על מה שוחחו נתניהו ופישר

ביום חמישי האחרון, תוך כדי הסברים מפליגים על המדיניות הכלכלית החדשה, הזכיר ראש הממשלה שיחה שערך עם פרופסור סטנלי פישר. הוא סיפר שפישר יעץ לו לקחת הלוואות כי "הריבית בימינו נמוכה". מדוע היה צריך לשאול את פישר – מי לא יודע שהריבית נמוכה? לכאורה מדובר בעוד שוויץ טיפוסי של נתניהו הפרובינציאלי, שתמיד מזכיר שיחות עם מנהיגי העולם ומדענים. לעומת זאת, אנסה לפרש כאן את השיחה עם פישר בדרך אחרת, במטרה לפענח את תהליך קבלת ההחלטות הכלכליות במדינה. בניגוד לדיווחים אינסופיים בתקשורת על קבלת החלטות בתחום הבריאות, אין לנו מושג מה קורה בקופסה השחורה של קבלת החלטות כלכליות, אשר גרמו למשבר בקנה מידה בינלאומי-  הן בשיעורי אבטלה עצומים ביחס למצב בתחילת המשבר, והן בפגיעה בבעלי עסקים הקטנים והבינוניים.

בהיעדר דיווחים, לא מצאתי דרך אחרת לפענח מה קורה בחלונות הגבוהים של האוצר מלבד קריאת רמזים שמדי פעם משחרר לנו נתניהו. הפעם הקודמת שביקשתי לפרש את המדיניות דרך רמזים היתה באמצע אפריל, לאחר שראש הממשלה הסביר שמוכרחים לנהוג בזהירות ולשמור על התקציב כי "קיימת סכנה של היפר-אינפלציה". בעקבות דבריו, פרסמתי ב"גלובס" מאמר שבו הסברתי כי ככל הנראה הוא מצטט את השקפת פקידי האוצר הדוגלים בתאוריה כלכלית ניאוליברלית שמרנית של מניעת גירעון בכל מחיר; תיאוריה שהפכה דומיננטית בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת במטרה לרסן את ההיפר-אינפלציה וכונתה גם "אורתודוקסיה מוניטריסטית". היה ברור כבר אז שיישום מדיניות כזאת בזמן של מיתון עולמי עמוק וארוך טווח עלול לדרדר את הכלכלה לתהום. חייבים לפעול הפוך, טענתי, כמו רוב מדינות העולם, וליישם תפיסה קיינסיאנית מרחיבה על ידי הזרמת כספים לציבור כדי לייצר ביקושים ויציבות מינימלית. ככל הנראה נתניהו שוכנע אז על ידי פקידי האוצר ליישם מדיניות קמצנית של צנע, תוך כדי יצירת הדחליל של היפר-אינפלציה, ובכך העמיקה את המיתון במקום לרסן אותו.

מתוך המתודולוגיה של "פענוח רמזים" אני ניגש עכשיו לשאלה מדוע היה צריך ראש הממשלה לדבר עם פישר? תשובתי – הבלתי מעוגנת בעובדות אלא ביכולת פרשנית של כלכלן פוליטי מנוסה – היא פשוטה: בגלל שהפעם הוא היה חייב לכופף את פקידי האוצר (לפי העיתונות, את שר האוצר ישראל כץ הוא כופף כנראה בשיחות עם מתחריו, משה כחלון וניר ברקת). היות ופקידי האוצר משתמשים בנתונים, מודלים ותיאוריות כלכליות מסובכות, נתניהו היה זקוק לסמכות העל המקצועית של פרופסור פישר המהולל כדי שיסכימו לשנות כיוון ולנקוט במדיניות כלכלית מרחיבה. מה שכולם הבינו הוא שנתניהו היה זקוק להודעה דרמטית כדי לשפוך מים צוננים על זעם הציבור, שנחנק על ידי מדיניות הצנע שהונהגה עד כה. אבל אם פרשנותי לשיחה עם פישר נכונה, מה שמתברר הוא שעד עכשיו נתן רה"מ לפקידי האוצר יד חופשית לנהל מדיניות קמצנית שמרנית במיוחד. מדיניות המשליכה לא רק על המצב הכלכלי של האזרחים, אלא גם על ניהול המשבר על ידי משרד הבריאות והלחץ האדיר הבלתי מרוסן לצאת מהסגר בצורה בלתי מבוקרת. עדותו של ניר ברקת על הפגישה עם נתניהו מאשרת שרה"מ לא עסק במדיניות עד עכשיו: "נתניהו החליט להיכנס לעובי הקורה", הסביר ברקת. במילים פשוטות, עד אז פקידי האוצר ניהלו את המדיניות, ורק בעקבות התארגנות הפגנה המונית בשבת וביטויי הזעם הציבורי המתפרץ, הוא החליט שחייבים לשכנע את פקידי האוצר לשנות כיוון. לשם כך, גייס את תמיכתו של נגיד בנק ישראל המהולל לשעבר, איש מרכזי בוול סטריט ובקשר הון-שלטון בארה"ב.

ברוב מדינות העולם שעברו את המשבר הפיננסי ב-2008-9, למדו גם בעלי השקפה שמרנית ניאוליברלית אורתודוקסית שבתנאי משבר פונים למדיניות קיינסיאנית מרחיבה, ובה המדינה מתערבת בכלכלה ולא נסמכת על כוחות "השוק החופשי" אשר עלולים להחריף את המשבר. זאת הסיבה שרוב המדינות הקצו הרבה יותר משאבים מישראל למניעת קריסת הכלכלה, וניסו למנוע פיטורים על ידי תמיכה ישירה או עקיפה בתעסוקה, לעומת האוצר שלנו שהוציא 70% מהעובדים לחופשה ועודד את המעסיקים הפרטיים להוציא את עובדיהם לחל"ת. הן גם נתנו, להבדיל מישראל, ערבויות נדיבות להלוואות של הבנקים, מה שעודד אותם לשפוך כסף רב. וזה, כנראה, מה שהסביר פישר לנתניהו: יש המון כסף בעולם המחפש השקעות בטוחות כדי לא להמשיך בהימורים בבורסות השונות.

אבל העצה להלוות כסף בריבית נמוכה איננה תמימה, ולאו דווקא הדרך הטובה ביותר לממן את ההוצאה הציבורית. הנגיד לשעבר לא הזכיר לנתניהו שיש רזרבות גדולות בבנק ישראל ושאפשר להלוות ממנו מבלי להיכנס לגירעון על ידי "הדפסת כסף", כפי שעשתה בריטניה. אם כן, נשאלת השאלה איך המדינה מגייסת את המשאבים במדיניות מרחיבה, ואיך היא מחלקת אותם? ארה"ב חילקה מיליארדים לאנשי וול-סטריט ולמקורבים, שניצלו את ההזדמנות והתעשרו על חשבון רוב האזרחים שייאלצו להחזיר את החוב בעתיד. גם אחרי הודעתו הדרמטית של ראש הממשלה על שינוי המדיניות והזרמת מיליארדים במשך שנה – כלל לא ברור מנין יגויס הכסף, כיצד יחולק ואיך יבטיחו שהוא ינוצל לחידוש התעסוקה וצמצום האבטלה. הזרמת כספים למעסיקים בלי להתנות את הסיוע בהחזרת העובדים לעבודה או בעידוד יצירת מקומות עבודה חדשים לא תועיל לצמצום האבטלה ולחידוש הפעילות הכלכלית. זאת נקודה קריטית.

מה שהסביר פישר לנתניהו, כך נדמה לי, איננו רק שהיום הריבית נמוכה, אלא שעדיף לקחת הלוואות על פני גיוס משאבים בדרך אלטרנטיבית: הטלת מיסים. במילים אחרות, פישר ממליץ להגדיל את החוב הלאומי, המהווה כפירה בעיקר הראשון של האורתודוקסיה הניאוליברלית המקדשת מניעת גירעון וצמצום החוב, אבל מציע בתמורה לשמר את העיקר השני של אותה דוקטרינה – למנוע הטלת מיסים חדשים. הרי אם הכסף חייב לבוא ממקור כלשהו, פישר מציע לקחת הלוואות מהעשירים, במקום להטיל עליהם מיסים. בקיצור הכסף קיים, השאלה היא רק מי ירוויח ומי יפסיד. לקיחת הלוואות תיטיב עם חברות פיננסיות גדולות המחפשות אפיקי השקעה בטוחים בתקופה של חוסר יציבות בבורסות בעולם. מה הבעיה עם הלוואות? שצריך להחזיר, כלומר זה מגלגל את המשבר לשנים הבאות. במידה מסוימת אין מנוס מכך, השאלה היא באיזו מידה, את מי מחלצים מחוסר היציבות, ומה האלטרנטיבה לגיוס משאבים? כעת המלצת פישר לקחת הלוואות נועדה לסייע לברוני ההון הפיננסי להבטיח את כספם.

מה האלטרנטיבות העדיפות בעבור הרוב המכריע של הציבור? מיסים על עשירים ומתעשרים. במשך כל שנות הכלכלה הניאוליברלית האורתודוקסית, הלך והצטבר עושר עצום בקרב שכבה דקה של מיליארדרים, הון שלא חילחל כלפי מטה, כפי שמניחה המנטרה שלהם. הדרך הנכונה לכסות את ההוצאות שנועדו לחלץ את רוב רובו של הציבור היא הטלת מיסים על אותה שכבה דקה של עשירים. מס עושר, מס על רווחים ומיסים על ההתעשרות בעקבות משבר הקורונה. ואם המדינה זקוקה להלוואות לטווח המיידי, בבקשה – אל תיקחו מחברות פיננסיות גדולות המחפשות השקעה בטוחה, אלא תלוו מקרנות הפנסיה. אפשר ורצוי להנפיק אגרות חוב מיועדות לקרנות הפנסיה והגמל, כלומר לחלץ את כספי הציבור הרחב מחוסר היציבות והתנודות של הבורסה בימי משבר הקורונה. נתניהו הוא זה ששלח את קרנות הפנסיה להמר בבורסה, לפי עיקרון הליברליזציה של שוק ההון. הגיע הזמן לחזור חזרה גם במדיניות הזאת. בקרנות הפנסיה וקופות הגמל יש מספיק כסף לכיסוי כל מה שדרוש למדינה, וככל שהממשלה תחלץ אותן מהבורסה כך יוטב עם החוסכים.

זה מה שעלינו להבין אודות המשבר כאן ועכשיו: הוא לא רק תפס את ישראל במצב כלכלי יציב, אבטלה נמוכה ורזרבות של מיליארדים בבנק ישראל, הוא גם תפס אותה עם תקציבי רווחה, בריאות וחינוך שקוצצו במשך שנים, ומפלגות שלטון ואופוזיציה שנתנו לפקידי האוצר להנהיג מדיניות צנע וקיצוצים לפחות בעשרים שנים האחרונות, אם לא יותר. בתנאים אלה של עוצמת אגף התקציבים וחולשת המערכת הפוליטית, לא נותרה ברירה אלא לצאת לרחובות כדי לתבוע הכרה במצוקה של רוב הציבור. פרופסור פישר וחבריו מוול סטריט רוצים לחלץ את המיליארדרים, ולא את הציבור העובד לפרנסתו. מה שדרוש עכשיו הוא לחלץ את השכירים, המובטלים והעצמאים, בלעדיהם אין מיסים ואין כלכלה. אבל רק כשזעקת ההמונים עולה לשמים היא נשמעת על ידי אלה היושבים במרומים.