על הביורוקרטיה של הרוע וקידושה

סתירה רווחת אצל מכחישי החטיפות של ילדי תימן, מזרח ובלקן מתאפיינת מצד אחד בקידוש המסמכים וקדושת המילה הכתובה ללא כל עוררין ומן הצד השני בהסברים על מחסור בתיעוד מסודר ועל אי הצורך בו. מעיין נהרי מעמידה דברים על דיוקם ביחס להיעלמותה של ציונה צרום לפני 70 שנה
מעיין נהרי

ביום המודעות השנתי לפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, כתבה טלי עדן בעיתון "הארץ" את סיפורה של בת משפחתה ציונה, שנלקחה לפני שבעים שנה לויצ"ו צפת ולבית החולים רמב"ם בחיפה ומאז לא שבה אליהם. הכאב שלא נשכח ועבר מדור לדור במשפחתה של עדן, גרר תגובה אוטומטית ב"הארץ" מצד מי שבשנים האחרונות משקיעים מאמצים רבים בהכחשה של הפרשה ובהשתקה מחודשת של המשפחות באמצעות הגנה על גרסת המדינה, כשהם משתמשים בערימת מילים גבוהות, מסמכים מטושטשים ואי דיוקים בוטים: אין גופה, אין קבר, אבל החלטנו שהיא מתה.

הסברה המוטעית שעליה נשענים המכחישנים היא שהמשפחות שמחפשות את ילדיהן עשרות שנים, מחויבות לקבל את הודעת המדינה על פטירת ילדיהם כשזו נסמכת על מסמכים בלבד. מאכזב לגלות כי בין המכחישים ישנם כאלה כי הצליחו להגיע להשכלה אקדמית בתחומי ההיסטוריה, מה שהיה אמור לספק להם כלים לניתוח היסטורי ביקורתי על מסמכים ארכיונים אך הם בחרו שלא לעשות כן.

קריאה מדוקדקת וביקורתית של התיק של משפחת צרום, משפחתה של טלי עדן, חושפת חורים רבים בגרסתה של המדינה ובגרסה שאותה מתעקש להציג בן צבי במאמרו. אמנם הגרסה הרשמית של ארגון ויצ"ו היא שהוא מסר לידי ועדות החקירה שעסקו בנושא את תיקי הילדים שטופלו במוסדותיו, אך הארכיון הקריטי להבנת מה שאירע עם הילדה ציונה, ארכיון ויצ"ו צפת, לא אותר מעולם, כפי שעולה בבירור ממיפוי הארכיונים שעמדו בפני ועדת החקירה הממלכתית ומוצגים באופן נגיש באתר של היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים.

למעשה, כבר אז, חוקר הוועדה עו"ד יוסף יוסיפוב הצביע על הקושי והיעדר שיתוף הפעולה של ארגון ויצ"ו באיתור חומרים קריטיים. כשמצא חלק מהתיקים ב"בית הגנזים", הפנה יוסיפוב אצבע מאשימה להנהלת ויצ"ו העולמית שלדבריו הסתירו את קיומו של הארכיון מחוקרי הוועדה:

עו"ד יוסף יוסיפוב מדווח על איתור המסמכים ב"בית הגנזים" לאחר שהוסתרו ע"י הנהלת ויצ"ו העולמית

בנוסף למסמכים שחסרים בארכיוני ויצ"ו בכלל ובארכיוני ויצ"ו צפת בפרט, גם עדויות בעל פה היה קשה לחלץ מנשות הצוות שעבדו בו. אחד הדברים הבולטים בסיכומי החקירות של ועדת החקירה הממלכתית הוא הסירוב של נשות ואנשי ויצ"ו לשתף פעולה עם מהלך החקירה. כך למשל משה אדלשטיין, מנהל ויצ"ו ירושלים, הודיע לוועדה כי יסרב להופיע בפניה וכי "יחלה במחלת השכחה אם יזומן". ד"ר שרלוטה מילוסלבסקי-כהן שהייתה רופאה בויצ"ו צפת, סירבה לשתף פעולה עם עו"ד יוסיפוב. החוקר מצטט את דבריה וכותב: "בתחילת הפגישה אפילו אמרה לי שאין צורך לרשום כלום, ממילא היא לא יודעת דבר וכי אינה זוכרת וכי אם ארשום היא תמיד יכולה להגיד שזה לא נכון שהיא אמרה", מצד שני מדגיש החוקר כי העדה ניחנת בזיכרון מצוין כאשר היא נשאלת על שנות נעוריה ועל עברה בגרמניה… בדומה לה, גם רחל פרל, יו"ר ויצ"ו צפת לשעבר, אמרה לחוקר "קיבלתי הוראה לומר שאני לא זוכרת כלום וזהו". בהמשך תחקורה על דוכן העדים, חזרה בה פרל וסיפרה כי היה זה בעלה שיעץ לה "לא להיכנס לנושא הזה ולא להסתבך" והנושא הושתק בביתם עד שהופיע חוקר הוועדה.

הפגיעה בזיכרון של מר משה אדלשטיין וגברת שרלוטה מילסלובסקי-כהן

אנשי ויצ"ו כמובן לא לבד, גם בכירים במערכת הרפואית נאלמו דום: מר נתן בקלר, מזכיר ודובר שר הבריאות לשעבר ומר שמואל נאמן, היועץ המשפטי של משרד הבריאות דאז, שהתכתבו בתחילת שנות השישים בנושא גניבת הילדים והעברתם למשפחות ללא ילדים- זיהו את כתב ידם מההתכתבות אך "אינם זוכרים במה מדובר".

אם נחזור לתיק הספציפי של משפחת צרום, ולהאשמות שהעלה כנגדה בן צבי בטורו, אחת הטענות הייתה שקיים רישיון קבורה שלפיו התינוקת ציונה נקברה במחנה דוד, חיפה. מה שבן צבי לא סיפר לקוראים הוא שעו"ד יוסיפוב, מחוקרי הוועדה הממלכתית של שנות התשעים, מתח ביקורת כלפי התנהלות חברה קדישא הספרדית בחיפה, על כך שנעלמו ו/או נשרפו רישומי הפטירות של השנים הנידונות בוועדה, במקביל להנפקה תמוהה של עשרות תעודות פטירה בשנות התשעים. יתרה מזאת, גם היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים סיכמה שרישומי חברה קדישא הספרדית בבית העלמין מחנה דוד היו "לא איכותיים".

נוסף על התנהלות מפוקפקת שאמורה להטיל ספק במהימנות רישומי החלקה הספרדית בבית העלמין הזה, קיימת אי בהירות לגבי ציונה צרום באופן ספציפי: בתעודת הפטירה של חברה קדישא שהונפקה ב-1967 בעניינה, מצוין כי הנקבר הוא בכלל זכר – כך שאם המשפחה מטילה ספק ברישום כזה, זוהי זכותם הבסיסית והמתבקשת.

ממיפוי הארכיונים בוועדת כהן-קדמי, אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע

עוד פסיקה תמוהה שחוקרי ועדת בהלול מינקובסקי מגיעים אליה ממחישה בצורה ברורה את מה שפרופ' בועז סנג'רו כינה "היעדר חשד", וכיצד גישה זו הכתיבה את מסקנות ועדת החקירה– הילדה יצאה מויצ"ו צפת והנה באורח פלא מופיעה בפנקס הנפטרים. אין רישום שלה בפנקס קבלת החולים ברמב"ם ואין תיק רפואי – מה שהיה אמור לעורר סימני שאלה, ואולם, המסקנה האוטומטית שמגיעים אליה החוקרים ב-1967 היא שציונה בוודאי מתה בדרך לבית החולים. ככה זה כשאין ביקורת כלפי המדינה.

מימין: תעודת הפטירה של ציונה. משמאל: מסקנות החוקרים בוועדת בהלול מינקובסקי: "ייתכן והיא הובאה מתה מאחר והיא לא נמצאת רשומה בספר קבלת חולים וגם תיק רפואי אין לה"

בניגוד לסברה שמשרתת את המכחישנים ביחס לקשיי ההבנה של המשפחות, כשמקשיבים וקוראים את פרטי העדויות בכלל המקרים וכמובן גם בזה של שרה צרום, מתבררת תמונה שמורכבת מאינספור הודעות סותרות שהמשפחה קיבלה, חלקן עם אזכור האופציה להעברת הילדים למקום אחר, חלופי. כך, למשל, שרה צרום מספרת שבפעם האחרונה שראתה את הילדה והיא הייתה בריאה, אחת האחיות ברמב"ם אמרה לה "את רואה, הילדה שלך כמו פרח, אנחנו לא ניתן אותה לאוהל". בהמשך כשקיבלה את הבשורה שמעבירים אותם לראש העין התלוננה לאברהם לוי, מנהל מחנה עתלית, והסבירה שהיא לא רוצה לעזוב כי הילדה שלה מאושפזת ברמב"ם והוא השיב לה חד משמעית: "לא יתנו לך את ציונה לאוהל". צרום גם זכרה שעשו ממנה צחוק בבית החולים וסגרו את הדלת בפניה, ושאחד הפקידים פסק מבלי בכלל לבדוק את הרישומים בפנקסים, ש "או שהיא מתה לפני חודשיים או שהיא הועברה לויצ"ו צפת". האם ניתן לקבל הודעה כזו על מותו של ילד? האם יש הורה שהיה מקבל אמירה כזו כהוכחה לפטירת ילדו?

נוסף על כל אלה, שבועיים לאחר הביקור בבית החולים ברמב"ם, צרום חזרה לעתלית וקיבלה הודעה שהילדה הבריאה ושאפשר לקחת אותה. המכתב הגיע לידיה באיחור, כי לא הייתה ידועה הכתובת החדשה של המשפחה. שרה מיד ניגשה לאסוף את בתה, אך במרשם התושבים בחיפה הפקידה כעסה שהגיעו חודש וחצי מאוחר (לכאורה לאחר מות הילדה), קרעה את המכתב ואמרה "מה שעבר זמנו בטל קורבנו" וסגרה בפני הזוג את הדלת.

אם נרצה לגשת לברר ברישומי מחנה העולים עתלית על אותה הודעה שנשלחה לשרה צרום או על רישומים אחרים רלוונטיים, ניתקל בשוקת שבורה. מסיכומי ועדת שלגי שפעלה בשנות השמונים, עולה כי ארכיון בית העולים עתלית לא נמצא וכך גם במיפוי של היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים דווח כי הארכיון הושמד עם הפיכת המחנה למחנה שבויים.

הוריה של ציונה, בני הזוג צרום, לא ויתרו והמשיכו לחפש במשך שנים, כך גם שלוש שנים לאחר ההיעלמות הם הגיעו ללשכת הסעד בחיפה, שם קיבלו נזיפה: "מה ייתן לכם כל העסק הזה?"

ולו גרם אחד של ביקורת

מעבר לביטול העדות המשפחתית כלאחר יד, בולט ברשעותו השימוש בפעלים אקטיביים כדי להפנות אצבע מאשימה לעבר מי שלא הצליחו לאתר את ילדיהם, מה שממחיש שוב, בחלוף עשורים, כי ההתנשאות כלפי האמהות המזרחיות עדיין חיה ובועטת. כך למשל, כותב בן צבי בטור התגובה שלו ב"הארץ" על שרה צרום, אמה של ציונה: "את הבשורה על פטירת הילדה קיבלה לאחר שלא ביקרה אותה במשך חודשיים מכיוון שהמשפחה עברה מבית העולים בעתלית למחנה העולים בראש העין ומשם למעברת תלפיות".

בן צבי "שוכח" לספר שהתחבורה ממחנה עתלית לבית החולים הייתה מעטה מאוד ושהניסוח של שרה צרום כפי שנרשם בפרוטוקול העדות היה עם המילה הפסיבית "העבירו אותנו לבית עולים ראש העין", וכן שהיא מציינת במפורש כי רק לאחר חודשיים היא הצליחה לקבל כסף והסבר כיצד להגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה. כפי הנראה, טור התגובה של בן צבי היה שילוב אומלל של קריאה לא ביקורתית במסמכים והתעלמות מכוונת מהפיזור השיטתי של העולים בארץ, מתיאורי האלימות הביורוקרטית שמופעלת על העולים החדשים מצד מוסדות המדינה ומחוסר האונים שנמצאו בו אל מול המערכות האטומות.

במקום ללמוד מהארכיונים על יחסי הכוח בחברה הישראלית, בר אילן קורא את הטקסטים הכתובים כאילו הם אמת צרופה שאין לדון בה לעומק

לטור הדעה הלא מבוסס של בן צבי ב"הארץ", מתווסף מאמר של יחיאל מ' בר אילן מהימים האחרונים, המתיימר "להציג לראשונה" את נקודת המבט הרפואית על היעלמות הילדים. קריאת מסמכים מנקודת מבטם של הרופאים לא רק שאינה חדשה, אלא מדובר במסמכים שנחשבים באופן מסורתי לרשמיים ומתקבלים כנושאי ידע שאין לערער עליו. מעבר לטעות הבסיסית הזאת בהצגת מאמרו כחידוש מחקרי כלשהוא, ולבחירה הסלקטיבית של מסמכים והתעלמות מעדויות צוותי רפואה כאשר אינן מתיישבות עם טענותיו, לאורך כל המאמר בלטה העובדה שהוא לא הפעיל ולו גרם אחד של ביקורת כלפי תפקיד הארכיונים הרשמיים, התעלם מהיותם סוכני תרבות של "ייצור עובדות", ובמקום ללמוד מתפקודם על יחסי הכוח בחברה הישראלית- קורא את הטקסטים הכתובים כאילו הם אמת צרופה שאין לדון בה לעומק.

בדיוק כמו בן צבי, שמרבה להציג את עצמו כהיסטוריון אך לא חוקר בביקורתיות את המסמכים הארכיונים, כך גם בר אילן, מומחה לאתיקה, נכשל בביקורת על המערך הרפואי מעבר לאותה ההתנשאות שהזכיר בעדינות במאמרו. אין במאמרו של בר אילן אזכור לארכיונים הרפואיים שנעלמו (של השירות הרפואי לעולה ויצ"ו צפת, למשל, שהוא מרבה להזכיר וכן של מוסדות נוספים) וכן גם נעדרת הביקורת על הצוותים הרפואיים ועל הבכירים במערכת הבריאות שסירבו לשתף פעולה עם חוקרי הוועדה הממלכתית.

מה שברור ממאמרו של בר אילן זה כיצד יחסי הכוח שפעלו כאן לפני עשרות שנים משועתקים וממשיכים עד היום: דברי הרופאים הם אמת מוחלטת ועדויות ההורים לא נחשבות כמקור אמין. חוסר היכולת של בר אילן לבקר את המערך שבו הוא עצמו עובד היא דוגמה נוספת לכוחו של הממסד הרפואי בישראל. כולי תקווה שמאמרו ידרבן רופאים אחרים לצלול לעומקה של הפרשה ולחקור אותה בצורה ביקורתית.

מאמרו של בר אילן לא רק רווי בגילויי גלוריפיקציה לצוותי הרפואה של אותן השנים אלא גם בסתירה שחוזרת אצל מכחישי הפרשה – מצד אחד, קידוש המסמכים וקדושת המילה הכתובה ללא כל עוררין ומן הצד השני, הסבר על כך שלא היה תיעוד מסודר ותירוצים למכביר על כמה "לא היה צורך בזיהוי ושיוך של תנועת ילדים". כמו אצל בן צבי, גם בכתיבתו של בר אילן ישנה התעלמות מכוחה של הביורוקרטיה במקומות שהמדינה רצתה להפעיל אותה.

באחד מדפי פנקס העולה של משפחת צרום מתקבלת המחשה לכוחה של אותה ביורוקרטיה – ברשימת הציוד נרשם כי הושאלו למשפחה: 4 שמ. (שמיכות) 4 סד. (סדינים) ו-4 כפות. אותה ביורוקרטיה שלא הצליחה לכאורה להתמודד עם איתורה של ציונה ועם יידועם של הוריה בזמן אמת, ידעה בהחלט לשמור על הסדר כאשר הרשויות רצו בכך. ניתן להניח כי 4 הכפות חזרו לרשויות המדינה. שרה צרום לעומת זאת, מעולם לא קיבלה בחזרה את בתה.

הכותבת היא בוגרת תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת את פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן ופעילה בעמותת עמר"ם

משפחת צרום. מימין: פנקס עולה, משמאל: אחד העמודים בפנקס, עם רישום הציוד שניתן למשפחה

* * *

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.