התפוררות גדולה לצד בריאה גדולה

אי אפשר לאהוב בעלי בתים, אי אפשר לאהוב עסקני נדל"ן, אי אפשר לאהוב את מי שיש לו בעלות חומרית עליך. המשוררת ריטה קוגן קוראת את ספרה החדש של תהל פרוש "יחסי בעלות", ומוצאת בו רגעי חסד
ריטה קוגן

עולם משונה בוראת תהל פרוש בספרה השני "יחסי בעלות". בעולם זה לדוברת אין בית של קבע, אלא דירות שכורות מתחלפות, מדי שְׁנֵי קַיִץ ("הנה פה זה בית", עמ' 24), שהופכות להיות נחלתה לפרקי זמן קצובים. אף את הדירה השכורות לא קל לדוברת למצוא, ועוד יותר קשה לכבוש. מנגד תמיד יעמדו בעלות בית חמדניות ושנואות, שיסרבו לכל בקשת הדוברת, ושוכרים-מתחרים, ומפלצות רעבות, ואיילי נדל"ן קרחים, ואבות מתים, ואמהות שגעוניות.

נדמה כי החרדה הגדולה שבהעדר בֵּית קבע מתעוררת בדוברת רק בעקבות הולדת בן. אלה היחסים החשובים ביותר עבורה, היחסים שיש בהם את הבעלות המיטיבה היחידה והבטחת חיים העתידיים גם יחד: יחסי אם-בן. העדר חדר, העדר עיר, העדר מדינה, העדר מקום – על כל ההיעדרים האלה להתמלא, על כולם לחדול מן ההיעדרות, להתגשם לכדי ממשי, כדי שלנשמה החדשה, "הַזְּהוּרָה" ("הולַדת את הילד", עמ' 10), יהיה לאן לבוא, היכן לגדול. בשיר הפותח את השער הראשון "הוראות עבור בית", הילד הקטן שואל שאלת תם של ילדים, "בבית", והדוברת אינה יודעת להשיב. על איזה בית מדבר הילד? על הבית הראשון שידע ברחוב הלסינקי? או שמא על הבית השני ברחוב עמנואל הרומי? או על הבית בעיר שנייה, עיר ששמה לא נמסר, ברחוב בעל שם משונה טַיבֶּר? הבתים נעזבים, הרחובות משתנים, הערים מתחלפות, והדוברת, הנדרשת להשיב לבנה, ממאנת לעשות זאת, ורק מבטיחה לי, לקוראת, כי לי היא כותבת, הן גם אני שואלת, "מהו בית?"

נמצאהו הילד

נִמְצָאֵהוּ הַיֶּלֶד הַקָּטָן וְשׁוֹאֵל בַּבַּיִת אֶלָּא
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת לַעֲנוֹת. עֶרֶשׂ עֵינַיִם לוֹפְתוֹת
הַבַּיִת בְּהֶלְסִינְקִי הָיָה הָרִאשׁוֹן וְלָמָּה עָזַב
הַבַּיִת בְּעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי הָיָה וְלָמָּה עָזַב
הַבַּיִת בְּעִיר שְׁנִיָּה
עַכְשָׁו בְּטַיבֶּר.

כָּל מִי שֶׁעֲזָבַתּוּ וְשׁוֹאֶלֶת מַהוּ בַּיִת
לָךְ אֲנִי כּוֹתֶבֶת.

הילד לא יודע זאת עדיין, אך המילה "בית" היא מילה כאובה ומתעתעת. אמו הדוברת יודעת זאת היטב. כל בית שכור הוא אך אשליה של בית, גם אם אשליה מוחשית ומבוקשת מאד. הן הבעלות על הנכס היא לא של הדוברת ולא של בן זוגה, להלן השוכרים, אלא של בעלת הבית, להלן המשכירה. אי אפשר לאהוב בעלי בתים, אפשר רק לנסות לשנוא אותם פחות. בעלי בתים דורשים חתימות של עֲרֵבִים, יהיו אלה הורים או חברי הורים, דורשים תשלומים מופקעים, אולם מסרבים לכל תיקון ותחזוקה בסיסיים. אחת המחלוקות הנצחיות בין בלבתים ולבין השוכרים נסובה תמיד סביב אותו חלל אומלל ששמו המקלחון. לא עוד חדר אמבטיה, חדר שיש בו ממש ובו ניצב בגאון האמבט – סימן היכר של בורגנות שבעה, אלא מקלחון זעיר – נחלת העניים.

אי אפשר לאהוב בעלי בתים, אי אפשר לאהוב עסקני נדל"ן, אי אפשר לאהוב את מי שיש לו בעלות חומרית עליך

התקנת דלת המקלחון הוא דבר פעוט, שעלותו (מילת אומדן נוספת שמסתתרת בתוך המילה "בעלות" היא המילה "עלות") זניחה לעומת שכר הדירה, אך בפועל בעלי הבתים לא אחת מסרבים להתקין מקלחונים. "אפשר להסתדר עם וילון ומגב," הם אומרים. עם וילון ומגב, ועם העובדה שכל רחצה הופכת למבצע שטיפה ויבוש, והמים גודשים את הרצפה, וזולגים ונספגים, והרטיבות שוררת והעובש פושה. אי אפשר לאהוב בעלי בתים, אי אפשר לאהוב עסקני נדל"ן, אי אפשר לאהוב את מי שיש לו בעלות חומרית עליך.

ועוד – אי אפשר לאהוב את אמך, המשוגעת, המזקינה, בעלת הבטן העצומה והתלתלים היפים, אישה שיצאה מכל הקווים אחרי שאביך מת. היעדר היכולת לאהוב אם שחדלה להיות אם, והפכת להיות חַיָּה שֶׁלֹּא מֵאֶרֶץ הַהוֹרִים ("אמי", עמ' 44), אף גורם לדוברת לשנות את מינה ולהיות דובר, להיות זכר, ולאחות את השורות הקצרות לכדי פרוזה שירית ("יחסי בעלות", עמ' 47). אני יכולה לנחש מדוע השינוי הזה נדרש, מדוע אי אפשר לדבר על אם מזדקנת ומשתגעת כאשר את בתה, וכאשר את עצמך הפכת להיות אם. אך עליי להמשיך במסע לעבר הדירה השכורה הבאה ולסרב להעניק תשובה לשאלה זו, הפעם.

אחרי הכל, יש גרעין ממשי גם בבית הארעי, השכור. איזו תחושת ניצחון נפלאה אופפת את הדוברת כאשר היא סוף סוף מצליחה להשיג דירה. כמו כבשה עולם, כמו בלעה עולם, וזה עולם רווי סימני קריאה! חניתות ניצחון! זו דירה עם תנור! וארון! ודי מקום לחיות ולאחסן! ומים זורמים! וחשמל זמין! היא ניצחה את כל מי שבא להתעניין בנכס לפניה, ואת כל מי שבא להתעניין בדירה אחריה, ואת כל מי שהציע יותר, ואת כל מי שהציע פחות. והניצחון שלה הוא בהכרח מפולת של מישהו אחר, זה שפקח את עיניו ושוב היה לאיש בלי בית.

פי-תחו את השער

פִּי-תְחוּ אֶת הַשַּׁעַר הַרְכִּינוּ רֹאשְׁכֶם
שָׂכַרְתִּי הַיּוֹם אוֹקְיָנוֹס שָׁלֵם!

יֵשׁ בּוֹ תַּנּוּר וְיֵשׁ בּוֹ אָרוֹן
יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה הַרְבֵּה מָקוֹם!

הַ-כּוּ כְּבָר בַּתֹּף הָרִימוּ מַבָּט
אֲנִי לֹא טוֹבַעַת אֲנִי דָּג חָזָק!

יֵשׁ בּוֹ חַשְׁמַל וְקִירוֹת שְׁקוּפִים
יֵשׁ בּוֹ חַלּוֹן וּמַיִם זוֹרְמִים!

רִי-קְעוּ עֲקֵבִים מִרְטוּ שְׂעָרוֹת
שָׂכַרְתִּי הַיּוֹם סֶלַע קָטֹן!

יֵשׁ בּוֹ תַּנּוּר וְיֵשׁ בּוֹ אָרוֹן
הוּא מַקְסִים וּמוּאָר וּמַתְאִים לְיַלְדּוֹן!

גַּלְ-גְּלוּ עֵינַיִם תַּכְנְנוּ מְסִבָּה
אֲנִי זִקִּית מְשַׁנָּה צוּרָה!

יֵשׁ בּוֹ חֶדֶר בְּלִי שֻׁתָּפִים
יֵשׁ בּוֹ בֶּרֶז מֵת וּמְדִיחַ כֵּלִים!

סַפְּרוּ לִי סִפּוּר עַל הַפַּעַם הַחַי
עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם לִקְּקוּ בַּיָּם

הַשֶּׁמֶשׁ שָׁפְכָה טוֹנוֹת שֶׁל אוֹר
יָרֵחַ נֶחְמָד נָתַן לֵיל כָּחֹל

דַּבְּרוּ לִי דִּבּוּר עַל מָה שֶׁקָּרָה
הַזְּמַן נָזַל וְאִבֵּד צוּרָה

הַמְּתַמְחֵר הָרִאשׁוֹן לִקֵּק אֶת שְׂפָתָיו
הָאִישׁ בְּלִי הַבַּיִת פָּקַח אֶת עֵינָיו

אך גם כשלדוברת ולבנה הפעוט יש סוף סוף בית, הם נאלצים לחלוק אותו עם מפלצות, מפלצות בעלות שני פנים, כמו האל יאנוס; אך הדואליות של מפלצות הבית לא נגזרת מכפילות הזמן (עבר-עתיד), אלא מן הכפילות שביחסים בין דרי הבית האנושיים לבין המפלצות השוכנות בקרבם. מפלצות הבית לעולם אינן שוקטות, והמפלצות בביתה של הדוברת והילד לא גומלים טובה וקסם תחת האכלתם, כמו שדוני בית ממעשיות עם, אלא נמנעים מלעשות רע. האם מאכילה את המפלצות במזונות מתוקים, כמו היו תינוקות מפונקים, כדי שהבית יוותר במקומו, שלא ירעד, שלא יחסר את הגג, כדי שהיא והבן יהיו הדברים המונחים במקומם.

ילד שלי

ילֶֶד שֶׁלִּי
ילֶֶד שֶׁלִּי
אֵלֶּה מִפְלְצוֹת הַבַּיִת שֶׁאֲנִי מַאֲכִילָה
כָּל יוֹם
בִּפְקֹחַ עֵינֶיךָ הַיָּפוֹת אֶל תּוֹךְ אוֹר נִגָּר
אֲנִי מְפַתָּה אוֹתָן לִשְׁתֹּק בִּדְבַשׁ וְחָלָב
בְּלֶחֶם מָתוֹק וְרִבָּה סְגֻלָּה
עַד
אֵין קִירוֹת רוֹעֲדִים
אֵין גַּג נֶעְלָם
וַאֲנַחְנוּ הַדְּבָרִים מֻנָּחִים בִּמְקוֹמָם

תהל פרוש. בוראת עולם משונה

אחרי שמצאה בית הדוברת פונה לנזוף בבעלות של אחרים, ועל הדרך הזו היא אף מפקפקת ובוחנת את הבעלות שלה עצמה, בעלות ארעית על הבית ובעלות־עד על הבן. "מה העלות של הבעלות?" בעיניה התשלום על הבעלות הוא חרדה עצומה, תמידית, שהדברים יילקחו, שהבעלים ייוותרו חסרי כל, למעט הרוח. אך בעיניי הרוח – המילה החותמת את השיר – היא המפתח להבנתו. כאשר יינשלו הבעלים מן הבתים, מן התינוקות ומן האיברים הפנימיים, וינודו כעין שיבוטים מודרניים של איוב, בידיים קשורות, בעיניים טרופות, מוכנים להרוג – עדיין תישאר בם הרוח, והרוח היא היחידה שתצליח לשאתם מעל אין-בעלות.

בעלות

הַבַּעֲלוּת שֶׁלָּכֶם מַצְחִיקָה אוֹתִי
הוֹ, כַּמָּה אֲנִי צוֹחֶקֶת
מֵהַבַּעֲלוּת שֶׁלָּכֶם
כַּמָּה בַּעֲלוּת תֹּאהֲבוּ?
כַּמָּה בַּעֲלוּת תִּרְצוּ?
כַּמָּה בַּעֲלוּת
עַל הַבָּתִּים עַל הָעֲבוֹדוֹת עַל הַתִּינוֹקוֹת עַל הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים עַל הָרוּחַ
הַבַּעֲלוּת שֶׁלָּכֶם הִיא הָרַעְיוֹן הֲכִי טוֹב שֶׁלָּכֶם
הִיא מַרְעִילָה אֶתְכֶם
הִיא חוֹדֶרֶת לָכֶם לַדָּם
אַתֶּם פּוֹחֲדִים
הוֹ כַּמָּה אַתֶּם פּוֹחֲדִים עַל הַבַּעֲלוּת
הוֹ בַּעֲלוּת! אַתֶּם חוֹלְמִים בַּלַּיְלָה
שֶׁלוֹקְחִים לָכֶם
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָכֶם
שֶׁתִּהְיוּ בְּלִי הַבָּתִּים הָעֲבוֹדוֹת הַתִּינוֹקוֹת הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים וְהָרוּחַ
אַתֶּם מִסְתּוֹבְבִים עִם מַחֲזִיק מַפְתְּחוֹת
עִם יָדַיִם קְשׁוּרוֹת
עִם עֵינַיִם טְרוּפוֹת
אַתֶּם מוּכָנִים לַהֲרֹג
אַתֶּם מוּכָנִים לִשְׁחֹט
אַתֶּם מוּכָנִים לֹא לִרְאוֹת
אֲבָל הַבַּעֲלוּת, הִיא מְנַצַּחַת
יֵשׁ לָהּ צַלַּחַת מְלֵאָה בְּהוֹכָחוֹת בְּמִסְמָכִים בְּהַשְׁבָּעוֹת
יֵשׁ לָהּ צָבָא גָּמוּר צָבָא חָמוּם צָבָא מָכוּר
יֵשׁ לָהּ אֶתְכֶם בְּכִיס הַמְּעִיל, בֻּבּוֹת קְטַנּוֹת
עִם בָּתִּים עֲבוֹדוֹת תִּינוֹקוֹת אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים וְרוּחַ

כריכת ספר השירה השני של תהל פרוש

העולם של הדוברת אחוז התפוררות גדולה לצד בריאה גדולה. בבית ברחוב הלסינקי, הבית הראשון של הילד, מתפוררת לאיטה המשפחה הקטנה של הדוברת. אביה מת, הבית בולע, החדר נע סביבה, הרצפה עגומה, אמה מתרחקת, הכל רווי בוז ובזבוז. אך ישנו בכל זה רגע של חסד גדול, חסד שבעבורו הדוברת מרימה את ראשה ולוחשת, "הא תינוקי הא נס אתה נס". אני, הקוראת, איני לא חסידה גדולה של שירי הריון, לידה ואמהות. העולם הזה זר לי, וסיבותיי שמורות עמי, אך ישנו משפט אחד, בשיר שנקרא "לידה" (עמ' 46), שגרם לי לשמוט את הספר ולנגב את עיניי בגב כף היד

"…וּפָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים זְקֵנִים וְיָדַעְתִּי שֶׁכָּכָה תִּהְיֶה זָקֵן וְקָרוֹב לְמֻתָּךְ כִּי הַטֶּבַע עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הַיּוֹדְעִים לָמוּת וּמַרְאֶה לָהֶם אֶת הַפָּנִים שֶׁלֹּא יִרְאוּ אַחַר כָּךְ…"

השיר החותם בספר הוא תפילת אם על יַלְדָהּ, זו אם אמיתית מאד, אם מארץ ההורים האוהבים. הדוברת היא כל האמהות כולן, ורק דבר אחד היא מבקשת בעבור הילד שלה, שיתנו לו עוד ועוד, שישביעו את הרעב כולו.

אני כל אִמותיו

אֲנִי כָּל אִמּוֹתָיו
מְבַקֶּשֶׁת עָלָיו
תְּנוּ לוֹ עוֹד
הַשְׂבִּיעוּ אֶת הָרָעָב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.