מפגיני מלח הארץ והקינה המאוחרת על קץ הדמוקרטיה

בניגוד לרבים בגרעין בלפור – פתח תקווה המשוקעים בפריבילגיות, אני מודעת היטב לפריבילגיה שלי נאבקת למען (וביחד עם) מי שחסרים את אותן פריבילגיות, בשלל זירות. חבל שמפגיני בלפור סבורים שקץ הדמוקרטיה זה עניין טרי ומשתיקים כל ביקורת עליהם ועל מאבקם
סיגל קוק אביבי

מאז ההפגנה בערב שבת שבה נעצר אמיר השכל (תא"ל בדימוס, אם במקרה עוד לא שמעתם), מתחולל ברשתות שיח נוקב בין תומכי ההפגנות למי שיש להם ביקורת על ההפגנות. אחת התמונות שמסעירות את הרשת היא של כמה עשרות של חלות לשבת המונחות על הכביש, כמחווה פארודית של רווחה למשפחת נתניהו שניצלה מ"נכות כלכלית" בזכות החזרי המס בגובה של כמיליון שקלים שאושרו לרוה"מ לפני ימים ספורים. המבקרים טוענים (בצדק) כי רק מנותקים מעם יכולים בזמן שבו אלפי משפחות סובלות מצוקה כלכלית חמורה לפזר לחם על הכביש.

ההפגנות המתקיימות בימים אלה מול בית ראש הממשלה מעוררות בי רתיעה. אתחיל ואומר שאני מכבדת מאוד את הנחישות של המפגינים שהגיעו במשך שלוש שנים להפגין בכיכר גורן בפתח תקווה בדרישה שהיועמ״ש מנדלבליט יורה על חקירה והגשת כתבי אישום כנגד ראש הממשלה. קרוב לוודאי שאלמלא הנחישות שהפגינו לא היו מוגשים שלושת כתבי האישום כנגד נתניהו בגין שוחד, הפרת אמונים ומרמה. עם זאת, מעולם לא חשתי שהמאבק כנגד השחיתות השלטונית הוא מאבק שחשוב היה לי – לקחת בו חלק, והנימוקים לכך מגוונים:

ראשית, השחיתות השלטונית אינה אלא סימפטום לשחיתות המוסרית במשטר אפרטהייד, שעל בסיסו הוקמה מדינת ישראל. לא חשתי שהמאבק בשחיתות השלטונית מבקש להתמודד עם שורש הבעיה השלטונית בישראל. שנית, התרשמתי שהגרעין הקשה של המפגינים, נוטים להאדיר גנרלים וקצינים בדימוס. להבנתי קבוצה זו תרמה רבות להעלאתו של מי שהיום מכהן כמשנה לראש הממשלה, ובפועל מאפשר את המשך אחיזתו של נתניהו בכס ראש הממשלה. גם היום, לאחר האכזבה מגנץ ומפלגת הגנרלים שלו, הגרעין של מפגיני הדגל השחור/ בלפור/ פתח תקווה, ממשיכים להמליך קציני צבא בדימוס, כך שאינני מתרשמת שעניין "הגנרלים" הופנם.

שלישית, מעבר לעניין האכזבה מקציני הצבא לשעבר, עבורי ועבור לא מעט אקטיביסטים ופעילים, קציני הצבא, בוודאי במקרה של גנץ, אבל לא רק, מהווים חלק מהבעיה, הם אינם הפתרון, שכן לאורך כל שנות הקריירה הצבאית, הם היו מבצעי הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית: גנץ אישית אחראי על ההרג של למעלה מאלפיים מתושבי עזה וביניהם למעלה מ-500 ילדים במתקפה הארורה על תושבי עזה הנצורים ב-יולי 2014. ההרג המתמשך של האוכלוסייה הפלסטינית, הטיהור האתני, שמתקיים באמצעות הגזל של בתיהם ואדמותיהם, רמיסת כבודם, דחיקתם לעוני מחפיר, ומניעת זכויות בסיסיות מלמעלה מ-4 מיליון בני אדם, נעשים בפיקודם של הקצינים שמובאים תדירות לנאום בהפגנות כנגד השחיתות, כך שמי שחש שלא ייתכן כאן קיום ללא שוויון מוחלט בינינו לבין הפלסטינים, לא יכול לתמוך בקציני הצבא, שקבוצת המחאה דגל שחור/ בלפור/ פתח תקווה – מצמיחה פעם אחר פעם.

אוסיף גם שלא פעם היה ניסיון של פעילים להגיע להפגנות של הקבוצה המדוברת, עם שלטים כנגד האפרטהייד, ובכל פעם הגרעין של קבוצת המחאה, דרשה את הסתלקותם, ואת זאת השיגו באמצעות הפעלת המשטרה כנגד הפעילים.

הפגנה בכיכר רבין, 6.6.2020. צילום: סיגל אביבי

סיבה נוספת לקושי של פעילים רבים למצוא את מקומם במחאת היועמ״ש, נבעה מהניסיון להרחיב מעט את מוקדי ההתנגדות למשטר נתניהו, כאשר ביקשו להציף את המאבק שעוסק בחטיפתם של ילדי תימן, מזרח ובלקן. ניסיון שלא רק שכשל, אלא נתקל בהתנגדות של פעיל מרכזי במחאת פתח תקווה, כשיש רבים המאמינים שהוא אף שייך למכחישי הפרשה שקורעת את החברה הישראלית.

לא רק מאבק להעלאת המודעות לפרשת החטיפות נתקל בהתנגדות מצד מפגיני השחיתות – פתח תקווה, גם המאבק כנגד גירושם של מבקשי המקלט ששיאו היה בתחילת 2018 – נהדף בכוח. באחת ההפגנות כנגד השחיתות שנערכו בכיכר הבימה, הגיעו כמה תלמידי כיתות ט׳ שארגנו באופן עצמאי שלטים שעסקו באיום הגירוש של פליטי טיהור אתני ומשטר דכאני, דמויות מובילות ממאבק פתח תקווה התייצבו מולנו, במרחק של סנטימטרים ספורים מהפנים של התלמידים ההמומים וזעקו עליהם במגפונים עד שאלו הסתלקו.

הטיעון המרכזי של קבוצת המאבק כנגד השחיתות השלטונית הוא שהנה הנה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון חומקת להם בין האצבעות. טיעון זה מעורר גיחוך במקרה הטוב, וזעם במקרה הרע. דמוקרטיה מעולם לא היינו, שכן במדינה הציונית, הפלסטינים ולמרבה הצער גם עולי צפון אפריקה ותימן, לא נהנו משוויון זכויות בוודאי לא מלא. ובעוד קציני הצבא בדימוס, הם שהיו אחראים באופן ישיר לדיכוי האוכלוסייה הילידית, רובם התעלמו מזכויות היתר, הפריבילגיות שמהם נהנו בשל השתייכותם לקבוצת זהות ספציפית. גם הפעם, המעצר של אמיר השכל תת אלוף במיל׳ עורר את בלוטות הצדק ועמה התעוררה הטענה המדאיגה שהמדינה הדמוקרטיה שהכירו עומדת להיעלם.

כאילו כדי להדגים את הפער העצום, באותו יום שישי שבו נעצר תא"ל בדימוס השכל בהפגנה מול מעון רה"מ, נעצר גם נער מהקהילה האתיופית כבן 13-14 בעת ששחה בחוף הים, הוא נעצר בברוטליות על ידי כ-10 שוטרים. למחרת נעצר ונאזק נער מהקהילה האתיופית כבן 13 בעת שהיה בגינה ציבורית מתחת לביתו שברמלה. שיטור יתר ופרופיילינג כלפי צעירי הקהילה האתיופית, אינם דבר חדש. לרבים בקהילה נפתחו תיקים בגין "תקיפת שוטר", תלונה שהשלכותיה יכולות להיות הרסניות ביחס לעתידם של צעירים אלו.

מעצר של נער אתיופי ברמלה. ציור: טל מגוס

באופן דומה, הטרגדיה של האוכלוסייה הפלסטינית, שחיה תחת איום מתמיד, מעצרים והרג של ילדים, נשים וגברים לדאבוני אינה מותירה רושם רב בציבור הישראלי. מותו של צעיר פלסטיני, לרוב אינה מייצרת כותרות ומרבית הציבור בישראל מאמין שהריגתו מוצדקת. גם מבקשי המקלט זוכים ליחס של אדישות במקרה הטוב, ואם המעצר האלים לא מתועד, איש אינו מזדעק על כך שהדמוקרטיה בסכנה.

נקודה נוספת היא אורחות הדיון והדיאלוג של חלק ממי שמשתייכים לקבוצה הזו. בקרב המפגינים והגרעין הקשה שקבוצה זו מורכבת ממנה יש לי לא מעט שותפים, חברים ואף קרובי משפחה, אך קיימים בקבוצה זו א/נשים שאינם מקבלים בעין יפה כל נימה ביקורתית, וזו אינה חוויה שלי בלבד. באחרונה נחשפתי למלוא כיעורה כאשר התקיפו חבר ושותף רב זכויות, האקטיביסט אבי בלכרמן, על כך שהעז לבקר את מחאתם.

אקטיביסטים רבים ואני ביניהם קיוו שההבנה שנעדרה מהמאבק כנגד השחיתות השלטונית, תתחלף בראייה יותר כוללת של קבוצות הסובלות מדיכוי מתמשך. אך לדאבוני ההבנה הזו טרם מתגבשת, ומהניסיון לנהל איתם דיון כלשהו, עולה תחושה קשה של חוסר הקשבה המלווה בניסיון לקעקע את הטיעונים המועלים תוך נקיטת לשון של הקטנה וזלזול.

מה בין פריבילגיה לאחריות

אתמול (א') כאשר הגבתי על סטטוס של שותף ביחס להצטרפות למחאה שנולדה בעקבות מעצרו של הטייס בדימוס, אמיר השכל, והטענות בדבר אובדן הדמוקרטיה, התנהל בינינו שיח מכבד שעסק בקושי שלנו למצוא את עצמנו במחאה הזו. לדיון בינינו היו הרבה מאוד תגובות, חלקן אלימות ותוקפניות. אחד המגיבים בחר באופן מיוחד לדרדר את הדיון לכדי פוגענות, שוביניזם והקטנה. לצערי, התוקפנות שבדבריו רק חיזקה אצלי את ההבנה שמפגיני בלפור – פתח תקווה אינם יכולים להסתמן כשותפים.

וכך כתבתי: ״אתה יודע, אני תוהה ביחס לזה. אני לא רואה אותם בהפגנות כנגד האלימות המשטרתית כלפי הקהילה האתיופית, ואני חושדת שהם התבטאו בחריפות כאשר אלו חסמו כבישים. אני לא ראיתי שהם מוחים כנגד רצח הפלסטינים, הריסת הכפרים והבתים. לא זכור לי שהביעו תמיכה בהפגנות הנכים. לא שמעתי את קולם מורם מול גירושם של ילדי העובדות הזרות או אל נוכח הדיכוי וההשפלה של מבקשי המקלט. חלקם מכחישים את חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן. את תומכי הגנרלים מעניין רק דבר אחד: השחיתות השלטונית, בעיני שחיתות זו היא סימפטום לשחיתות המוסרית העמוקה הנובעת מדיכוי עם אחר, ואוכלוסיות מוחלשות. לא חשה בנוח להצטרף אליהם״

בהמשך לדבריי זכיתי לתגובות כמו: ״מה לעשות, יקירתי, את חיה במדינת ישראל. למדינה הזו יש צבא שהגן ועדיין צריך להגן עליה… אפשר לבקש ממך שלא כל לובש מדים ישראלי יהיה אוטומטית מילושביץ.״ וכן: "צבא היה צריך ועדיין צריך, ומכל שדירות העם. ומי שכישראלית מייצרת כל כך הרבה שנאת עמה ומדינתה, בעודה מובילה מיזם הומניטרי, סביר להניח שתדחה המון ישראלים שכן חושבים שההתנהלות כלפי הפליטים והמוחלשים היא פושעת." 

אותו מגיב משתלח כינה אותי "נזק", טען שבמו ידיי אני מסכנת את התמיכה של הציבור הישראלי במבקשי המקלט. ואפיין אותי כ"ילדת שמנת שכנראה השתעממה מפסנתר ובלט והמירה אותם בתחביב צומי של רודפת צדק הומאנית". 

הוא נזף בי על שאני בכלל מעזה להעלות ביקורת, כי ילדת שמנת שכמותי "לא תקרא לאחד ששלוש שנים חי מחוץ לאיזור הנוחות פריבילג, וגם לא תקרא לטייס מלח הארץ, שפיקד על ההרקולסים שחילצו בני ערובה מאנטבה, ושהעלו את אחינו האתיופים לארץ, פושע מלחמה. וקשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיית לוקחת אותו להאג רק בגלל שבזכות ההרקולסים סיירת מטכל ביצעה פשע מלחמה על אדמת אוגנדה וחיסלה לוחמי חופש גרמנים ופלסטינים.״

כבר שמעתי בעבר את הטיעון הזה, שדורש ממני ליישר קו, לא לבקר את הדיכוי והרמיסה של אוכלוסייה מסוימת, תוך השמעת איום לא מרומז שבשל השמעת דעותיי, קהילת מבקשי המקלט תסבול מהעדר אמפתיה. קצת כמו ה״איבדתם אותנו״ שנאמר לקהילה האתיופית, בתקופה של חסימות הכבישים בימים הקשים שאחרי הרג סלומון טקה. וואלה, אם התמיכה בקהילת מבקשי המקלט תלויה בהעדר ההסכמה שלי להחריש כנגד הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית, סימן שלא היתה תמיכה בפליטים מלכתחילה.

כבר דרשו ממני בעבר ליישר קו, תוך השמעת איום לא מרומז שבשל דעותיי, מבקשי המקלט יסבלו מהעדר אמפתיה. קצת כמו ה״איבדתם אותנו״ שנאמר לקהילה האתיופית. וואלה, אם התמיכה בקהילת מבקשי המקלט תלויה בשתיקתי לנוכח הדיכוי של הפלסטינים, כנראה שלא היתה תמיכה בפליטים מלכתחילה.

ההשמצות שלהן זכיתי אני כמו גם חברים אחרים לדרך ממי שאינו יכול לשאת ביקורת על "מלח הארץ", על נציגי ארץ ישראל היפה, הערכית, זו שרק מעניקה ומקריבה היו בגדר הסרת מסכות. שכן כמה תגובות קודם לכן אותו מגיב הסכים לכך שהכיבוש משחית. אבל חוסר היכולת לשאת כל ביקורת עניינית שהושמעה ונכתבה,חבר לשוביניזם ולצורך להקטין כל מי שאינו שותף להתפעלות מקציני הצבא וטייסיו ששותפים למנגנון הדיכוי.

אשיב לפיכך לאותו מגיב בריוני, על כל הטענות שלו לגופן:

א. למותר לציין שאיני ילדה אלא אישה בוגרת, זוהי טקטיקה גברית מוכרת ונלוזה של הקטנה כלפי נשים. מזל שאני לא מתרגשת. 

ב. בעניין ה״שמנת״, בניגוד לרבים בגרעין קבוצת בלפור – פתח תקווה, אני מודעת היטב לפריבילגיה שלי. אני יודעת היטב שאני יהודייה לבנה, במדינה שמקדשת לובן ומקדשת שיוך לאומי. אני מודעת לכך ששני המרכיבים הללו, ביחד עם השיוך המשפחתי, הופכים אותי לפריבילגית ומכאן לכזו שחייבת להיאבק למען (וביחד עם) אלו שאינם נהנים מפריבילגיות דומות לשלי.

לפני שנים לא מעטות, הבנתי שאיני יכולה להסתפק בהצהרות בדבר העדר הגזענות שלי, אלא לפעול למיגור הגזענות, להיאבק למען מי שהודר, שהוסלל, שקופח, שתויג. בתהליך ארוך, לעיתים מייסר, שיש להניח שיערך כל חיי, אני לומדת להכיר, תוך הקשבה למי שהפריבילגיה שלי שללה ממנו זכויות, היכן אני יכולה לסייע על מנת להביא לתיקון העוולות שנעשו ושממשיכות להתקיים.

ג. לא השתעממתי, להפך, החלטתי לוותר על לא מעט והקדשתי למעלה משמונה שנים למאבקם של מבקשי המקלט. שילמתי ועודני משלמת מחיר יקר, כלכלי, נפשי ופיזי למען מאבק שהוא הכי רחוק מ״תחביב צומי של רודפת צדק הומנית״, אלא מאבק קשה, מצלק, שבמהלכו הותקפתי פיזית ומילולית, לא פעם ולא פעמים, חטפתי איומים על חיי ועל חיי ילדי, סיכנתי את חיי כשנסעתי לאוגנדה, לברר מדוע מבקשי המקלט שגורשו מישראל, מצויים שם בסכנה, תוך שעלינו שותפה שלי ואני על רשת שעסקה בסחר בבני אדם. נסעתי במשך ארבע שנים כמעט כל שבת למתקן הכליאה חולות, נסיעה של 2.5 שעות כל כיוון. התייצבתי לצדם של מבקשי המקלט בצעדת החופש שערכה כמה ימים ושהיתי עמם במדבר בעת שהפגינו לא רחוק ממעבר ניצנה, שוב במשך ימים. 

כוחות המשטרה והיס״מ היכו אותי ושברו את שיניי, איבדתי את השמיעה באוזן ימין כתוצאה מהאלימות הפיזית שהופעלה עליי. שותפיי ואני הגשנו עתירה שיחד עם הפעילות האינטנסיבית שלנו הביאה לעצירת הגירוש בכפיה של מבקשי המקלט למדינות השלישות. בעת הקורונה גייסנו שותפי ואני 134,000 ש"ח שהועברו לקהילה, כדי למנוע חרפת רעב, ואובדן קורת גג של המוחלשים ביותר.

כבר שמונה שנים אני עושה ללא תמורה כספית למען הקהילה, יום יום, שעה שעה, והקהילה תעיד על כך. פליטים שגורשו ונמצאים באתיופיה, מצרים, אוגנדה ולוב, ממשיכים לפנות אלי, ולא פעם אני מצליחה לסייע, גם זאת במחיר יקר, לפני שנה היה לי אירוע לב, לאחר שמבקש מקלט סודאני, שגורש מישראל, נרצח לנגד עיניי על ידי סוחרי האדם בלוב, שדרשו כופר נפש, שלא היה ביכולתי לגייס או לשלם. נדמה לי שזה הכי רחוק שאפשר מהמרת חוג בלט ופסנתר למען ״תחביב צומי של רודפת צדק״. איך לאנשים יש בכלל תעוזה לכתוב כאלה אישומים מופרכים ועתירי שנאה?

אקרא לך פריבילג, כי זה מה שאתה, ואם אינך מבין זאת, אני סבורה שאתה מצדיק את הטענות כנגד פעילים במאבק כנגד השחיתות: אתם פריבילגים המסרבים להכיר בעובדה הכה בסיסית הזו.

ד. אקרא לך פריבילג, כי זה מה שאתה, ואם אינך מבין זאת, אני סבורה שאתה מצדיק את הטענות כנגד פעילים במאבק כנגד השחיתות: אתם פריבילגים המסרבים להכיר בעובדה הכה בסיסית הזו.

ה. ״טייס מלח הארץ״ הוא לא הפתרון הוא הבעיה, בשם היותו ״מלח הארץ״ הוא מקבע את הדיכוי שמתקיים כאן עוד מימי קום המדינה. ״מלח הארץ״ הם האשכנזים שנהנו מהפריבילגיה שלהם בזמן שאת אחיהם המזרחים, הודרו, הוסללו וקופחו. אני לא מאמינה שצריך לחזור על זה שוב ושוב, אבל מסתבר שטרם הופנמה האמת הקשה על העוולה שממשיכה לתת את אותותיה. מפגן הבורות והאטימות, למרבה הצער מקבל במה בדבריך ובתפיסות של חלקים במאבק כנגד השחיתות השלטונית, זו שאינה לוקחת בחשבון את האוכלוסיות שהוחלשו ושבפניהם דלתות רבות נותרו סגורות.

הטייס יפה הבלורית הוא מי ששותף לדיכוי הפלסטיני. לא חיילי מג״ב הם שהטילו פצצות טון על אוכלוסייה אזרחית, תוך הריסת בתיהם של חסרי ישע, וכל שחשו הוא ״מכה קלה בכנף״. המוות וההרס שזרעו טייסי חייל אוויר המהוללים, מלח הארץ, רב מההרס שלהם אחראים מי שאינו מלח הארץ: מג״ב וגולני.

ו. הטייסים ״שהעלו את אחינו האתיופים לארץ״ קשה לי להאמין שאתה יכול להעלות את הטיעון הכה פוגעני שמחזק את הנרטיב השקרי ביחס לקהילה האתיופית. לא העלו את הקהילה האמיצה הזו, להפך: הכשילו את מסעם הקשה.

קהילת ביתא ישראל יצאה לדרך על אף הניסיונות של ממשלות ישראל למנוע את הגעתה, בין היתר בשל אותה גזענות של "מלח הארץ". קהילה זו החלה את מסעה עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשממשלות ישראל פעלו להשארתם במחנות באתיופיה ובסודאן. ״מבצע העלאתם״ של בני קהילה זו, איננו אלא נרטיב שקרי, שנועד להסתיר את הסיבה האמיתית שבגללה ממשלת ישראל נכנעה ללחצים שהפעילה הקהילה היהודית בארה״ב על מנת להסיר את הצהרת האו״ם שמדינת ישראל – גזענית.

צא ולמד מעט על ההיסטריה המבישה של המדינה הציונית, בטרם תהלל את הנציגים הגזענים של המשטר.

ז. ״וקשה לי להשתחרר מהמחשבה שהיית לוקחת אותו להאג רק בגלל שבזכות ההרקולסים סיירת מטכ"ל ביצעה פשע מלחמה על אדמת אוגנדה וחיסלה לוחמי חופש גרמנים ופלסטינים.״ – לא יודעת מהיכן אתה שואב את דברי ההבל הללו, חשבתי שהסכמת שמדובר במדינה בעלת אג’נדה של ״כיבוש משחית״ לא?

למען האמת, ביקשתי מאותו מגיב בריוני אישור לפרסם את חליפת הדברים בינינו, תוך ציון שמו. הוא אישר והמשיך לכנות אותי בשמות מלעיגים. במחשבה שנייה, הבנתי שאין טעם להאכיל טרולים ושממילא הדיון הוא עקרוני. הרי דברים דומים לאלה שהוא אמר לי, נאמרו לפעילים אחרים בשדרת המאבקים החברתיים שחבריי ואני פעילים בהם מזה שנים.

הדברים שכתבתי לעיל תכליתם להדגים ולהבהיר את הרתיעה שלי מהמאבק כנגד ״השחיתות השלטונית של נתניהו״ שאין בה שום דבר, ואין בה אידיאולוגיה פרט להחלפת נתניהו בגנרל אחר, כזה שיותיר על קנו את משטר הדיכוי שבו בעלי הפריבילגיה ימשכו ליהנות מהשיטה הקיימת. ביקשתי לספק הצצה לאופן שבו מותקפים מי שמבקשות ומבקשים לעורר שיח ביקורתי על מטרות המאבק ועל נציגיו. במילים אחרות: לא מי שמבקשים לבקר את המאבק כנגד השחיתות מונע את הסולידריות הנשאפת שלמענה אנו פועלים – אלא דווקא מי שמבקש להשתיק את השיח על המאבק הזה, באופן מקטין ומזלזל.

הפגנה נגד גירוש הפליטים, 2014. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    אפשר להבין את לבטיה של הכותבת סיגל. היא חווה מה זה להיות במיעוט בתוך הקבוצה הנאמנה בקנאות לפריבילגיות שלה. זאת בעיקר כשקבוצת ההשתייכות שלה מתנגדת לכל מאבק שורשי נגד גורמי הריקבון ואי-השוויון בארץ ומסתפקת במאבק אד-הומינום נגד מי שנתפס על ידם כמי שעלול לשנות במקצת/זמנית את אי-האיזון ממנו הם נהנים.
    לפעילים המזרחים, בעיקר מן השמאל, אני מציע שיתנו את השתתפותם במאבק נגד המושחת מבלפור או למען להט"בים לבנים בהצטרפות גורפת וכנה של הפריבילגים הלבנים למאבק למען עשיית צדק בפרשת ילדי תמ"ב החטופים, שיסכימו לעקרון של העדפה מתקנת בכל תחומי החיים הקובעים לטובת עתידם של המזרחים, פלסטינים ואתיופים ובסילוקם לאלתר של דוברים (עיתונאים ופוליטיקאים מהשבט הפריבילגי) הידועים כגזענים. עד אז אנחנו צריכים לשים בראש מעיינינו את המאבק המזרחי לשוויון.

  2. מיכה רחמן

    אני מסכים לכל מלה שנאמרה בפוסט אבל חולק באופן קטגורי על המסקנה. השמאלנות שלנו בעוכרינו. מאמר ארוך עם כל הביקורת הנכונה. אבל אם לא נשכיל לזהות את המקומות לשיתוף פעולה נשאר צודקים ולבד. מחאת הכיסאות יחד עם הדגלים השחורים וכל השאר, הם מאבק נחוש עיקש וחשוב, נגד השחיתות השלטונית ולא רק נגד נתניהו. מאבק להגנה על החוק והמשפט. אותו חוק ואותו בית משפט עליון שנתן הצדקה משפטית לכל ההתנחלויות שאנחנו כל כך מתעבים. המשפט שהוא מבנה העל המצדיק ונותן בסיס משפטי לכל הדיכוי. נכון. ובכל זאת, השמאל צריך להיות ברחוב על בסיס מכנה משותף שבבסיסו נקודת הסכמה אחת: הגנה על הדמוקרטיה, ולמרות מה שאמרתי קודם גם על שלטון החוק. נצחון הימין, וקעקוע הדמוקרטיה ושלטון החוק יסתמו בסופו של דבר גם את הפה שלנו.
    אני מפגין איתם וקורא לכל השמאל, וגם לכל מי שמסכים עם הפוסט הזה, לבגיע להפגנות בסופי שבוע מול בית ראש הממשלה (כפי שעשה נכון ובחוכמה חבר הכנסת עופר כסיף).

  3. יוסי אמיתי

    סיגל יקרה, את מאמרך לעיל קראתי בהתרגשות רבה ובהכרת תודה על מכלול השקפותיך ועל מעשייך הטובים בחזיתות השונות של המאבק לצדק, ולמען המגזרים נטולי הפריבילגיות בחברה הישראלית ובשטחים הכבושים. כמוך, אני בז לטיעוניו הדמגוגיים של בר הפלוגתא שלך.
    ועם כל זאת, אני מרשה לעצמי לחלוק עליך בנקודה מסוימת, שהיא ספק טקטית, ספק אסטרטגית. את מן הסתם מצפה שבמחאה נגד המשטר (ולא רק נגד השלטון) ייטלו חלק רק אלה הרואים את תמונת הקלקולים בשלמותה, על כל ממדיה והיבטיה, ואינם מתמקדים בהיבט ספציפי אחד. אותם קצרי ראות, או פריווילגים הרוצים לנקות את מצפונם, שאינם תמימי דעים אתך ביחס להיבטי העוול המשטרי האחרים, הם מבחינתך פסולים לעדות, ואינך מוכנה להשתתף במחאתם, המשרתת, לטעמך, את המשטר. במילים אחרות: או שאתה קונה את כל החבילה, או שאתה משרת את המשטר, ואתה חלק מן הבעיה ולא חלק מהפתרון.
    לא מכבר קראתי בהארץ מאמר דעה של ח"כ מטאנס שחאדה, מנהיג בל"ד, בו טען כי אין די במאבק לסיום הכיבוש, וכי על בני הברית הפוטנציאליים בציבור היהודי, השואפים לחבור למאבקם הצודק של הפלסטינים אזרחי ישראל, לרכוש את החבילה כולה, לרבות, למשל, הכרה בזכות הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לחזור לבתיהם הקודמים, ועוד ועוד דרישות סף. אם לא כן, אינם באים בחשבון למאבק משותף על עתיד משותף. לא היה צורך בראייה 6/6 כדי להבחין ששחאדה כיוון מסר ביקורתי לעבר ח"כ איימן עודה, בגין מהלכיו לגיבוש שותפות יהודית ערבית להשגת יעדים קונקרטיים ומוגדרים. לא פרוגרמת מינימום, אלא פרוגרמת מקסימום.
    בואי לא נתבלבל: כל היעדים שציינת, והזכרת את תרומתך האישית להם, הם צודקים ונאצלים בעיניי. זכותך, כמובן, להימנע מליטול חלק במחאה כזאת או אחרת. במקרים מסוימים גם אני הייתי נוהג כמוך. אך אני רואה בהשכל ובמוחים יחד אתו בני ברית פוטנציאליים, הלוחצים על החוליה החלשה בשרשרת השחיתות והעוול השלטוניים. הבוקר קראתי את מאמרו של האלוף (מיל) עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, המסביר בלשון בהירה ובלתי מתחמקת מדוע הוא תומך בארגון "שוברים שתיקה". אני משער שלפני שנה-שנתיים, מאמר כזה לא היה יוצא מתחת ידו. ובכן, עוד לא אבדה תקוותנו.
    ולבסוף הערה בנושא ה"גנרלים". אכן, לרבים מהם יש דם פלסטיני ואחר על הידיים. אך אם עשו חשבון נפש והפכו לאקטיביסטים למען השלום והשוויון, יש לקבלם בברכה ובתודה. אני עצמי עבדתי שנים במחיצתו של האלוף (מיל) מתי פלד, ולא יכולתי שלא להעריץ את כברת הדרך הרעיונית והפוליטית שעשה. כך גם התייחסתי לחשבון הנפש של האלוף (מיל) יהושפט הרכבי, שקלקל דור שלם עם מחקריו על "האמנה הלאומית" הפלסטינית, אך עשה חשבון נפש מעמיק והפך לאקטיביסט של שלום. אני מעיד שכך גם התקבל במדיה הפלסטינית והערבית. גם כאן, עוד לא אבדה תקוותנו.
    אסיים, ברשותך, בציטוט כמה שורות משירו של ח"נ ביאליק "לעזרת העם": לבשו נא עוז, דרכו נא עוז/ לעזרת העם, לעזרת העם/ במה? אל תשאלו: באשר נמצאה/ במי? אל תדרושו: כל לבו ידבנו/ מי צרת האומה אל לבו נגעה/ המחנה ייאסף. אל נא נבדילנו".

  4. נמרוד שפיר

    את אולי צודקת, אבל עמדתך היא בדיוק החולשה 'ן האופוזיציה הדמוקרטית למשטר נתניהו. יש לך אין ספור הסתייגויות מהמפגינים בבלפור אך אין זה זמן לאמינות טעם, יש להצטרף לכל מאבק צודק גם אם אם אותם מפגינים מרוממים אנשי צבא או לא יוצאים להפגין נגד העוולות לאתיופיה או לערבים

  5. איתי

    פעם הייתי קורא את העוקץ בכדי לשמוע דעות מעניינות ומגוונות על שינוי חברתי. כבר הרבה זמן שאני קורא מדי פעם סתם בשביל הכיף שבתדהמה החוזרת על כך שתמיד, אבל תמיד, המאמרים כרן בסוף משרתים את הקיסר: מפוליטיקת הזהויות שהיא אבן יסוד בפלגנות שלו ועד למסקנה הברורה מראש שלא צריך להצטרף למחאה שהיא כרגע הדבר המרכזי שמסכן את שלטונו. דרך אגב, בשביל לחשוב שכוונת המוחים זה להחליף את נתניהו בדומה לו, באמת צריך מנת יתר של מאמרים שכתב אדוארד סעיד.