למה הבאתי דגל פלסטין לעצרת הגאווה

אומרים לנו שהנפת דגל פלסטין בעצרת גאווה הופכת אותה לפוליטית. כמי שהביא את הדגל המדובר לעצרת שבה הותקפה הפעילה החברתית ספיר סלוצקר עמראן רציתי להשיב על השאלה שנשאלת רבות בימים אלו: איך הפוליטיקה של הנפת דגל פלסטין קשורה למאבק הלהטב"קי? במעורבותי בפוליטיקה להטב"קית בעבר ובהווה, הייתי עד לשני ניסיונות של בעלי כוח להשתמש בקהילה הגאה כדי להעמיק פרקטיקות של קולוניאליזם התיישבותי ועליונות לבנה כלפי פלסטינים אזרחי ישראל. מכיוון שהמילה "תיאוריה" מגיעה מהמילה היוונית שמשמעותה "עדות", להלן שתי עדויות בגוף ראשון שהופכות לתיאוריה: זכויות שנשיג על גבם של מוחלשות מאתנו הן זמניות בלבד וקואליציה רחבה עדיפה מהן.

בשנת 2010, כאשר ביחד עם אחרות ביקשתי להוציא אל הפועל את אירוע הגאווה הראשון של באר שבע מטעם סניף באר שבע של אגודת הלהט"ב, ראש העיר רוביק דנילוביץ' ביקש להתנות את מימונו של אירוע הגאווה בקיומו ברחבת המסגד הגדול של באר שבע. עיריית באר שבע הגנה באותו זמן ממש בבג"צ על שליטתה במסגד מול עדאלה והתנועה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל, אשר ניהלו מאבק משפטי במטרה לפתוח את המסגד לתפילה לתושבות באר שבע וסביבתה. אחרי שביקשנו במשך זמן רב תמיכה מעיריית באר שבע לאירוע הגאווה ולא נענינו, ההכרזה פורצת הדרך כי העירייה אכן מוכנה לתמוך תקציבית באירוע התרחשה במהלך ישיבה עם מנהלת מוזיאון הנגב לאומנות שעיריית באר שבע ביקשה להרחיב לתוך המסגד.

בהתאם לדוח של ועדה בין-משרדתית שביקש לשמור על כבוד המסגד כמקום קדוש, מנהלת המוזיאון אף ביקשה שנתחשב ברגשות המוסלמים בעיר בכך שלא נקיים הופעות דראג באירוע הגאווה. שיערנו שייתכן שעיריית באר שבע מבקשת לפייס את המתנגדים הרבים לאירוע הגאווה הראשון בכך שתשסה להטב"קיות במוסלמים לטובת המשך נישולם של האחרונים ותשפר את אחיזתה במסגד באמצעות הצגת מוסלמים כלהט"בופובים. לכן, כפעילות סניף באר שבע של אגודת הלהט"ב הודענו לעירייה שאנחנו לא מעוניינות לקיים אירוע גאווה על חשבון מוחלשים יותר. העירייה נסוגה ולהטב"קיות מוסלמיות ממשיכות להגיע לאירועי ומצעדי הגאווה בבאר שבע מאז ועד היום. המסגד, בג"צ פסק כצפוי, נותר בידי העירייה וסגור לתפילה.

גם בהווה, מדינת ישראל ממשיכה את ניסיונותיה להעמיק את הפגיעה בפלסטינים אזרחי ישראל תוך שימוש בקהילת הלהטב"ק ונציגיה. בן זוגי ואני ממתינים כבר חמש שנים במה שהשירות למען הילד קורא לו "תור ב'" לאימוץ, וכמי שאינם "איש ואשתו" נמנע מאתנו לאמץ בישראל. תזכיר החוק שפרסם שר המשפטים אמיר אוחנה ב-8.8.19 ביקש לתקן את סעיף "איש ואשתו" (בעודו מותיר על כנו את האפליה כלפי חד-הוריים וחד-הוריות) אך להגניב תחת כסות השוויון לזוגות להטב"ק שינוי נוסף. מאז שנחקק חוק האימוץ נאסר על בני דת אחת לאמץ ילדים מדת אחרת. בין היתר, כפי שכתב פרופ' מיכאיל קרייני, סעיף זה נחקק תוך מודעות לחטיפות של ילדים יהודים בזמן ולאחר השואה על ידי נוצרים ורצון להימנע ממעשים דומים. התזכיר שפורסם בתקופתו של אוחנה מציע: "בית המשפט רשאי יהיה ליתן צו אימוץ… במצב שבו לא נמצאו זוג מאמצים שאחד מהם הוא בן דתו של המאומץ, והדבר עשוי למנוע את אימוצו של הילד".

מאחר שאין בנמצא ילדים יהודים שממתינים לאימוץ על ידי הורים מוסלמים, מדובר בהצעת תיקון חקיקה חד-כיוונית: היא תאפשר להורים יהודים לאמץ ילדים מוסלמים וזאת ללא התייעצות עם נציגות מוסלמית. לא מדובר במספרים גדולים: בשנת 2019 היו תשעה מקרים של אימוץ ילדים מוסלמים. בכל זאת, לדעת דר' מילי מאסס הדיכוי של קבוצות מוחלשות בא לידי ביטוי גם בפלישת המדינה לפרטיות המשפחה ולילדים מקבוצות מוחלשות יש סיכוי גדול יותר להוצאתם מהבית על ידי שירותי הרווחה, גם ללא הסכמת הוריהם, לרבות מסירתם לאימוץ. כלומר, תיקון החקיקה במתכונתו הנוכחית עשוי לפגוע בפלסטינים אזרחי ישראל, בעודו מתקן חלקית אפליה כלפי להטב"קיות. בעוד שאכן נדרשים תיקוני חקיקה רבים בחוק האימוץ, כולל בהקשר של אימוץ בין-דתי, אלו מאתנו שנאבקות באפליה כנגד קהילת הלהטב"ק באימוץ לא מעוניינות לעשות זאת על גבה של קבוצה מוחלשת אחרת.

אז מדוע הנפתי את דגל פלסטין בעצרת הגאווה? לא בשם חופש הביטוי ליהודים בלבד, לא בשם חופש הפגנה ליברלי, לא כי אני חובב לאומיות ואפילו לא בשביל הנער הפלסטיני שהניף אותו לאחר התקיפה האלימה למשך כל העצרת לצד דגלי גאווה, בי וטרנס*. הנפתי את דגל פלסטין כדי להזכיר שיש מי שמסרבות לשימוש במאבק שלנו לרמיסת אחרות. במקום הקואליציה ההולכת ונרקמת של החלקים החזקים יותר של קהילת הלהטב"ק עם מערכים שונים של דיכוי, קראנו לדמיין אפשרויות אחרות. כנגד חיבוקם של אמיר אוחנה ושפי פז, אגודת הלהב"ה, והשילוב המסוכן של גזענות חמושה, הרמנו קול צעקה וראינו את מסוכנתו של שילוב זה מול עינינו, הפעם חמוש רק בדגל גאווה וידיים אלימות.

במקום סרטוני יח"צ למשטרת ישראל, דרשנו מאיתי פנקס, מחזיק תיק הגאווה בעיריית תל אביב, להתייחס לקורבנות המשטרה מקרב הקהילה וביקשנו להנכיח את שמם של חלק מנרצחי השנה האחרונה: איאד אלחלאק, סלומון טקה ושיראל חבורה. בכיסאו של רון חולדאי, שאמר "שני הומואים מתנשקים מגעילים אותי כמו ג'וקים", התייחס להזנחת העירייה את השכונות הלהטב"קיות והמזרחיות שסביב התחנה המרכזית במילים "כל עיר צריכה חור תחת" ומחלל את בית הקברות אלאסעף ביאפא ומזניח את אלו שעדיין חיים בה, קיווינו לראות ראש עיר שפועלת למען כלל תושבי העיר ולא משתמשת בהם. עכשיו, כשאני קורא את הפוסט השלישי של ספיר, נדמה שיש לראשות העירייה בעולם שאחרי מחר מתמודדת חדשה.

בשקט, כי יש דברים שהס מלהזכיר בכיכר העיר, לא יכולתי שלא להרהר גם בתושבות הכפר הפלסטיני סומייל, בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול, שעליהן רוב הסובבים אותנו בעצרת לא יכלו לשמוע מעולם. עצרת השוויון נערכה על אדמותיהן מבלי לבקש את רשותן והן עצמן, בין אם פליטות ובין אם עקורות-פנימיות בתוך שטחי 48, מעוניינות לשוב אל אדמות אלו. יהודיות מזרחיות ששוכנו על ידי רשויות המדינה בסומייל גורשו ומגורשות היום על ידי בעלי ההון אדוניו של חולדאי. הומואים שהסתתרו מהומופוביה במקום מפגש, גן העצמאות, שנבנה על בית הקברות של הכפר גורשו גם הם. מה יקרה אם במקום לאפשר למשטר להשתמש בנו כדי לייצר עוולות בטרם יפנה את כוחו כלפינו, נמשיך להאבק יחדיו נגד עליונות לבנה, קולוניאליזם התיישבותי ולהטב"קפוביה ובעד שיוויון לכולן בין הים לנהר? אני כבר שומע את ההומו-לאומנים מכינים כלי זין, אבל אני יודע שהם טועים. לא הבאתי את יחסי הכוח בישראל-פלסטין אל הכיכר, הם היו שם מתחת לרגלינו כל הזמן.

ד"ר שי גורטלר, עמית פוסט-דוקטורט במרכז לחקר מדעי הרוח, אוניברסיטת הכף המערבית, קייפטאון