העצרת היתה חייבת להיפסק בשנייה שספיר חטפה מכות

זה לא קרה בשולי הרחבה, זה קרה ממש קרוב לבמה, ממש מול הפנים של איתי פנקס. כל כך התרגלנו לאלימות, שאנחנו כבר לא יודעות לעשות את המובן מאליו
רותי שטרןרותי שטרן

אמא לשלוש, לסבית, גרושה. עקרת בית וגם זמרת, כותבת ובעלת דעה על כל דבר (כמעט). מקימת האתר dreamersites.com

ביום ראשון התקיימה עצרת הגאווה בכיכר רבין, במקום המצעד השנתי המסורתי. זו היתה סיטואציה נדירה שבה אני רציתי ללכת ובת הזוג שלי לא רצתה, ובסוף הלכתי בלעדיה. בשנים האחרונות כמעט כל הפגנה שהשתתפתי בה התחילה בזה ש"לא בא לי" ואז החלטתי שחשוב וששווה את המאמץ. הפעם, אשכרה רציתי. התגעגעתי למרחב להט"בי סביבי אחרי כל חודשי הקורונה האלה.

קבעתי עם חברה טובה והגענו לכיכר, שלאט לאט הכיכר התמלאה. אמנם לא היתה אווירה של חג או מסיבה ואפילו לא איזה התרגשות גדולה, אבל מנגד גם לא היתה אווירת המצעד שכבר שנים אני לא יכולה לסבול. האירוע הזה היה יכול לעבור לגמרי בתור עצרת אלטרנטיבית – עם התכנים, עם הנראות, עם האומץ, עם תחושת השייכות שמה שקורה על הבמה קשור בצורה מלאה לחיים שלי. כמו כן, נעדרה ממנו התחושה המתאמצת הזאת (שהרבה פעמים פוליטיקה של זהויות חוטאת בה) של ניסיון מייגע לתת מקום לכולם ולכולן, דבר שהופך שיכול להיות ארוך ומשעמם. מה שהיה בעיני מיוחד בעצרת, הוא שנראה היה שההנחיה שקיבלו הדוברות והדוברים היתה לומר כל אשר על ליבם, כמה זמן שייקח להם, בלי צנזורה, בלי לפחד, בלי להרגיע ש"הכל בסדר, הכל בסדר בבקשה תקבלו אותנו". להפך, נשמעו קולות של האשמה כלפי החלקים החזקים בקהילה, קולות שדיברו קושי והתמודדויות, ולא היתה דוברת אחת שלא התרגשה ממש כי דיברה על עצמה ועל החיים שלה בדרך הכי אישית שיש. טוב, חוץ מחולדאי ואיתי פנקס.

ואז קמתי בשני בבוקר וקראתי מה עבר בעצרת על ספיר סלוצקר עמראן, לסבית יקרה שאני אוהבת מאד והוכתה בזמן נאומו של איתי פנקס:

"עמדנו קבוצה קטנה של להט"ביות ומחינו נגד פינקווש ואלימות משטרתית. מישהו הביא דגל פלסטין קטן להפגנה, בחור שאני אפילו לא מכירה. כבר שנים שאין לי עניין בשום דגל, חוץ מדגל הגאווה. ברגע שהדגל הועבר למפגינה אישה, מבוגרת יותר, התוקף ניסה למשוך ולחטוף ממנה בכוח את הדגל, בצורה אגרסיבית, בפני הילדה הקטנה שלה. צעקתי לו שיפסיק, עמדתי כחוצץ כדי להגן עליה ואז הוא תפס אותי להוציא עליי את כל העצבים שלו. נגררת על הרצפה וברקע שומעת את איתי פנקס מתעקש להמשיך על הבמה".

שמעתי את ההפרעה לנאום של פנקס בזמן אמת. הייתי מבסוטית, כי אני לא סובלת את הצביעות של הבן אדם הזה, שעכשיו נזכר לדבר יפה יפה על כל החלשות והחלשים בחברה, בזמן שהוא נמצא שם למעלה כבר כל כך הרבה שנים ויכול היה לעשות הרבה מאד בכדי לשנות את המצב. לכל הפחות, הוא יכול היה להחליט שלא לשתף פעולה עם חולדאי, שמתעמר בעם כמו ביבי לפחות אם לא יותר. שמעתי את פנקס שואל אם אין פה משטרה, והנחתי שהוא מתכוון כדי שיעצרו את מי שמפריע לו לנאום. כי ככה התרגלתי – כמה הם כועסים כשמפריעים להם לדבר ובכלל כשמביעים התנגדות ולמה לכעוס כל הזמן ותתנהגו כבר יפה. לא העליתי בדעתי שאולי הוא אמר את זה כי חברה שלנו, האישה הנדירה והמופלאה ספיר – שעושה הכל בכל רגע מהחיים שלה כדי לשנות את העולם שיהיה טוב יותר – חטפה מכות מהומו ימני שלא בא לו טוב בעין דגל פלסטין (שבכלל לא היא הניפה, אבל מה זה משנה).

ואני עוד הייתי מרוצה שעדי לא באה איתי בסוף, כי היא בטוח היתה רצה לראות על מה המהומה, ושמחתי שיש לי אירוע אחד שקט ממעורבות שבו אני יכולה לעמוד לי בצד לצלילי המוזיקה. עכשיו אני מתביישת שלא רצתי פנימה אל תוך הבלגן.

העצרת היתה חייבת להיפסק בשנייה שזה קרה. אני אדגיש, זה לא קרה בשוליים של הרחבה, זה קרה ממש קרוב לבמה, ממש מול הפנים של איתי פנקס שאכן עצר לשנייה את הנאום. איך זה שהוא לא הפסיק את הנאום שלו? איך זה שהוא נתן לזה לקרות ועוד המשיך לדבר כאילו כלום? ואיפה היתה המשטרה כדי לעצור את החברים של שר המשטרה ההומו? לא ייתכן שאלימות כזאת מתרחשת וההצגה לא מפסיקה.

אני רואה עכשיו את כל הנאומים המרגשים מהמצעד, כמו אלה של חאדר אבו סייף או של סתיו סטרשקו. אבל במקום לשתף אותם בלב שלם ובפרגון ראוי, אני רק חושבת על ספיר ברגעים האלה חוטפת מכות, מוטחת לרצפה. כל כך התרגלנו לאלימות, כל כך התרגלנו לפעול לצידה, כל כך התרגלנו שהחיים ממשיכים גם כשלידנו נשים ואנשים חווים תופת, שאנחנו כבר לא יודעות לעשות את המובן מאליו: לעצור את הכל עד שהאלימות נגמרת. עד שהפוגעים נענשים ומורחקים. עד שמטפלות במי שנפגעה.

אני חושבת על איך כל הדברים האלה זה מה שספיר עושה כל הזמן, ואיך לא עשינו את זה בשבילה ביום ראשון בערב.

גוש נגד פינקווש בעצרת בכיכר רבין, 28.06.20 
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.