים משלה. זו השרירותיות של הנסיבות שבהן הכללים האלה נדרשים, שרירותיות שגורמת לי להרגיש כמו ילד, שהופכת אותי לאינפנטיל. כשאנחנו רק לומדים ללכת, העולם מסביבנו מאיים להתנגש בנו. כל צעד מסוכן. אנחנו מלמדים את עצמנו ללכת בלי להיתקל וליפול, ומפתחים ערנות לתנועותינו, וערנות גדולה יותר לעולם שמסביבנו. כבוגרים אנחנו הולכים בלי לחשוב בכלל. אבל כאדם בוגר שחור, אני מוחזר לעתים תכופות לאותו רגע בילדות שאני עדיין רק לומד ללכת. אני שוב בכוננות גבוהה, עומד על המשמר.

לפעמים, כשנמאס לי לגמרי שעל סמך המראה שלי מתייחסים אלי כמו לפרחח מסוכן, אני מתבדח שהפעם האחרונה ששוטר שמח לראות אדם שחור ממין זכר הולך לידו היתה כשאותו שחור היה תינוק ורק למד ללכת. הרבה פעמים אני מבקש מחברים לבנים להתלוות אלי בהליכות שלי, רק כדי שלא יתייחסו אלי כמו אל איוּם. הכלל הזה תקף להליכות בניו יורק; בניו אורלינס, אישה לבנה שתלך לצדי עשויה להיתקל בתגובות עוינות עוד יותר. (ולא נעלם מעיני שחברותי הנשים מבינות יותר את הקשיים האלה; גם הן פיתחו ערנות רבה בסביבה שבה מתייחסים אליהן בקביעות כאל מטרות מיניות.) גורם מרכזי בהליכה שלי, כפי שחברתי רבקה הגדירה את זה פעם, הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות.

הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה, ולא מאפשרת את החוויה הרומנטית הקלאסית של ההליכה לבד. אני מוכרח להיות בחברת אנשים כל הזמן, וכך נמנעת ממני ההצטרפות למשוטטים הניו יורקים שקראתי עליהם וקיוויתי לצעוד בדרכיהם. במקום להסתובב ללא מטרה בעקבותיהם של ויטמן, מלוויל, קייזין וּויוויאן גורניק, הרגשתי שאני מהלך על קצות האצבעות בעקבותיו של ג׳יימס בולדווין — אותו בולדווין שכתב עוד בשנות השישים, ״נדיר, אכן, לפגוש תושב הארלם, החל מחבר הכנסייה השקול ביותר ועד לנער המתבגר העצלן ביותר, שאין לו סיפורים רבים לספר על אוזלת היד, אי־הצדק או אכזריות המשטרה. אני עצמי ראיתי וספגתי זאת לא פעם.״

ההליכה כגבר שחור מעוררת בי גם ריחוק מהעיר, כי אני מודע לכך שרואים אותי כל הזמן כחשוד, וגם קרבה וחיבור אליה, בשל ההקשבה המוחלטת שתובעות הערנות המוגברת והעמידה על המשמר. לפיכך אני הולך בעיר בכוונה שלמה, ונעשה חלק מהזרימה שלה ולא רק מתבונן הצופה מהצד.

אבל זה גם אומר שאני עדיין מנסה להגיע לעיר שאינה ממש שלי. אחת ההגדרות של בית היא המקום שבו אנחנו יכולים להיות עצמנו. ומתי אנחנו עצמנו אם לא בשעת ההליכה, במצב הטבעי שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אחת הפעולות הראשונות שלמדנו לעשות? הליכה — הפעולה המונוטונית והפשוטה של הנחת רגל אחת לפני הרגל השנייה כדי להימנע מנפילה — מתגלה כלא כל כך פשוטה אם אתה שחור. בשבילי ההליכה לבד רחוקה שנות אור ממונוטוניות; מונוטוניות היא מותרות.

כף רגל מתרוממת, כף רגל נוחתת, והכמיהה שלנו מעניקה לה תנופה בין מנוחה למנוחה. אנחנו כמהים להביט, לחשוב, לדבר, להתרחק, אבל יותר מכול אנחנו כמהים להיות חופשיים. אנחנו רוצים את החופש וההנאה הגלומים בהליכה ללא פחד — בלי פחדם של אחרים — לכל מקום שנרצה. חייתי בניו יורק כמעט עשור ולא הפסקתי ללכת ברחובותיה המרתקים. ולא הפסקתי לכמוהַ אל הנחמה ההיא שמצאתי בילדותי ברחובות קינגסטון. ממש כפי שההיכרות עם רחובות ניו יורק קירבה אותי יותר ויותר להרגשה של בית, כך מנעה עצמה העיר ממני על ידי אותם רחובות בדיוק. אני הולך בהם, לפעמים בלתי נראה ולפעמים בולט מדי. וכך אני הולך, לכוד בין זיכרון לשכחה, בין זיכרון לסליחה.

המסה ׳הולך בעור שחור׳ נכללה באנתולוגיה ״לאהוב, לשוטט, להפליג״ בעריכת אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות, 2018.

גארנט קדוגן נולד בקינגסטון בירת ג׳מייקה ב־1970. בגיל עשר, כשנמלט מאביו החורג והאלים, גילה את תשוקתו להליכה ברחובות. בשנת 1996 עבר לניו אורלינס לשם לימודים בקולג׳. בארצות־הברית גילה קדוגן שצבע עורו חריג ושהוא נתפס כגורם מאיים ברחוב. הוא נאלץ ללמוד את הגזענות האמריקאית ולפתח מנגנוני הגנה מפני היחס המפלה לשחורים. למרות זאת לא ויתר על השוטטות, והמשיך להתהלך ברחובות ולבחון אותם. כיום קדוגן הוא סופר ועורך המתגורר בשַרלוֹטסוויל שבווירג׳יניה. פעם נשאל היכן הוא אוהב לכתוב, ותשובתו המפתיעה היתה: ״על הדלפק במטבח.״ לטענתו, אין תחליף לנוחות המטבח ולעתים קרובות הוא רץ מהמחבת למקלדת.

[1]   בסצנת המוזיקה הג׳מייקנית יש מקום מרכזי לחבורות של מערכות סאונד, או ״סאונד סיסטמס״, מערכות הגברה ניידות
שיזמי מוזיקה הביאו למסיבות ולמועדונים. הקרבות, ״סאונד קלאשס״, הם תחרויות בין חבורות המשמיעות מוזיקה חדשה.
המגמה הזו התחילה בקינגסטון בשנות ה־50 וה־60.

[2]   וולטר מיטי הוא דמות בדיונית בסיפור ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״ מאת ג׳יימס ת׳רבר (פורסם לראשונה בשנת 1939).
בסיפור, מיטי בודה לעצמו גורלות וקיומים אחרים בהזיותיו וחלומותיו בהקיץ.

[3]   בשיר ״תנו לי את השמש המזהיר, הדמום״, מאת וולט ויטמן, תרגם מאנגלית: שמעון הלקין, בתוך ״עלי עשב״.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    “ והרכבתי תלבושת להגנה־מפני־שוטרים. חולצת אוקספורד מכופתרת בצבע בהיר. סוודר עם פתח וי. מכנסי חאקי. נעלי "צ׳וקה" עם שרוכים. סווטשירט או חולצת טריקו עם סמל האוניברסיטה.”

    יש תלבושת אחת בדוקה, שהופכת כל הולך רגל ברחוב לבלתי נראה. ביום, בלילה, בכל צבע עור.

    אפוד זוהר.

  2. יוני כהן

    אין מקופחים במזרח התיכון כולו שצריך ללכת, לשוטט, להפליג לצפון אמריקה המוריקה?

  3. מיכל אורן

    מסה מדהימה.