לא הקורונה קלקלה את השוק החופשי

צחי הנגבי אולי מאמין שאם ניתן לשוק לעשות, נראה איך נעלמת החרטא הזו, אבל האמת היא שבשום מקום בעולם לא היה בעבר ולא קיים בהווה 'שוק חופשי' של ממש, לא אידאלי ולא מחצית לא רבע ולא שמינית ממנו
אמיר בן פורת

איש היה במחוז פיפ בארץ סקוטלנד אשר בבריטניה הגדולה ושמו אדם סמיט, ששימש במשך שנים כמפקח על המכסים: פילוסוף-כלכלן שספרו 'עושר העמים' (1776) היה לקטכיזם של חסידי השוק החופשי. העיקרון והמכניזם פשוטים למדי: לסה -פר– תנו 'ליד הנעלמה' לעבוד. ה'יד הנעלמה' היא  המטפורה, הגוף הוא שוק כלכלי שהמחוונים שלו יסדרו לטובה גם את הערכאות האחרות של החברה. זו בעצם תמצית מהותה של השיטה הקפיטליסטית המגלמת לדעת חסידיה את הטוב החברתי שכל חלופה גרועה ממנה.

אדם סמיט, יש להוסיף, היה ער לכשלים העשויים לנבוע מהשתעבדות ל'יד הנעלמה' ולנזק העלול לנבוע מכך. ספרו הראשון, 'תיאוריה של הרגש המוסרי' (1759) נכתב מן הסתם בכוונת מכוון: 'קודם שאני פורש לפניכם משנה כלכלית שתעמוד למראשות העולם המודרני, אני ער לכך שאין מדובר ב'יד נעלמה' המשחררת אתכם מאחריות מוראלית.' אללי, הטקסט הזה לא זכה לקבלת פנים כמו זו שלה זכה 'עושר העמים'.

עד כמה שאפשר לגזור מכתביו, סמיט לא הותיר אחריו תרשים סגור של 'שוק חופשי', או לחילופין, של מדיניות מוצקה של 'כלכלה חופשית'. אבל כל סטודנט שנה אל"ף לכלכלה לומד ומפנים כי כדי לייצר את הטוב החברתי יש לתת 'לשוק לעשות'. כלומר, לא להתערב– תפקידה של ממשלה הוא 'שומר הלילה'. אותו סטודנט נהנה מגיבוי תיאורטי של כלכלנים ניאו-קלאסיקונים בעלי שם. למשל, מילטון פרידמן, פרידריך הייק, אלפרד פון מיזס ואחרים שקבעו כי כלכלת 'השוק החופשי' היא כאמור הטובה שבין החלופות. אלא מאי, כשמדובר בתרגום התיאוריה למציאות, החסר רב על היש: יש הצהרת עקרונות, יש מדיניות אד הוק (למשל, ויסות הריבית) אבל אין תסריט: אין התוויה מפורטת של איך עושים כלכלת שוק חופשי. חופשית ממש ללא סייגים. בעצם אין מודל עבודה. וכשאין מודל עבודה כל דכפין יכול לטעון כי הוא ורק הוא, עושה את הדבר הנכון.

בשביל כל דכפין אלה בעיקר, כמה חברי כנסת מן הימין הכלכלי, כולל ראש ממשלה, שדבר אחד בפיהם ודבר אחר במעשיהם, מוגש להלן מודל של 'השוק החופשי' בהשראת המתודה של 'הטיפוס האידאלי' שמיוחסת לאיש האשכולות מקס ובר. להלן ראשי פרקים: איך צריכה להיראות כלכלת שוק חופשי ללא מירכאות בישראל.

שוק חופשי ללא מירכאות – בכמה צעדים פשוטים

דבר ראשון שיש לעשות הוא לסלק את כל הרגולציות  שהונחתו על הכלכלה על ידי המדינה מסיבות אקסטרניות: פוליטיות, אידאולוגיות, תרבותיות וכו'. הרגולציות הללו משבשות, מקלקלות ומזיקות לפעילותו האפקטיבית של שוק חופשי. כלומר, מהוות רועץ למימושה של רווחה חברתית  אופטימלית שהיא ממש בהישג יד. לאחר שתוסרנה, כך יש לשער, הקצב, הנגר, הרופא, הכנר, מעצב השיער, בעל המסעדה, ההייטקיסט והאחרות והאחרים, כל אחד (ראה, אדם סמיט) יעשו לעצמם כמידת יכולתם ותשוקתם ובכך, בעצם בלא כוונת מכוון – באמצעות היד הנעלמה.

דיוקנו של אדם סמית, צייר לא ידוע, נשיונל גלרי, לונדון

צריך להתחיל מהקצה העליון של הרגולציה: לפרק ולכלות את בנק ישראל. את המוסד שהוקם על ידי המדינה בשנת 1954 כדי לווסת את ההיבטים הפיסקאליים של הכלכלה הישראלית. מדוע צריך גורם-על (פוליטי) שיווסת את המערכת הפיננסית שעה שהדבר יכול וצריך לקרות אך ורק בשוק של לווים ומלווים כשבאופן אוטומטי יקבע את שערי הריבית ואלה ינועו מעלה ומטה בהתאם למה שמתרחש במציאות  ממש ולא במוחם המטופלל של יועצים-ממונים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מהשוק ומייצרים ביורוקרטיה מיותרת. לא בכדי נאמר על יושב ראש הפדראל ריזרב כי כוחו רב היה משל מנהיגה "הכל יכול" של ברית המועצות י. ו. סטאלין. האחרון היה צריך להפעיל ביורוקרטיה ענפה ובזבזנית כדי לשלוט בכלכלת ארצו בעוד שהראשון, באמצעות שליטתו בגובה הריבית בכלכלה האמריקאית, עשה זאת בקלי קלות, באבחת החלטה אחת.

ובהמשך ישיר יש לבטל את משרד האוצר ואת משרד הכלכלה. המשרדים הללו הוקמו מסיבות פוליטיות כדי לעשות מעשים פוליטיים, למשל, לספק משאבים למי שהמדינה (המפלגה) רוצה ביקרו. כך היו פני הדברים בעשור הראשון למדינה כאשר המדינה, כלומר, הממשלה, סייעה לסקטור ההסתדרותי, אך גם לזה הפרטי וביד רחבה: הצטרפותה של מפלגת 'הציונים הכלליים' לממשלה בשנת 1952 לא הייתה לשם שמיים: הסקטור הפרטי שהתיימר לראות עצמו כ'סקטור החופשי', זכה לפרוסה גדולה ממשאבי המדינה. הזמן לא כרסם בכוחם של משרדים אלה: עדיין לא טובת הכלכלה מניעה אותם, אלא גחמות הפוליטיקאים שעומדים בראשם, המעוניינים להיטיב עם בוחריהם.

מי צריך רגולציה מוסדית ביחס לכלכלה הישראלית? מדוע יש צורך במשרד בשר ובפקידים שיחליטו ויקבעו את התנהגות השוק הכלכלי? הכלכלה הישראלית משתתפת כבר זמן בכלכלה הגלובלית, בעצם, מתחרה בכוחה שלה בשוק העולמי. כדי לממש מצב אמיתי של 'שוק חופשי' יש להניח לה לפעול ללא התערבות של המדינה. תפקיד ה'אם המינקת' היה צריך להסתיים כבר מזמן, אלא שזו מתעקשת להמשיך ולהניק.

"עושר העמים"

שלישית, יש לאייד את מדיניות הרווחה. בערך במחצית שנות החמישים המציאו ה"סוציאליסטים" שניהלו אז את המדינה כל מיני בוקי סריקי ('תמיכות') שלכאורה נועדו לסייע למי שמסיבות מסוימות נכשלו מלהתמקם בשוק הכלכלי, או לפחות לצוף. בהנחה כי בעתיד הקרוב יקרה אחד משניים: העניים (ייבוא זמני של העלייה לא מסוננת) פשוט ייעלמו בדרך הטבע, או שהסיוע מצד המדינה יניע  אותם להשתתף בשוק העבודה. בראשית ניתן לסיוע הכלכלי הזה השם 'מדיניות סעד', ללמדך שמדובר בקבוצה מסוימת מצומצמת של נזקקים. אחר כך, בהשראת מדינות אחרות למשל, אנגליה בשלטון הלייבור, הוחלף השם ל'מדינת רווחה'. ברם, החלפת השמות לא שינתה את המציאות. שיעור העניים בישראל (מדד שיצר 'הביטוח הלאומי') לא הצטמק במשך הזמן: נדמה כי על כל נזקק שהלך לעולמו נולד אחד ורבע במקומו. בכדי להניע אנשים להשתתף בחיים הכלכליים ולהיות למפרנסים יש לבטל את כל מיני התמיכות הללו ולתת ל'שוק החופשי' לעבוד. במילים אחרות, 'מדינת הרווחה' כשריד של תפיסה סוציאליסטית עבשה, צריכה לעבור מן העולם. בהקשר זה הנגבי, השר הנכבד לענייני לא ברור מה, צודק: עוני הוא פועל יצא של אזרחים עצלנים המבקשים להישען על משאבי המדינה. כך יוצרים חרטא שיפי נפש מטפחים ומעצמים על חשבון האזרחים החרוצים. 'תנו לשוק לעשות' ותראו איך נעלמת החרטא הזו.

עוני הוא פועל יצא של אזרחים עצלנים המבקשים להישען על משאבי המדינה. כך יוצרים חרטא שיפי נפש מטפחים ומעצמים על חשבון האזרחים החרוצים. 'תנו לשוק לעשות' ותראו איך נעלמת החרטא הזו

רביעית, בישראל, הדבר הראשון לטובת קיומו הבריא של 'שוק חופשי', צריך להיות ניתוק הכבל הגורדי המחבר בין הדת למדינה. אין כאן מקום כדי לתאר את הנזק של ההתערבות הדתית בכלכלה ואת ההשלכות שיש לה על החברה הישראלית בכלל.  לדת— לכל דת – חופש לפעול בעצמה ובכוחה שלה להתחרות באחרות על לבו של קהל מאמינים, לגייס משאבים עבור פעולותיה השונות, כולל בתי ספר בבעלות הקהילה הדתית. במדינות מתוקנות אין מניעה חוקתית האוסרת על המוסדות הדתיים לפעול על פי אמונתם, אלא, שלא המדינה היא שמזינה אותם: זו האמונה שלהם ואחזקתה היא הבעיה שלהם בלבד. בשורה התחתונה, לא אפשר יהיה לקיים שוק חופשי ממשי במדינת ישראל כל עוד המוסדות הדתיים צמודים לדדיה.

עניין חמישי ואחרון, פירוק המוסדות הפוליטיים, האידאולוגיים והתרבותיים שמייצרים רגולציה על הכלכלה, וגרוע מזה, שמתקרצנים עליה. זה הדבר העיקרי שיש לעשות כדי לקיים 'שוק חופשי' אמיתי במדינת ישראל. ישנם עוד כמה דברים כמו למשל, ביטול המשק הכלכלי המנוהל על ידי המדינה, הגברת האוטונומיה הכלכלית של מערכת החינוך (בתי ספר כיחידות כלכליות), ארגון הצבא על בסיס פרופסיונאלי וכיוצא באלה. המערכות הללו המוגנות על ידי רגולציות של המדינה הן מנקודת הראות של 'שוק חופשי' ממשי, טפילות וגורעות מן הרווחה הכלכלית של האזרחים.

שעת פרעונו

היה ויתממש כהלכה המודל של ה'שוק החופשי' במקומותינו, לפחות, נתקרב אליו ככל האפשר, מן הסתם כולנו נצא מורווחים. כפי שטבע לפני שנים שר האוצר משה נסים את הכלל "עיקר ממונו של אדם בידו". אגב, אילו היה השר מסיק מסקנה לעניין ומבטל את משרדו, היה הממון בידו של האדם גדול עוד יותר. ועוד, לו היה מתבטל המשרד לענייני כלום של השר הנגבי (ושל עוד כמה שרים וסגנים אוכלי חינם) היה התגמול של האנשים החרוצים, המשקיעים גדול יותר.

מה יקרה לנו אם אכן המודל הזה יצטרך לעמוד בשעת מבחן? וזו  ללא התרעה, הגיעה בדמות מגפת הקורונה והכל התחרבש. אל ייאוש, בהשאלה מהכלכלן יוזף שומפטר אולי מדובר דווקא ב'הרס הבונה': הקורונה היא כמו 'השריפה ביער' המכחידה את הישן מדללת ומאיצה גידולים חדשים, ירוקים יותר. אולי אם כן, צריך להיצמד להגיון המוביל של ה'שוק החופשי' ושהמדינה בישראל תשמור את ידיה בכיסיה, לאיש לא מגיע ממנה פיצוי.

הפוך על הפוך: לאמתו של דבר, 'שוק חופשי אידאלי' לא יעבוד. בשום מקום בעולם לא היה בעבר ולא קיים בהווה 'שוק חופשי' של ממש, לא אידאלי ולא מחצית לא רבע ולא שמינית ממנו. הוא לא סידר וגם לא יסדר רווחה לכל. זו לא הקורונה שקלקלה אותו, מכרו לנו אותו מקולקל כבר בהיוולדו.

פרופ' אמיר בן פורת הוא מרצה לשעבר במחלקה למדעי ההתנהגות אוניברסיטת בן גוריון

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אסתר בן חור

    בהקשר סיפרו של ג'אן צ'אנג:
    23 דברים שלא מספרים לנו על קפיטליזם