בני משפחתו של סלומון טקה: אסור להתבלבל בשאלה מי כאן הקורבן

בימים אלה נקפה שנה לערב הנורא ההוא בסוף יוני שעבר שבו איבדו בני משפחת טקה את הבן והאח, את סלומון שלהם, בנסיבות כל כך אכזריות. זו שנה שהפכה את חייהם והותירה אותם שבורים, אך גם נחושים מאוד לעשות צדק לבנם ולעצמם, ולא פחות חשוב מכך – לעצור את מעגל האלימות המשטרתית ולעשות הכול כדי שסלומון יהיה הקורבן האתיופי האחרון. 

מאז פברואר 2020 עת נפתח משפטו של ב', הקצין שירה בסלומון והרגו, אני עוקב ומלווה את המשפחה כמעט בכל הדיונים שמתקיימים מדי שבוע באולמו של השופט זיאד פלאח בבית משפט השלום בחיפה. אני יושב ממש מאחורי ההורים ושתי האחיות הגדולות ומביט בהם ובמה שעובר עליהם. האב שאינו דובר עברית כלל והאם שמדברת מעט, קיבלו רק לאחרונה מתורגמן מטעם ביהמ"ש שיסייע להם לעקוב אחר הנאמר. לרוב הם יושבים שם דוממים, לפעמים קצת אבודים בסבך המושגים המשפטיים, לנגד עיניהם הופכת הטרגדיה הנוראה לחומר בידי הצדדים, לבליל של טענות וטענות שכנגד. הם מקשיבים לתיאורים קשים על רגעי חייו האחרונים של הבן והאח, לניסיונות ההגנה להכפיש את שמו כדי להצדיק את הירי, משתאים גם למול מעטפת ההגנה המוגזמת שלה זוכה השוטר בדיונים. 

אני רואה כיצד בני המשפחה מנסים ללקט עוד פרט שאולי יסביר מה קרה שם, וגם מחכים בתקווה קצת נאיבית לרגע שספק אם יגיע, שבו כל המלל הזה ייעצר לטובת איזו התבהרות גדולה, הופעתו של צדק טבעי ופשוט. רגע שבו כל היושבים באולם – הנאשם, השופט, השוטרים הרבים שעוטפים אותו ושאר הנוכחים – יבינו איזה אבסורד זה לירות למוות בנער ברחובה של עיר ולחמוק מעונש, וישיבו את ההיגיון שאבד. רגע שבו יהיה ברור מי הקורבן ומי המקרבן, מי באמת מהווה איום ומי המאוימים. 

לקראת יום השנה הצעתי להם שניפגש ונדבר על מה שעובר עליהם, איך הם מתמודדים כמשפחה, מה הם חשים במהלך הדיונים ומה הציפיות שלהם מהמשפט. רציתי שנדבר גם על המשטרה, על גזענות ועל מאבק. הם הסכימו מיד והזמינו אותי לביתם שבקריית חיים, שם קיימנו את הראיון באמהרית בסיוע נגאטו רטה, פעיל דובר אמהרית שתרגם את דברי ההורים. 

"סלומון היה האור של הבית"

הדבר הראשון שמבחינים בו בכניסה לבית המשפחה בקומה השלישית בדירת השיכון הקטנה הוא פניו של סלומון ניבטים מהתמונות שעל המזנון, עם עיניו החודרות. ממש ליד הטלוויזיה, במקום שבו מתכנסים ההורים וחמשת האחים שנותרו: ימי (23), אייצובנדק (16), מהדר (14), בקאלו (10) ומקדס (4). יש גם אחות גדולה נוספת נשואה שהיא ומשפחתה עלו לארץ לאחרונה באישור שהתקבל רק אחרי שסלומון נהרג, וחיה בבית משלה. סלומון, כפי שיתבהר במהלך הראיון, נוכח שם תמיד. 

וורקה טקה, אב המשפחה, מספר על הקשיים העצומים של השנה האחרונה. הוא מדבר באמהרית, ועוד לפני שהדברים מתורגמים אני רואה את ההורים בוכים ואת נגאטו משתנק. ואז הוא מצליח לתרגם: "הדבר הכי קשה בשנה הזו היה לחגוג את הפסח האחרון שהוא הפסח הראשון בלי סלומון" אמר האב. "סלומון היה דמות מרכזית במשפחה, במיוחד בחגים. בפסח הוא היה מסדר את שולחן החג, אהב לקדש את הפסח, ובכלל הביא הרבה שמחה. השנה העברנו את החג בבכי. פשט ישבנו ובכינו. החסרון שלו היה כל כך מורגש".

האם וובג'אג' מדברת לראשונה. "שנה חלפה," היא אומרת, "ועד היום לא דיברתי על זה. קשה לי לדבר. כל הגוף שלי רועד. את בני שזכיתי בו, בין שני הבנים, בני האהוב, גם כשהוא היה על הגב שלי במנשא היו רגעים שחיפשתי אותו וקראתי בשמו, כאילו הוא לא עליי. כאילו הוא לא איתי. בכל פעם שיצא בשעות הערב, עד שלא חזר, לא אכלתי ולא ישנתי, עד שלא ראיתי אותו. עמדתי ליד החלון לראות שהוא בא. רק אחר כך הייתי מתחילה לחיות. סלומון היה ילד שתמיד נותן יד. הייתי הולכת כל בוקר לעבודה וכששבתי הייתי מוצאת את סלומון במטבח, עושה הכנות, עוזר לי עם דברים".

"סלומון היה האור של הבית," אומר האב. "הוא היה מרכז הבית, דמות מאד בולטת ומוערכת במשפחה. לא הספקנו להיפרד ממנו, ואי הפרידה נוכח כאן כל הזמן. סלומון נהג ללוות מדי בוקר את אחותו ואת אחיו הקטנים – הוא היה לוקח את מקדס לגן ואת בקאלו לבית הספר. באותו יום נורא הם חזרו וסלומון לא היה בבית, וכבר לא חזר יותר. ככה הם נפרדו, בלי לדעת שנפרדים". "אני שבור," אומר וורקה. "אני יודע שאני נראה חזק מבחוץ ומוביל מאבק אבל הכאב בפנים מרסק אותי. יחד עם זאת ברור לי שאני חייב להיות חזק קודם כל בשביל לשמור על המשפחה שלי. אני מבין שאם אני אהיה חלש, כל המשפחה תהיה חלשה. אני חייב לחזק את אשתי, היא העוגן שלי. כולנו תלויים פה האחד בשני. אני מחזק אותם והם מחזקים אותי". 

גם האחות ימי כואבת את השרירותיות האגבית שבה נחתם הסוף, בלי להיפרד. היא מספרת שלא הייתה בבית כל השבוע. "סלומון שלח לי הודעה בשישי וכתב שהוא מתגעגע ומצפה לראות אותי. בראשון, כשהגעתי הביתה, לא הספקתי לפגוש אותו ולממש את הציפייה למפגש. הגעתי מאוחר בערב וסלומון כבר היה מת". 

ספרו לי קצת על סלומון, איזה מין ילד היה, על מה חלם, מה רצה לעשות כשיגדל?

ימי: "הרבה פעמים אני חוזרת מאד מאוחר מהעבודה. אף פעם סלומון לא נתן לי לעלות לבד את המדרגות הביתה. הוא תמיד היה מחכה לי בתחנה שנעלה הביתה יחד, גם כשעבדתי משמרות ערב. כשאני חוזרת הביתה מותשת מיום עבודה בלי כוח לזוז, סלומון היה קם ומבשל לי. נכנס למטבח ולא שואל אותי ופשוט מכין לי ארוחה".

"היה לו כישרון ציור. הוא אהב לצייר אנשים מפורסמים. הוא עוד היה ילד, והמחשבות שלו על מה הוא רוצה לעשות כשיגדל התחלפו לעתים קרובות. אבל על דבר אחד הוא חזר כל הזמן: הוא רצה להיות מפורסם. אני זוכרת שקצת צחקתי עליו על זה, אבל הוא היה בטוח בעצמו ונהג לומר: 'אני אהיה מפורסם'. עכשיו במבט לאחור אני כבר לא צוחקת. ברור לי שהוא באמת התכוון לזה, אבל לא בדרך שבה זה קרה".

וורקה מוסיף: "סלומון אהב מאד לשחק כדורגל, אהב מאד לעזור לאנשים. היה לו כישרון יוצא דופן לקחת סיטואציות קשות ולרכך אותן בהרבה הומור וצחוק. אני מרגיש שאיבדתי לא רק בן אלא גם חבר. סלומון היה צועק לי מלמטה, הייתי יורד והוא היה מתחבא, משחק איתי מחבואים ואני הייתי צריך לחפש אותו".

"זה שורף לנו את הלב ואת הנשמה"

אנחנו חוזרים אל הכאן והעכשיו, אל המועקה הגדולה שכרוכה בהגעה לדיונים בבית המשפט. האם וובג'אג' מספרת על הקושי הנפשי הגדול הכרוך בהגעה לדיונים: "יום לפני הדיון כולנו במתח, לפעמים זה לא להצליח לישון, לחשוב הרבה מחשבות, לדעת שמחר הולך להיות יום קשה. אני יושבת שם ושומעת איך עורך הדין של השוטר מנסה להציג את הבן שלי כאיזה פושע. קשה מאד לעמוד בזה. אנחנו חוזרים הביתה מרוקנים. לא מסוגלים לעשות כלום. לוקח יום או יומיים רק להתאושש מכל דיון כזה. לחזור לתפקד."

בני המשפחה מתארים כיצד הנוכחות המוגברת של השוטרים באולם מקוממת ומעוררת בהם אי נחת. הדבר השני שמקשה עליהם מאוד הוא הדברים שנאמרים על סלומון. "להתרשמותי," אומר וורקה, "השוטר בתוכו יודע שעשה טעות, שרצח ילד. מאד קשה לנו עם זה שלאורך השנה האחרונה השוטר העבריין והמשפחה שלו עטופים היטב ומקבלים את מיטב התנאים. מה שהכי כואב לנו הוא העובדה שהוא גם זוכה לתמיכה מורלית מכל הסובבים אותו. השוטרים החברים שלו שמגיעים לדיונים לבושים במדים וחמושים בנשק ובאקדחי טייזר משדרים בכך תמיכה בשוטר ובמעשה שלו.

"זה שורף לנו את הלב והנשמה לראות את כל גורמי החוק והאכיפה שאמורים להגן עלי כאזרח ולייצג את הטוב והצודק, עם כל הכוח הזה שממש נשפך מהם באולם, מתייצבים לצד השוטר והטעות שעשה, כאילו הוא הדמות המאוימת, כאילו יש פה משפחה שעומדת להתנכל לו. אבל אנחנו אלה שמרגישים מאוימים. אנחנו זקוקים להגנה מפניו ומפני החברים שלו. אסור להתבלבל – אנחנו פה הקרבן, לא הוא." 

אני רואה אתכם לא פעם נושכים שפתיים. היו גם פעמים שקמת וביקשת לדבר. 

"אנחנו לעולם לא ניכנס לעימותים, לא ניפול למקום הזה. וכמה שלפעמים בוער בי לקום ולהתקומם וזה אפילו מתבקש ברגעים כמו אלה שתיארתי, אנחנו מבינים היטב שאנחנו נמצאים במדינת חוק ושהמעמד הזה של משפט הוא מעמד מחייב. קדוש כמעט. אני עושה בחירה מודעת לא לתת לדברים האלה לשבור לי את הרוח כלפי חוץ למרות שבפנים הדברים האלה מנפצים אותי לרסיסים. גם לשבת שם ולשמוע את כל ההכפשות על סלומון, השקרים שמספרים עליו, זה קושי אדיר. לראות איך הופכים את הילד שלי שמת לאשם רק כדי לחלץ מעונש את העבריין. זה קשה ומעיק לא רק עבורנו ההורים שהביאו את סלומון לעולם, אלא גם למי שמתבוננים מהצד. אז יש לפעמים התפרצויות קטנות כשאי אפשר לשאת את זה עוד, גם מהקהל שבא לתמוך בנו. לפעמים יש לנו תחושה שיש פה ניסיון מכוון של המערכת להכשיל אותנו. לגרום לנו לצאת מכלינו כדי להשתמש בזה נגדנו. 

"אני משוחח עם הפעילים שבאים לתמוך בנו בסוף כל דיון ומזכיר לכולם שאנחנו חייבים לנשום עמוק, לא לצאת מהכלים ולתת להם את התענוג להציג אותנו כצד האלים והמסוכן בסיפור. עצוב לי גם כי סלומון לא יכול לעמוד שם בדיון ולהתגונן ולהגן על שמו. אתה יודע, במסורת שאני גדלתי עליה באתיופיה יש איסור מוחלט לדבר סרה במת. בעברית אני לא חושב שיש לזה מילה בכלל, אבל אצלנו זה עקרון מאד חשוב וחטא גדול. בדיונים אנחנו בחוויה מתמדת של על סף שבירת הרוח ואנחנו נאבקים בזה בכל כוחנו, לא לתת לזה לקרות. לא להישבר".

ימי מוסיפה: "לפני שבועיים, באחד הדיונים, אחד השוטרים שמאבטחים את השוטר בתא הנאשמים הוציא טלפון וניסה לצלם את אבא שלי. פעם, אחד מהם הסתכל עלי וחייך, ובכלל יש גיחוכים לעברנו. לפעמים אני יושבת באולם ומרגישה כאילו אני הרוצחת. יש להם גם כל מיני שיטות להסתיר את הקצין מפנינו. בהתחלה העמידו חומה של שוטרים בין תא הנאשמים לבינינו. אחר כך נאסר עליהם והם מצאו דרכים אחרות. 

רבים התקוממו כשבתחילת הדרך השופט אמר שהפגנות לא ישפיעו עליו, התקשורת לא תשפיע עליו, והסתכל לעברנו המשפחה כשאמר שאלימות לא תשפיע עליו. אני דווקא בסדר עם האמירה הזו. לדעתי זה מצוין ששום דבר חיצוני לא ישפיע עליו, שפשוט יעשה צדק. למרות שמשהו בתוכי לא מאמין שבאמת שיצא משם צדק".

מהן הציפיות שלכם מהשופט, מהמשפט? 

וורקה: "קודם כל, יש לנו בעיה עם סעיף האישום. האשמת הקצין בגרימת מוות ברשלנות מבטאת זלזול בחיים של סלומון ובנו – המשפחה של סלומון. הרי מה זו גרימת מוות ברשלנות? אני מזכיר שמדובר בשוטר שלא היה בתפקיד ושבילה עם המשפחה שלו בפארק מחוץ לשעות העבודה. הבחירה שלו פתאום לעזוב את המשפחה ולהתערב באיזה אירוע חשוד שנדמה לו שהוא מבחין בו באופן שהתערב ולהיכנס לעימות מול הנערים היא בעייתית. דרך הפעולה שלו מעוררת הרבה אי נוחות ושאלות. אולי במקום להתעמת כפי שעשה היה צריך לדווח ולבקש סיוע משטרתי. לבקש ששוטרים במדים שכן היו בתפקיד יבואו ויעשו בירור מקצועי. לא באלימות. לא בנפנופי אקדח מול נערים, לא בלהשפיל אותם ולדבר אליהם בגסות. ואם בכל זאת החלטת להתמודד לבד, מה גרם לך לשלוף פתאום אקדח? למה? ואם כבר שלפת נשק והשתמשת בו, איך לא עשית בו שימוש נכון? אתה לא איזה חייל צעיר. אתה קצין משטרה שכבר שנים בתפקיד, אדם שאמור להיות מיומן. לשמש דוגמה. סמל למקצועיות. יש לך אחריות על חיים ומוות. מה, אתה לא מכיר את נהלי הפתיחה באש? אפילו אני מכיר אותם. מה עם ירי אזהרה באוויר? המחדל פה זועק". 

ימי: "כל היחס של השוטר שירה לאח שלי ולחברים שלו מההתחלה היה מחפיר. שמענו באחת העדויות בביהמ"ש שהוא קרא להם עולים מסריחים, דיבר אליהם בגסות, נופף באקדח שלו. מהעדות עולה שסלומון בכלל לא האמין שהוא שוטר. הוא והחברים שלו התלבטו אם להתקשר למשטרה ולהתלונן עליו. שמעתי שאשתו של השוטר התלוננה בתקשורת שהם לא מצליחים לישון בלילות. בטח שהוא לא מצליח לישון בלילה. זה בגלל שהוא רצח ילד וזה מציק לו. לא כי מישהו מאיים עליו". 

ואכן, מהקשבה לעדויות שנשמעו עד כה בבית המשפט, מצטיירת דמות של שוטר גס ואלים. כך, למשל, אחד הנערים שהיו באותו ערב עם סלומון סיפר בחקירתו כיצד קילל אותם ונהג בהם בזלזול ובגסות. גם חוקר מח"ש תיאר את המפגש הראשון עם הקצין בחדר המיון, שאליו פינה את עצמו לאחר האירוע. הוא מספר שכשהציג את עצמו בפניו כחוקר מח"ש וביקש את הטלפון הנייד שלו, השוטר השיב לו "אני לא יודע מי אתה", וכשהציג בפניו את תעודת חוקר מח"ש שלו, הסב הקצין את פניו וסירב להביט בה. כך לא מצופה מקצין במשטרה להתנהג, אמר החוקר, וסיפר שנאלץ להביא אזיקים, ולהקליט את חילופי הדברים. רק צעד זה הביא את השוטר לשתף פעולה.

איך אחיו הקטנים של סלומון מתמודדים עם האובדן, עם המציאות המורכבת שבתוכה הם נאלצים לחיות? 

ימי: "לפעמים, כשבקאלו יוצא לשחק, אחותנו הקטנה מקדס מחזיקה אותו ולא נותנת לו לצאת. היא אומרת שהיא פוחדת שהוא לא יחזור, כמו סלומון. יום אחד היא שאלה אם מותר לשוטר להרוג בן אדם. עניתי לה שאסור, 'אז למה השוטר הרג את סלומון?' יש לה שאלות שאני לא יכולה להתמודד איתן. גם לבקאלו היה קשה בביה"ס, כששוטרת נכנסה לכיתה ללמד על בטיחות בדרכים. הוא ביקש לצאת, אבל המורה לא נתנה לו. היא השאירה אותו בכוח, אני לא יודעת אם היא ידעה על סלומון או לא. בקאלו חזר הביתה ובכה במשך יום שלם". 

בני המשפחה משמיעים לנו הקלטות של האחות הקטנה מקדס שרה על סלומון. מאז שמת, היא מנסה לעבד את הכאב במעין ספוקן וורד שיוצא ישר מהלב שאותו היא שולחת בווטסאפ לטלפונים של ההורים והאחים. "היא שלחה לנו עשרות כאלה. פשוט היתה נכנסת לחדר ומקליטה את עצמה ושולחת," מספרת האם. "זו היתה הדרך שלה להתמודד עם האסון". 

כולנו יושבים ומאזינים להקלטות מצומררים ומתקשים לאסוף את עצמנו להמשך הריאיון.

(עריכת הווידאו: יורם בלומנקרנץ)

לא לשנאת המשטרה, כן לחינוך נגד גזענות

וורקה טקה מאוד נחרץ לגבי המשטרה ולגבי שמירת חוק. הוא מדבר לעתים קרובות עם הפעילים ומחזיק בעמדות נחושות ביחס לאופיו של המאבק לצדק, שהוא מבקש להוביל. "אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להאמין בגוף הזה שנקרא משטרה ופשוט לפסול אותו. אנחנו חיים במדינת חוק וכאזרחים החוק מחייב אותנו. אנחנו אמורים להישמע לחוק ולקבל את הגנת החוק. אני רוצה להאמין שזה ששוטר אחד סרח לא מעיד בהכרח על ארגון שלם. מה זה אומר עלי עכשיו אם אני לא מאמין במשטרה ולא נעזר בחוק? בזה אני הופך להיות אדם שלא מקבל עליו מרות וחוק וזה מיד ישפיע גם על ההתנהלות היומיומית שלי ושל המשפחה שלי וגם על המאבק לצדק שאני שותף לו.

"לשני הילדים הצעירים שלי מאוד לא פשוט. וזה לא כי חלילה מעבירים להם מסרים של פחד מהמשטרה, או שאנחנו חיים במדינה גזענית וכולי'. פשוט כל מה שעובר על הבית, הילדים חווים ומרגישים. תמיד היינו בית פתוח וכשמישהו דפק בדלת הקטנים תמיד רצו בשמחה ובסקרנות לבדוק מי שם ולקבל את פני הבאים. מאז האסון, כשהם שומעים נקישה לא צפויה בדלת, הם מיד רצים לחדר.

"יום אחד, בפתח הגן של הילדה עמד מאבטח חמוש והילדה סירבה להיכנס. היא פחדה מאד. היא מבינה ששוטר הרג את אח שלה. כששאלתי אותה למה היא לא נכנסת, היא ענתה: 'כי הם הרגו את אח שלי'. ניגשתי אל המאבטח ודיברתי איתו. כשהוא הבין את הרקע זה מאד נגע בו והוא ממש בכה. הוא ניגש למקדס ודיבר איתה ברכות והסביר לה שהוא כאן כדי לשמור עליה. לאט לאט היא התרצתה ובסוף הסכימה להיכנס לגן. אבל אתה מבין את הסיטואציה? את הטראומה? את עומק הפחד?" 

עם זאת, וורקה מדגיש כי הוא שואף לחנך את ילדיו ואת הציבור הרחב לכיבוד החוק ולאי שנאת המשטרה. "בסופו של דבר המאבק שלנו הוא למשטרה ראויה שנוכל לסמוך עליה. אנחנו דורשים טיפול ממוקד במי שסורח ובמה שראוי לתיקון אבל נזהרים מהמקום המתנכר, מהמקום שמוותר על הגנת החוק. דווקא מתוך תחושת שייכות עמוקה למקום הזה אסור לנו לוותר ולהוציא את עצמנו מן הכלל. זעם חסר אבחנה ולא מדוייק גם הוא מייצר עוול. מה יועיל אם נשנא עכשיו את כל השוטרים, ולא נציית לחוק בגלל שנציגי החוק פועלים נגדנו? זה מקום מסוכן ושגוי ואין בו תרומה למאבק שלנו לשוויון ולצדק". 

אם נרחיב את הדיון על מאבק נגד אלימות משטרתית ונפנה את המבט אל מעבר לים, מה דעתכם על מה שמתרחש בימים האלה בארה"ב בעקבות הריגתו של האזרח השחור ג'ורג' פלויד וגל המחאה שפרץ בעקבותיה?

מנקודת המבט שלי בארצות הברית קורה עכשיו משהו אחר. צריך להבין גם את השוני. השחורים שהגיעו לאמריקה לפני מאות שנים הגיעו לשם בכבלים ובשלשלאות כעבדים. זה היה סחר בבני אדם. המאבק שלהם לשחרור הוא ותיק מאד. אנחנו היהודים שהגיעו לכאן מאתיופיה הגענו במצב שונה בתכלית. באנו כחלק מהעם הזה. באנו להגשים חלום ישן של שיבה לארץ האבות. אנחנו אמורים להיות חברה שוויונית אחת. זה נכון שאולי נקודת המוצא היא שגם השחורים בארה"ב וגם אנחנו הגענו מאפריקה אבל יש פה שוני במהות. זה לא אומר כמובן שהדרישה של השחורים בארה"ב לשחרור לא נכונה וצודקת, היא פשוט אחרת. לגבי המקרה הנורא של ג'ורג' פלויד יש פה רצח מובהק ומתועד היטב. זה רצח מדרגה ראשונה בעיני. אני כמובן תומך במאבק ובמחאה שהתפשטה לערים רבות, אבל אלה מאבקים בעלי רקע והקשר שונים. אחד הוא מאבק לשחרור והשני הוא מאבק לקבלה חברתית. הרבה חיים היו נחסכים אם היו משרישים בחברה את ערך השוויון. 

"למשטרת ישראל יש כמובן אחריות על כל רצח ורצח של קורבנות האלימות המשטרתית אבל יש פה גם אחריות של כל החברה וכל הממסד. מה שעשו עד היום זה במקרה הטוב סילקו מהתפקיד את האדם האלים, אבל יש פה הימנעות מטיפול עומק מערכתי בחברה. זה שאדם פוטר לא אומר שהוא לא יפגע במקום אחר. איפה התיקון? איפה הצדק? אדם כזה חייב לתת את הדין. חייב להיעצר. חייב לשבת בכלא. צריך לזכור שהמקרה של סלומון הוא הראשון מבין קורבנות האלימות המשטרתית שמגיע בכלל לכתב אישום. וגם זה אולי לא היה קורה אם לא היתה קמה זעקה שלא הרפתה". 

לסיום, יש אולי מסר שהייתם רוצים להעביר לקוראות ולקוראים מתוך הקהילה וגם מהציבור הרחב? לא מעט שואלים איך אפשר לסייע.

וובג'אג': "שהמשטרה לא תרצח לנו את הילדים. השוטרים, כמו שהם לא רוצים שהאמהות שלהם יבכו, כמו שהם לא ירצו שיהרגו את ילדיהם, שלא יהרגו את הילדים שלנו. שלא יגרמו לילדים שיצאו לא לשוב לביתם. בני סלומון בעודו בדרך מבקש למהר לשוב לביתו נמצא ללא רוח חיים שרוע על הארץ. ללא שום סיבה. אם היתה איזו טעות בהתנהגות שלו עד היום, הסרטון היה יוצא. ברור שלא יחשפו את הסרטון משום שאין סיבה, אין שום טעות מצד בני. לאימהות שהן כמוני וילדיהן שמתו על ידי המשטרה, אימהות שבוכות, שבשרן בוער ודומעות כל הזמן, אני שולחת את תנחומיי. אני כבר שם. לצערי אני מכירה את זה". 

וורקה: "מעל הכל אני מבקש להודות לכל מי שתומכים בנו לאורך השנה הקשה הזו. אין אנשים ששקופים מבחינתי. דעו לכם שאנחנו רואים את כולכם. וכל אחד ואחת מכם חשובים לנו ויקרים לליבנו. יש אנשים שדוברים אמהרית ואיתם אולי קל לנו טיפה יותר לתקשר. עם אחרים שני הצדדים מתאמצים קצת אבל המפגש בינינו הוא קודם כל מפגש של מבט בעיניים, של חום ותמיכה שאנחנו מרגישים מעצם הנוכחות שלכם ואהבה הדדית שעוברת. מבחינתי יש בינינו תקשורת חזקה שהיא הרבה מעבר למילולית. ומבחינתנו אף אחד לא שקוף, כל אחד מכם הוא ייחודי וחשוב ואנחנו מודים לו באופן אישי. אני זוכר אתכם אחד אחד. כל מפגש כזה משמעותי לנו ואין לנו מספיק מילים להודות. התמיכה הזו מחזקת אותנו ונותנת לנו לעמוד בכל זה ומלמדת אותנו שיעורים חשובים.

"אם אני בכל זאת מבקש למצוא משמעות באסון הנורא שפקד אותנו אני מרגיש שסלומון יצר הרבה חיבורים, בתוך הקהילה ומחוצה לה. הוא איחד בין ותיקים לחדשים, בין שכונות וערים, בין אתיופים ולבנים. תודה לאל שזה קורה. אני חושב שלא אטעה אם אגיד שגם רוב הציבור הרחב חווה צער על האובדן של סלומון ורק מיעוט קטן שונא. המוות של סלומון חייב לגרום לנו להתלכד. הלבן והאתיופי, כולנו צריכים להיות יחד. בני אדם. צבע לא חשוב, מוצא לא חשוב. כשפוגעים באחד מאיתנו פוגעים בכולנו". 

"שאלת איך אפשר לסייע? מעבר להמשך התמיכה החשובה בנו והעמידה לצידנו אנחנו לא באמת צריכים הרבה. אבל יש דבר אחד שהוא בנפשנו ממש. וזה המאבק בגזענות. אנחנו צריכים לתבוע מהמנהיגים שלנו מעל הכל להילחם בגזענות. כל הרשויות חייבות לעסוק בכך. המדינה חייבת לפקח על עבודת המשטרה. כחלק מהכשרת השוטרים בשיטור צריך ללמד אותם גם לא להיות גזענים".