"להגדיר את עצמך כמזרחי היה התאבדות": סיפורם של גולים מזרחים

"הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים" – כך תוארו מרואיינים בכתבה במוסף "הארץ". לובנה הבוהק של הכתבה הדהד סיפור כואב שלא סופר – הרי הוא לפניכם

לפני כחודש פורסמה במוסף "הארץ" כתבת שער של שני ליטמן על נשות ואנשי שמאל מובילים שעזבו את ישראל בשנים האחרונות. תחת הכותרת "סיפורם של הגולים החדשים", הופיעו ראיונות עם אנשי אקדמיה וכן עם מספר פעילים ואנשי תרבות, שהאקלים הפוליטי בישראל והביקורת על עמדותיהם דחקו אותם להגר (רבים מהאקדמאים שבהם, אל משרות וג'ובים מרופדים באנגליה או בארה"ב). לא מאוד הופתענו, אך בכל זאת תהינו כיצד זה שמכתבה מקיפה על "תופעה" שכזו, נעדרו כמעט כליל מהגרים מזרחים ומזרחיות שהיו ועודם חלק מתנועות פוליטיות – שלא לדבר על פלסטינית אחת בלבד שקישטה את הרשימה האשכנזית למהדרין. ההיעדר הזה מעיד על האופן החסר והמגמתי שבו נתפסים המושגים "פוליטי" ו"שמאל", על מצב האקדמיה בישראל, וכמובן – על האכסניה.

בעת קריאת הכתבה, עלו במחשבותינו האנשים והנשים שאנחנו מכירות שנמנעה מהם הזכות לבנות לעצמם קריירה אקדמית בישראל על רקע פוליטי-אתני, ועזבו את ישראל בראשית שנות ה-2000. החלטנו לפיכך להתחיל לדובב את הסיפור של הגולים השמאלנים המזרחים מישראל, סיפור רב רבדים שלחלקנו מוכר היטב אבל על פי רוב אינו זוכה לשום התייחסות בציבוריות הישראלית – גם לא זו של השמאל הרדיקלי; משום שגם במקרה הזה, לא נעשית פוליטיזציה של מקרה המבחן המזרחי. זוהי כמובן רק טיפה בים, שגבולותיו נמתחים הרבה מעבר לגבולות הזמן והמרחב האקדמי. בנוסף למרואיינות והמרואיינים שהסכימו להשתתף בכתבה זו יש עוד לא מעטים שבחרו שלא להשתתף ויש עוד רבות ורבים שלא פנינו אליהם. כמובן, שגם הסיפור על דחיקת הפלסטינים משורות האקדמיה צריך להיות מסופר.

"זוהי נקודת עיוורון שמופיעה חדשות לבקרים ב'הארץ'," קובע הסוציולוג פרופ' יהודה שנהב-שהרבני. ומוסיף: "וסמטוכה. ההטיה הלבנה של העיתון מדגימה לנו סערה בכוס מים". שנהב-שהרבני מסכים שההעלמה של הסיפור המזרחי היא לא פחות ממדהימה, ומצביע גם על הבלבול המושגי ועל הניכוס של הקטגוריה של "גולים" מהפלסטינים. "אלה גולים פוליטיים?! זו שערורייה בפני עצמה. המסגור הזה מפקיע את הקטגוריה מהגולים הפלסטינים ומגולים פוליטיים אחרים בעולם. כשעושים כתבה כזאת, צריך לתת לה הקשר עם נקודות ייחוס. למי נשווה את ה'גולים' האלה? לגולים פוליטיים במקומות אחרים? לברכט? לאסכולת פרנקפורט? לחנה ארנדט? צריך להשוות את סיפורי הגלות האלה למשהו בהיסטוריה הכללית או אפילו בהיסטוריה של הגלות הפוליטית מישראל. גלות פוליטית בהקשר הזה היא גם פריווילגית וגם מפונקת. אנחנו לא נרדפים בבתי הסוהר. אני לא רוצה לזלזל בעומק המשבר הפוליטי פה, אבל זה לא גרמניה הנאצית". בכתבה מוזכר במשפט גל הגלות הפוליטי של אנשי מצפן בשנות השישים של המאה ה-20 וגל נוסף בשנות השמונים והתשעים, כשהמרואיינים מתוארים כהמשך ישיר שלהם. "משה מחובר, שמעון צבר, מקסים גילן – היו פי אלף יותר גולים פוליטיים מהאנשים המתוארים בכתבה, חלק גדול מהם חברים שלי," אומר שנהב. נציין, כי חלק מן מהמרואיינים עצמם מערערים על ההגדרה שלהם כגולים פוליטיים.

ההבדל בין אנשי ונשות האקדמיה שאנחנו מבקשות לכתוב עליהם לבין רוב אלו שליטמן בחרה להביא את סיפורם "החדש" הוא מובהק: האחרונים קיבלו הזדמנות. הייתה להם משרה. זו לא היתה מנת חלקם של אנשי אקדמיה כמו שוש מדמוני, סמדר לביא, מאיר עמור, שיקו בהר, קלריס חרבון, הילה דיין או סמי שלום שטרית, שאיתם דיברנו והתכתבנו לצורך כתבה זו. כולם גלו בחיפושי עבודה שלא היה להם סיכוי לקבל בישראל. כמותם יש עוד רבות ורבים אחרים. "סוציולוגית," קובע שנהב-שהרבני, "למזרחים יש פחות אופציות להגר בצורה הזו, ויש להם פחות אופציות לעשות למהלך ארטיקולציה פוליטית. וזו הנקודה החשובה ביותר: הסלקטיביות של הכתבה הזאת מוכיחה שההגדרה של הפוליטי היא מצומצמת ואתנית ושאין במסגרתה הכרה לקטגוריה המזרחית, שמקבלת פעם נוספת סטירת לחי. אי אפשר שלא להגדיר את האנשים האלה כמי שעזבו בגלל סיבות פוליטיות הקשורות במאבק האתני".

"זוהי פוליטיקה מתוחכמת של הכחשה," קובע הסוציולוג פרופ' מאיר עמור. "המבט הכאילו 'נייטרלי' על 'גולים חדשים' אלה, גם מעלים את מיקומם האליטיסטי בחברה הישראלית וגם מתעלם מהסיפורים האחרים, שהם תוצר של מציאות ישראלית אלימה של אי הכרה. ה'אחרים' נאלצו לעזוב את ישראל משום ששעריה של האקדמיה הישראלית מעולם לא נפתחו בפניהם או אליהם. האקדמיה בישראל לא הייתה מסוגלת להכיל אותם ואותן. הם נדחו לפני הסף, מול דלת נעולה ונאלצו לחיות, ללמד ולחקור במקצועם האקדמי מחוץ לישראל".

הזמנה להפגנת תמיכה במאיר עמור שנערכה מול כלא מגידו, פברואר 1988 (עיצוב: פרוספר בן הראש)

עמור עצמו – ממייסדי ארגון הל"ה למען החינוך בעיירות, בשכונות ובכפרים וסרבן מצפון שישב בכלא על סירובו לשרת בשטחים – עזב את הארץ לקנדה, משלא הצליח למצוא כאן עבודה, והוא מתגורר במונטריאול וחוקר ומלמד באוניברסיטת קונקורדיה. "האקדמיה בישראל היא אחת מהבמות החשובות שעליהן ובאמצעותן מתבצע הפרפורמנס האשכנזי," הוא אומר, ומתעכב על האופן שבו בני האליטה יודעים לייצר 'דרמה' מהיומיום שלהם: "הם לומדים לדרוש ולקבל תמורה ציבורית עבור דרמה מאולצת זו שהם יוצרים. מסתבר שגם בשביל 'לרדת מהבמה' בישראל, צריך להכיר את מנופיה של מכונת יחסי הציבור, ולדעת את הקוד המיוחד להפעלת כפתורי העניין לציבור. 'לרדת מהבמה' הוא בדיוק אותו תהליך נלמד ונרכש של אלה שסביבתם המעמדית מלמדת אותם כיצד 'לעלות לבמה', כך שהפיכת מהלכי חיים יומיומיים והחלטות טריוויאליות ואינטרסנטיות הופכים לדרמה ולבמה תיאטרלית. זוהי מניפולציה של סמלים וסמליות".

ד"ר קלריס חרבון, עורכת דין וחוקרת נשים מזרחיות במשפט, כופרת גם היא בעצם ההגדרה של הגלות השמאלנית: "אני לא מעוניינת להיות חלק מסיפור ההגירה 'השמאלני'", היא כותבת, "בעיקר כי הוא לא הסיפור שלי ומעולם לא היה כזה. מדובר באשכנזים ואשכנזיות בעלי פריווילגיה, שממשיכות להתבכיין על זה 'שנלקחה' להן המדינה. למי הן/ם בדיוק מתכוונות? למה הכיסופים – ל'ארץ ישראל הטובה והישנה'? זו של ניסויי הגזזת הרצחניים בעיקר ביהודי מרוקו? זו של חטיפות ילדי תימן, מזרח והבלקן? מה בדיוק השתנה בישראל, שפתאום הפכה לבלתי אפשרית למחייה? כשיצחק רבין המנוח גירש פלסטיניות באישון הלילה? לא ברחתם. כששמעון פרס השפיל מזרחיות בדימונה ובית שמש, לא ברחתם". חרבון, בוגרת ייל ובעלת דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת מק’גיל, קנדה, מסיימת בימים אלה מלגה יוקרתית במרכז כ״ץ ללימודי יהדות באוניברסיטת פנסילבניה.

למי מותר להיות רדיקל שמאלני בישראל

אחת השאלות המרכזיות לגבי ההדרה והשוליות של מזרחים באקדמיה בישראל, כרוכה במידה שבה הם מביאים לקדמת הבמה המחקרית סוגיות הקשורות בשיח ובמאבק המזרחי. כשחוקרת כמו שוש מדמוני באה בשנות התשעים לאקדמיה עם רעיון לדוקטורט שקשור בפרשת ילדי תימן, הסיכוי שתהיה אוניברסיטה שתאפשר לה לחקור את הנושא היה פשוט אפסי. "היה לי ברור שעבודה ביקורתית שמאתגרת את השיח הציוני – ועוד מנקודת מבט מזרחית – אפשר לכתוב רק מחוץ לישראל. זה לא מקרי שהעבודות הכי חשובות שנכתבו על ידי אינטלקטואלים מזרחים כמו אלה שוחט, צבי בן-דור ורבים אחרים נכתבו בארצות הברית". היא מספרת שבמרוצת השנים למדה כי גם אקדמאים אחרים שרצו לכתוב על ילדי תימן באוניברסיטאות ישראליות, נדחו על הסף.

מקובל להגיד שהטרנדים האקדמיים מגיעים לישראל באיחור של שניים-שלושה עשורים. במעבר מישראל של סוף המאה הקודמת לארה"ב של סוף המאה הקודמת היה, עם כל הקושי, גם שחרור אדיר מעול הקרתנות הישראלית ותרבות החונטות הגזענית. "ללא ספק יש משהו משחרר בקמפוס האמריקאי," מתארת מדמוני. "מדשאות נרחבות, אגם עם ברבורים, וסטודנטים בבליל שפות מכל העולם דנים בקולוניאליזם ורב תרבותיות. זה היה מרשם טוב לפיתוח חשיבה ביקורתית, נפרדת מהתפאורה החונקת של הציונות. הקשר והדיאלוג עם מיעוטים אחרים מהעולם, כולל פלסטינים, היה טבעי, מפרה ומחזק". מדמוני רחוקה מלבצע אידיאליזציה לארצות הברית, אך מתעקשת שהדיון על גזענות באמריקה הוא לאין ערוך מפותח יותר מבישראל. "באמריקה, על כל תחלואיה, לפחות הדיון על גזענות לגיטימי והחופש האקדמי הוא ערך מוגן. כאן יותר קל ליצור, לחשוב ולכתוב. כאן הסיפור המשפחתי הוא גם נקודת מוצא מחקרית וגם פרספקטיבה לגיטימית. זה ברור שהאישי הוא הפוליטי. זאת הסיבה שרבים מפליטי האקדמיה המזרחים מוצאים להם בית באוניברסיטאות אמריקאיות".

פרופ' שוש מדמוני (משמאל) לצד נעמה קטיעי ורפי שובלי בערב עיון על פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, 2017. צילום: גל לוי

פרופ' סמדר לביא מעידה על עצמה כמי שכבר מגיל צעיר מאוד הייתה מודעת לעוולות כלפי המזרחים וכלפי הפלסטינים שביצעה המדינה. בלימודי התואר הראשון שלה היא הייתה פעילה ב"קמפוס" הירושלמי ובתחילת שנות השמונים נסעה לברקלי, קליפורניה, והיתה בין היתר ממקימי "ועד ברקלי למען חופש אקדמי בשטחים הכבושים" (CAFIOT – Committee for Academic Freedom in the Israeli Occupied Territories). וכך היא כותבת: "שני מזרחים בלבד היו ב'כאפיות' – אני ודוקטורנט לסוציולוגיה, איש מצפ"ן לשעבר. כמרקסיסט מושבע, הוא טען שהפוליטיקה המזרחית מפריעה למאבק המעמדי, והתעלם ממנה. למרות זאת, מאמציו לקבל עבודה אקדמית בארץ העלו חרס והוא נשאר בארה"ב".

את הדוקטורט סיימה לביא בשנת 1989: "היו באמתחתי ארבעה מאמרים שהתפרסמו, כמה נוספים בהליכי פרסום, וחוזה לספר מאוניברסיטת קליפורניה… יחד אתי קיבלה את הדוקטורט במחלקה אחרת חברה מ-CAFIOT, אשכנזיית אליטה ירושלמית. שנתיים קודם לכן היא כבר חזרה ארצה, הגישה את כותרות הפרקים שהתכוונה לכתוב וקיבלה על המקום משרה עם תקן באוניברסיטה העברית. לראשונה הבנתי בצורה מוחלטת שכל עוד את אשכנזית-אליטה, הביקורתיות כלפי ישראל דווקא משתלמת. לא זו אף זו, האוניברסיטה משתמשת בך כקלף להוכחת החופש האקדמי שלה".

מדמוני: "כאן הסיפור המשפחתי הוא גם נקודת מוצא מחקרית וגם פרספקטיבה לגיטימית. זה ברור שהאישי הוא הפוליטי. זאת הסיבה שרבים מפליטי האקדמיה המזרחים מוצאים להם בית באוניברסיטאות אמריקאיות"

מביתה שבחוף הצפוני של בוסטון מספרת הפרופ' מדמוני שבמשך השנים שחלפו מאז שהיגרה לארה"ב, כשהרהרה מדי פעם על האפשרות לחזור, לא היה לאן. "היה מייאש לחזות בחברים מזרחים, סטארים אקדמאים מברקלי, ניו יורק ומונטריאול שניסו לחזור ונדחו על הסף. לא צריך תואר בסטטיסטיקה כדי להבין שהייצוג של מזרחים באקדמיה הישראלית עדיין מונע ממנטליות של מועדון סגור, ולא מתוך מדיניות של עידוד לפלורליזם מחשבתי". ואכן, על פי המחקר העדכני ביותר המוכר לנו, מ-2007, מזרחים מהווים 8.93% בלבד מכלל הסגל האקדמי בישראל.

פרופ' סמי שלום שטרית, כיום ראש בית הספר לקולנוע במכללה האקדמית ספיר, הספיק לחולל כמה מהדרמות המשמעותיות במאבק המזרחי בישראל לפני שארז את מיטלטליו ונסע כדוקטור צעיר לניו יורק. "נדחקתי החוצה מהארץ," הוא מספר לנו. "לאורך כל שנות התשעים הייתי פעיל רעשני וצעקני בכל מקום, הופעתי בכל מקום והתווכחתי עם כולם, אז כמובן שאחרי הדוקטורט אף אחד לא רצה לתת לי משרה. חמש אוניברסיטאות לא נתנו לי עבודה. נדחיתי מכל המקומות, אפילו בטלפון. כמה אנשים ישרים אמרו לי 'חבל על הזמן שלך ועל הכסף של הנסיעות, אל תבוא…"

פרופ׳ סמדר לביא

שלום שטרית נזכר באחד מסיפורי הדחייה המכוננים, שיש בהם כדי להאיר את ההבדל בין רדיקל פוליטי אשכנזי לרדיקל פוליטי מזרחי. בשנת 1998, ייסד הפרופ' דייוויד ניומן את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בסוף שנות התשעים היה שלום שטרית פעיל מרכזי בקשת הדמוקרטית המזרחית, שהוא היה אחד ממייסדיה. "ניומן הקים מחלקה והיו לו עשרה תקנים. הוא אמר לי בטלפון ׳כל עוד אני פה, אתה לא תלמד׳. אני הייתי הרדיקל, השנוא עליו, עד כדי כך שהוא אמר לי 'אל תבוא בכלל לראיון'. אני מצדי אמרתי לו שזה לא תקין, והוא אמר 'אתה יכול לצטט אותי'. הוא הביא את ניב גורדון שלא נחשב בעיניו משום מה לרדיקל – למרות שהיה פעיל ב'תאעיוש', תומך בחרם על ישראל, סרבן שירות בשטחים והכול (גורדון היה אחד מהמרואיינים ב'הארץ' – י"נ ות"ר). אני כולה הקמתי בית ספר בשכונת התקווה והייתי בקשת הדמוקרטית המזרחית. זה כדי ללמדנו למי מותר להיות רדיקל שמאלני בישראל".

שלום שטרית לא היה המזרחי היחידי שנדחה מהמחלקה הפרוגרסיבית לפוליטיקה וממשל בבן גוריון. "כשראינו שמקימים את המחלקה, גל לוי, שיקו בהר ואני מאוד שאפנו להתקבל אליה. כולנו היינו דוקטורים צעירים, היו לכולנו תרכובת של לימודים בחו"ל ובארץ. אף אחד מאיתנו לא התקבל. ניומן מילא את כל התקנים בתשעה אשכנזים וערבי אחד" (ראו תגובתו של פרופ' ניומן בסוף הכתבה).

ד"ר שיקו בהר, מרצה בכיר באוניברסיטת מנצ'סטר וראש המחלקה למזרח תיכון, היה ממקימי תא צ"ח – "סטודנטים למען צדק חברתי" בתחילת שנות התשעים. כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים הוא השתייך כמו מזרחים ומיעוטים רבים אחרים לקטגוריה של "דור ראשון להשכלה גבוהה". בהר מכיר היטב את מסננת ההביטוס האשכנזי שמונעת ממזרחים רבים להשיג תארים או משרות באקדמיה, כמו גם לפערים הכלכליים-מעמדיים שבאים לידי ביטוי למשל בדרכונים זרים. "אני נופל בקטגוריה של דור ראשון להשכלה גבוהה וזה עניין שלא מסתיים כשאתה מרצה בכיר. זה קשור בשאלות של איך אתה מציג, איך אתה עושה את הפוליטיקה של האקדמיה, איך אתה עושה שמוזינג".

‎⁨ד"ר קלריס חרבון⁩

בהר היה בעברו גם חבר מערכת בעיתון המזוהה ביותר עם השמאל המזרחי, "עיתון אחר", וממקימי עמותת קדמה לבתי ספר עיוניים בשכונות ובעיירות הפיתוח. במשך עשור הוא כיהן כחבר הנהלה בארגון הל"ה למען החינוך בעיירות, בשכונות ובכפרים ובשנת 1996 הצטרף לקשת הדמוקרטית המזרחית. בעקבות הכתבה והמחשבה על הקשר בין גלות לפעילות פוליטית, בהר חוזר אל הימים שבהם זה ממש לא היה "קול" להגדיר את עצמך כמזרחי. "אחרי שהקשת הדמוקרטית המזרחית הוקמה, ומאוחר יותר בתחילת המאה 21, כשיהודה (שנהב-שהרבני – ת.ר וי.נ) הקים קבוצות מחקר בון ליר, זו הייתה נקודה בזמן שפתאום נהיה קטע להיות מזרחי. פתאום הייתה הבנה שזה יכול להיות גם נכס. אבל עד אז, זו הייתה התאבדות. כסטודנט, מאסטרנט, מישהו שמחפש משרה – שלא לדבר על עבודה במחלקות שמרניות. העניין הוא שגם במחלקות שאמורות לא להיות שמרניות, כמו סוציולוגיה או מדע המדינה, זו הייתה קטגוריה שצריך היה להתרחק ממנה כמו מאש".

עבודתה של חרבון, פעילה בתנועת "אחותי" וממייסדות "איתך", "תמורה" והתוכניות הקליניות בישראל, עוסקת בין היתר בדיור הציבורי מתוך תפיסות מזרחיות ופמיניסטיות. לדבריה, המזרחיוּת הפכה בעצם להיות הסיבה לכך שהשמאל האשכנזי בורח מישראל: "המזרחים והמזרחיות הן המקפצה שלהן – כלומר, הימניות והימניות שבוחרות בנתניהו. אנחנו מספקות להם את הצידוק לבריחה: הם מכרו חלומות ריקים על שינוי ושוויון לפלסטינים, יצרו יחסי תלות עימם, ניכסו את קולם, ועכשיו הם נוטשים אותם ואת את המחויבות לשוויון. רבות מהם משתמשות בעבודה 'השמאלנית' שלהן עם 'הילידים' כמניה הטובה ביותר לקורות החיים שלהן. ההרואיות הזאת, הקורבנות המביכה הזאת, היא עוד שורה יפה ברזומה שהמערב כה אוהב ולבטח עכשיו יעזור להן לעקוף את החרם האקדמי ולקבל חיבוק גדול מהשמאל הלבן האירופאי או האמריקאי. הן מנסות לצייר כאן סיפור של גבורה, חלוצי ממש. אני בכלל רואה אותו כציוני, רק בכיוון הפוך: התקווה והייאוש הובילו אותם שוב לעזוב, בדיוק כמו את התנועה הציונית האשכנזית".

מחירים, שפה, געגוע

הגירה כמעט בכל הנסיבות היא מצב משברי שכרוך תמיד במחירים כבדים. הגעגועים למשפחה, לחברים ולנופי המולדת ומנהגיה הם עניין מובנה שאין לו פתרון. המעבר לשפה ולתרבות זרות מחולל לעתים פורענות של ממש בנפש המהגר/ת ועל פי רוב – נשאר לנצח כפער שקשה להתנער ממנו. "צריך להבין שהגירה היא תהליך לא לינארי והיא מהלך קשה ותובעני, שכרוך במחירים גבוהים, גם בתנאים הנוחים ביותר," קובעת הסוציולוגית ד"ר הילה דיין מאוניברסיטת אמסטרדם, שלאחר תואר שני בשיקגו ודוקטורט בניו סקול בניו יורק, היגרה להולנד. "מישהו אמר פעם שהכאב של הגירה זהה לכאב של אובדן אדם קרוב. אלה חיים שכרוכים באבל ואובדן, חיים בפיצול מתמיד, תוך ערגה בלתי פוסקת וויתור על חיים לצד אהובים בארץ".

דיין מתייחסת לקשיי השפה כאל נכות – במרחב הציבורי ולפעמים, כמו במקרה שלה – גם בפרטי. "האני מפוצל בין הנקודה השרירותית שבה הוסט מהלך החיים, לבין ההווה הדינמי. שפת האם היא מעיין נובע של געגוע ומקור למתח בלתי פוסק מול הילדים, שגדלים בשפה ובתרבות אחרת".

גם מדמוני מתארת בהרחבה את המחיר הכבד שהיא משלמת על ההגירה שלה למחוזות שבהם הצליחה להגשים את היכולות והכישורים האקדמיים שלה. "תג המחיר על ההגשמה מקצועית, לפחות עבורי, הוא גבוה ופעמים רבות אפילו מייסר". עשרים וחמש שנה חלפו מאז שנסעה עם שתי מזוודות לאמהרסט, מסצ'וסטס, ולדבריה היא רחוקה מלחיות בשלום עם מה שהיא מגדירה 'תאונת ההגירה' שלה. "הריחוק והקרע מהבית מלווה בגעגועים קשים ולפעמים אפילו ברגשי אשמה. אני מתגעגעת למשפחה, לחברים, ולחיים שלי בתל אביב. אמנם הטכנולוגיה מאפשרת לצמצם את המרחק, אבל לא צריך להסביר לאנושות למודת קורונה שאין תחליף לחיבוק של ממש".

מדמוני מגדלת עם בן זוגה האמריקאי שני בנים, ולאחרונה מבינה ביתר שאת שיותר מהכול, היא תימנייה. "למרות שבן זוגי הוא אמריקאי וילדי נולדו פה, אני לעולם לא אהיה אמריקאית. אני גם לא ישראלית יותר. ההזדהות החזקה ביותר שלי היא עם הזהות התרבותית שלי: תימנית/ערבית, שבמשך שנים התאמצתי למחוק. אני מחוברת אליה דרך המחקר שלי ובזכות החזרה לדבר בערבית עם חברה קרובה שהגיעה לפה כפליטה מדמשק".

על אף הניתוק הפיסי, רבים מהמזרחיות והמזרחים ששערי האקדמיה הישראלית היו מוגפים בפניהם ומצאו בתים אקדמיים בחו"ל, ממשיכים לעסוק במציאות הפוליטית הישראלית ולעתים אפילו באקטיביזם פוליטי שקשור בפנים שונות של המאבק המזרחי. דיין, למשל, מלמדת סוציולוגיה פוליטית של ישראל והיא מהמייסדות הפעילות ביותר של "אקדמיה לשוויון". לדבריה, היא ממשיכה להתעקש על הבית שלה. "הבית הוא שלי לא פחות ולא יותר משל מי ש'נשאר' בו ומרגיש אליו תחושת שייכות. זו התעקשות פוליטית בעיקרה. שאלו אותי חברים אם אני מגדירה את עצמי כ'גולה פוליטית'. לא, עניתי, רק פוליטית. יחד עם חברותי גלית ספורטה, שיפרה קיש ואראלה גרסיאני הקמנו בהולנד ארגון בשם gate48 ואנחנו ממשיכות לפעול בדרכנו ומתוך המקום שלנו, למען ועם קהילת הנאבקים על זכויות האדם, הצדק והשוויון. אני מציגה את עצמי בפורום בינלאומיים ובארץ כפטריוטית של המרחב הישראלי-פלסטיני וכ'אוהבת ישראל' למגינת לבם של מי שהביטויים הללו לא נוחים להם ושל הימין המסית נגדי ונגד חברי וחברותי, בין אם הם בארץ או בחו"ל, כ'בוגדים'".

ד"ר הילה דיין

מדמוני ממשיכה לחקור את חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן, ולפעול באופן מסור במאבק למען צדק למשפחות. ההתפכחות שלה בראשית דרכה הייתה כואבת, לא רק בין כותלי האקדמיה הישראלית אלא גם כעיתונאית ב"חדשות" ו"הפטיש": "הכוח שהניע אותי היה פוליטי ואפילו רומנטי. חשבתי שדרך עיתונות לוחמת ואקטיביזם חברתי אפשר להזיז הרים, להשפיע על דעת הקהל ואפילו לשנות מדיניות. אבל תוך זמן קצר המציאות טפחה על פניי. השתקה, התערבות של עורכים במסגור הסיפור ולפעמים בציטוטים וניסוחים, ואדישות לנוכח דיכוי וגזענות פנים-יהודיים. בעיקר היה לי קשה לחוות את חוסר העניין של המערכת העיתונאית בסיקור של פרשת ילדי תימן. כל רעיון לסיפור היה מלווה בוויכוחים עם עורכים על ערכו החדשותי שמשום מה היה ברור רק לי. פעם עורך אחד אמר לי 'תעזבי, זה סתם פיקשן,' כשדחה עוד סיפור שהצעתי בנושא. הוא היה שמאלני נאור מתל אביב".

במאמרה "שושלות ושוליות באקדמיה הישראלית", שנכתב בעקבות פרישתה המהדהדת של ד"ר יאלי השש מהחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב, כותבת דיין: "החברה הישראלית, בעיקר בעידן נתניהו, למדה להעריץ שושלות בכלל ושושלות של הגן היהודי-אשכנזי בפרט, כך שלהיות חלק משושלת בעמדות מפתח, גם באקדמיה, נתפס כעניין טבעי שאינו אמור לעורר כל אי נוחות או תמיהה, להיפך". לדידה, כפעילה פוליטית ההבחנה בין "כאן" ל"שם" אינה רלוונטית, למרות התזוזה במרחב. "ההפרדה הזאת לא רלוונטית כי הדבק המאחד בינינו הוא הפוליטיקה שלנו. השאלה שאנו עסוקים בה היא אילו משאבים יכולים להיות לנו יחד, כקהילה, שיאפשרו לחזק ולהרחיב את שורות השמאל בישראל, להפוך אותו לפחות נרקיסיסטי, פחות מיואש, פחות מבוזר, פחות לבן ויותר רעב לכוח ולהשפעה".

הגלובליזציה של העשורים האחרונים, עם כל תחלואיה ויתרונותיה המוכרים, מאפשרת לרשתות הפוליטיות להתבסס ולהדק שורות ורעיונות. בהר, שהעתיק את חייו לממלכה המאוחדת, שומר על קשר הדוק עם קולגות מזרחיות ומזרחים, וממילא עוסק בהיסטוריה ובתרבות של ישראל/פלסטין במחקריו. בהר מזהה הבדלים בין אקדמאים מזרחים לאשכנזים בפזורה. "קחו פרופסורים אשכנזים בתפוצות. תשאלי אותם – איפה היית כשהיית מאסטרנט? כתבת משהו ביקורתי? עשית משהו ביקורתי? לעתים נדירות תמצאי שהם נעשו רדיקלים לפני שקיבלו קביעות. היום, ממרחק, כאן באנגליה, זה כמובן בונטון להיות ביקורתי כלפי ישראל. זה נותן לך הרבה הון סימבולי. מסביבי אוהבים יהודים שמבקרים את ישראל".

ד"ר שיקו בהר

בראשית שנות האלפיים בהר ניהל את "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" בירושלים ובבית סאחור. כעת הוא מדבר על המעמד המאתגר של המזרחי הלא ציוני בהקשר של ההיסטוריה הציונית וטוען שהמתח בין אשכנזים למזרחים גואה בגולה. "האשכנזים כוללים בתוכם גם ציונים וגם לא ציונים. אשכנזים הם הכול – הם עשו את הנכבה והם יחלצו אותך מהנכבה. זה נכון גם לגבי השיח הביקורתי. מצד שני, ההורים שלי לא עשו נכבה. כלומר, אילו המדינה שלכם לא הייתה עושה מה שהיא עשתה, לא הייתה בעיה בפלסטין. מזרחי הוא מי שמציג אלטרנטיבה להגמוניה הציונית בישראל. מזרחים באקדמיה היו בעצם מחוץ לציונות כבר בב.א. ובמ.א. בהתארגנויות כמו צח, הקשת, הל"ה. כשאתה מתבטא באופן הזה, המרצים והאוניברסיטה יודעים מיד שאתה מחוץ לציונות ואתה כבר יודע שלא תקבל עבודה. לעומת זאת, אשכנזים פה, אחרי שהם כבר מסודרים, ימכרו את האמא שלהם, כדי להיות בפוזיציה של היהודי הטוב והביקורתי על ישראל בלונדון."

בהר מתייחס להפגנה שהתקיימה בכיכר רבין במוצאי שבת לפני כשבועיים, במחאה על הסיפוח המתקרב, ומציג את המורכבות של השמאל המזרחי. "לאשכנזים אין את הבעיה הזו של היסטוריה במזרח התיכון, הם ה-UN. אנחנו המזרחים, אנחנו לא אורחים במזרח התיכון, מה שאומר שבנוגע לשמאל, אנחנו מציגים משהו שיותר קשה להכיל אותו. הקיום שלנו שובר את הדיכוטומיה של פלסטינים טובים – ציונים רעים. אני אמנם לא ציוני, אבל אני לא שוכח שלמזרחים יש היסטוריה – של עיראק, של סוריה, מותר לי לדבר עליה, ואני לא צריך אישור מאף אחד. לאשכנזים אין כזה דבר ולכן הברית האשכנזית-פלסטינית היא כל כך מטרידה ואנטי מזרחית".

בהר: "מזרחים כתבו את זה ועל זה לפני שנים. היום מותר להגיד דברים כאלה והם נחשבים ל-cutting edge, אבל אנחנו סגרנו את זה בקפיטריה של האוניברסיטה, כבר לפני עשרים שנה"

"אני אומר לערבים שאני גם רוצה זכות דיבור, אם אני יהודי-ערבי. אני תופס את עצמי כפלסטיני. אתם חושבים על אלטרנטיבה דמוקרטית? גם לנו, בעיקר למזרחים, מותר לדבר. בשדה השמאל זה קול עצמאי שהוא קשה מאוד לניסוח, והוא עושה הרבה רעש במערכת. אולי בגלל זה אין אף מזרחי במחלקה למדע המדינה ואין מזרחים בתנועות השמאל. זה כמובן מגוחך, כי מזרחים כתבו את זה ועל זה לפני שנים. היום מותר להגיד דברים כאלה והם נחשבים ל-cutting edge, אבל אנחנו סגרנו את זה בקפיטריה של האוניברסיטה, כבר לפני עשרים שנה".

עם הפנים קדימה

אנחנו שואלות את שלום שטרית, שבחר בסופו של דבר לחזור לכאן ולפעול בתוך ולמען השדה האקדמי בישראל, אם הוא מזהה שינוי. "אני מנסה לעשות שינוי במקום שאני עובד בו, אבל אני מזהה מעט מאוד שינוי. כל סנטימטר שנותנים לי אני מנצל. זה תקוע, למה שזה ישתנה? מי שקיבל מינוי אז בגיל 40 עדיין מחזיק בתקן ויחזיק בו עוד עשור. רק כשמישהו יוצא לגמלאות מתפנה מקום. מנגד, אני רואה המון דברים שלא ראיתי קודם: יש פה חבר'ה שמסתובבים פה עם דוקטורט ועבודות נהדרות, שאתה משתוקק לשלב אותם – זה נורא קשה. אני מקבל ערימות של קורות חיים, יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בארץ הזאת".

שאלת המכללות לעומת האוניברסיטאות כרוכה באופן עמוק בשאלות אתניות, ולא מעט נכתב על כך, גם באתרנו. שלום שטרית נזכר בסלוגן שליווה את הקמת המכללות הציבוריות בראשית שנות התשעים, כשרובינשטיין היה שר החינוך. "הסלוגן היה 'אל תבואו לאוניברסיטה, האוניברסיטה תבוא אליכם'. הקופירייטר חשב כנראה שזה משהו חיובי. חשבתי שהמכללות ישימו עוד פילטר על האקדמיה והטלתי ספק בכך שיהפכו להיות מוסדות אקדמיים ראויים. אני חייב לומר שהתבדיתי. היה פה תהליך שעקבתי אחריו מרחוק. המכללות ספגו הרבה מרצים שלא הצליחו להיכנס לאוניברסיטאות – בגלל היעדר שקיפות וחוסר תקנים. במכללות פגשתי מרצים מהטובים ביותר. אלא מה? מעט מאוד מזרחים בתקן, גם במכללות. פי שניים יותר מבאוניברסיטאות, אבל עדיין – שלא לדבר על מרצים ערבים, זה מטריד את מנוחתי. אין בכלל. זה נורא נורא מטריד".

מחקר עדכני שערכו תמי רזי, סיגל רון, עינת יהודה ומוטי גיגי במכללת ספיר גילה שהנתונים מעט יותר מעודדים ביחס למזרחים ומאוד מעודדים ביחס לנשים אשכנזיות. על פי המחקר, מבין 128 אנשי הסגל במכללה, כ-70% הם אשכנזים, כ-19% מזרחים, כ-9% מעורבים וכ-2% ערבים. מתוך 45% הנשים – הרוב הן נשים אשכנזיות המונות 45 מרצות, 6 מרצות הן מזרחיות ורק 2 נשים מבין המרצות הן ערביות. שלום שטרית מספר שעצם קיומו של הסקר עורר תרעומת בקרב אנשי הסגל "אנשים התקוממו כי מה פתאום מדברים על זה? אמרתי להם, 'בואו תסתכלו על ראשי המחלקות ותראו: כמה מזרחים יש פה? ארבעה ראשי מחלקות מזרחים, כל השאר אשכנזים'. הם אמרו: 'אתה חושב שיש פה מדיניות?' וזה בדיוק העניין. מדיניות היינו יכולים לפסול עם בג"צ, עם חקיקה. מה שקורה בפועל זה הרבה יותר גרוע. יש אינהרציה, יש תרבות ויש רשתות חברתיות וגילדות. יש הרבה דברים שהם לא חוק ואני לא יכול להילחם בהם".

*

תגובתו של פרופ' דייויד ניומן לדבריו של פרופ' שלום שטרית: "אינני מכיר או זוכר בכלל את שלום שטרית ולא זכורה לי בכלל שיחה כזאת משום שהיא פשוט לא התקיימה. מדובר על גיוס אנשי סגל חדשים לפני יותר מעשרים שנה ונדמה לי שלמחלקה לפוליטיקה וממשל בפרט, ולפקולטה למדעי הרוח וחברה בכלל, יש גיוון של אנשי סגל. לא זכור לי לא כראש מחלקה ולא כדיקן אף פעם אחת שהיה דיון – לא לגבי גיוס ולא לגבי קידום או מתן קביעות לאנשי סגל (והייתי מעורב בעשרות אם לא מאות דיונים מהסוג הזה) – שהרקע העדתי בכלל נכנס לשיקולים, ואם מישהו היה מעז להעלות שיקול כזה, הייתי פוסל את זה על המקום. גיוס אנשי סגל נעשית רק על ידי ועדות מסודרות מרמת המחלקה, דרך הפקולטה והדיקן ועד הרקטור, ורק באמצעות חומר בכתב מתועד, שחור על גבי לבן, משלוח קורות חיים, קבלת המלצות בכתב מישראל ומהעולם, והערכה מקצועית של איכות המחקרים והפרסומים של המועמד לפי סטנדרטים מקובלים בכל האקדמיה. בוודאי לא באמצעות שיחות טלפון – אף פעם. ובוודאי לא על ידי אדם אחד. להמציא דברים מהשרוול על שיחה שלא התקיימה, זה הדבר הקל ביותר לעשות. אין ספק שלאוניברסיטאות  יש עוד הרבה עבודה לעשות כדי לגוון את הסגל – מגדרי, עדתי, דתי, ולאומי. בניגוד למה שהרבה, שאינם מכירים את המערכת, אוהבים לומר, מידת האקטיביזם או 'רדיקליזם' של המועמד בכלל לא נכנסים לדיון. יש כאלה יותר, ויש כאלה פחות, אבל כל מה שחשוב זה האיכות האקדמית והמחקרית של המועמד או המועמדת. הסטנדרטים במדינה שיש כל הזמן עשרות מועמדים לכל תקן פנוי הם גבוהים ביותר, ולמרבה הצער הרבה מועמדים טובים לא מצליחים לקבל משרות אקדמיות."

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חן משגב

    תודה לעורכות העוקץ על הכתבה החשובה והחיונית הזו. משום מה אני מאמין לשלום-שטרית ולא לפרופ׳ ניומן עם ״הכל כתוב ומתועד״, שכן כולנו יודעים מה מתועד ומה מקפידים לא לתעד, ואת הדברים לגבי השקיפות והיושרה של תהליכי המינוי שהוא מתאר – רק אומר שצחקתי בקול רם (כי זה עדיף מאשר לבכות). דבר אחד חסר בכל זאת בכתבה, שאפילו את היעדרם של הפלסטינים מהאקדמיה והגלות הפוליטית הפלסטינית הוזכרו בה, וזו התופעה של להט״בופוביה שמצטרפת הרבה פעמים לדיכוי המזרחי, והיא עדיין תופעה מאד מאד מושתקת ומוכחשת. נקווה שגם בכך יעסקו בהעוקץ.

    1. יונית נעמן

      תודה לך, חן יקר. אתה צודק, כמובן. אני מאוד מקווה שנמשיך להעמיק ולעסוק בעוד תופעות אקדמיות מושתקות ומוכחשות. (יונית)

  2. רועי לבנה

    כתבה מעולה.

  3. תרזה בירון

    לא מבינה: אם אנטי ציונות היא הבון-טון באקדמיה בחו"ל, והאקדמאים המצוטטים בכתבה הם אנטי-ציונים, איך זה ש(לפי שיקו בהר) רק האשכנזים האנטי-ציונים שותפים לבון-טון הזה ו"ימכרו את אמא שלהם"? האם בהר עצמו לא מרוויח הון סימבולי מעמדה אנטי-ציונית? ומה עם אמא שלו, אם כן?
    ועוד שאלה: האם המרואיינים שמעו על העשור האבוד באקדמיה (שבינתיים נמשך עשורים אחדים) – החל בשנות התשעים?
    האם הם יודעים כמה מעט תקנים היו, ואיך הפקולטה למדה"ר בעברית הצטמצמה מ-300 מורים לפחות מ-200 בתוך 20 שנה?
    אף אחד לא קיבל תקן, אלא בניסי-נסים. כל בני גילי, ואני בתוכם, נפלטו.
    המדיניות של הליכוד מאז 77 היא אנטי-אינטלקטואלית ושונאת אקדמיה, וזו מתמעטת ונחלשת באופן עקבי.
    קל להאשים את האשכנזים הפריבילגים, קשה יותר להסתכל על התמונה הכללית, שבה האקדמיה מורעבת, כמו מע' הבריאות, כמו החינוך הקלוקל. לדפוס ההצבעה המזרחי יש תרומה לא זניחה למצב הזה, והאינטלקטואלים שהצמיח הציבור הזה לא מקבלים עליהם את המשימה להעלות אותו על דרך המלך הסוציאל-דמוקרטית. הם משלימים עם היותו משוסה עד כדי הרס המע' הפוליטית שלנו. איפה אתם??

  4. בתיה יוסף

    מעניין.
    לגבי תגובתו של פרופ ניומן. מעניין שבמיון אובייקטיבי רוב מוחלט של סגל אקדמי הוא אשכנזי. אז יש שלוש אופציות:
    1. המיון לא אובייקטיבי באמת
    2. המזרחים לא מוכשרים כקבוצה
    3. הוא משקר

  5. איש חופשי

    גיליתם שהשמאל הקיצוני בארץ הוא גזעני.
    באמת גילוי מרשים.
    אם הייתם טורחים לדבר עם כל איש ימין, הוא היה אומר לכם זאת מייד.
    השמאל הקיצוני שהשתלט על עמדות מפתח באקדמיה בישראל מקדם רק את הזהים לו.
    זאת בהתאם לפוליטיקת הזהויות. כלומר אתה חייב להיות שמאל קיצוני מהמשפחה הנכונה (כמה שכונות בצפון ת"א וכמה שכונות בירושלים) כדי שתוכל להתקבל.
    זהו.

  6. יוני כהן

    האם יש עוד מדינה בה רילוקיישן מבחירה לארץ עשירה יותר משמעותית בתנאי דה-לוקס של משרה אקדמית נחשב בה ל"גלות"? תמהני.