החטיפה המחודשת של ילדי תימן

מה עומד מאחורי החלטת עורך מוסף "הארץ" להביא לידיעתנו את תקציר מחקרו של יחיאל מ. בר אילן, שממחזר טענות מוכרות ובא לשכנע כי אין כלום ולא היה כלום? ככל שמתרבים הניסיונות להכחיש את חטיפות ילדים, כך מתגברת התחושה שמסתירים מאתנו משהו באמת איום
אמנון רז-קרקוצקין

"כי גם היחס להורים של הילדים מתחת כל ביקורת. אין להתפלא שהם משתדלים לגנב את ילדיהם. וכאן אני יכולה להוסיף ועם גאוה שבמשך הזמן הקצר שהייתי ידעתי בקלות לקנות את האמונה של ההורים – כי פשוט הם הרגישו שלילדיהם באמת אני רוצה לעזר. לא פלא שחברים שלי רצו להתפטר ממני, אם גם השתדלתי להיות ביותר נימוסית אתם – אבל איך זה נוח להם כשכל אחד מהם סוגר את עיניו מה עושה השני וההרמוניה שלמה אפילו לא מבינים שהם הרוצחים של הילדים".

עדות זו, המופיעה כצילום במאמרו של יחיאל בר אילן במוסף "הארץ" האחרון ("הטרגדיה האמיתית והמושתקת של קום המדינה"), מפריכה למעשה את כל מה שכתוב במאמר עצמו (שאיננו מתייחס אליה). זו עדות של ד"ר רוטנברג, רופאה במחנה ראש העין, שמדברת על עמיתיה ומאשימה את אותם רופאים שעליהם בא המחבר להגן בעצימת עיניים. אינני יודע מי בחר בתעודה זו, אבל הקונטרסט הוא חשוב.

מאז פרסומם של מחקרים חדשים העוסקים ב"היעלמות" ילדי העולים מתימן (ומקבוצות נוספות) בשנותיה הראשונות של ישראל, הולכים ומתרחבים הניסיונות המשונים להדוף את הטיעונים ולשלול את הפרשה כולה. אין כאן ניסיון ממשי להתמודד עם הטיעונים שפורסמו לא מזמן בספרו המקיף של ד"ר נתן שיפריס "ילדי הלך לאן?" (ידיעות ספרים), ולא עם הנאמר בקובץ המאמרים בעריכה משותפת שלו ושל פרופ' טובה גמליאל, "ילדים של הלב" (רסלינג), או בממצאים של בועז סנג'רו, שושנה גרבר-מדמוני ורות אמיר, ואף עם העדויות והניתוחים שמציעה עמותת עמר"ם וחוגים נוספים; אדרבא, יש כאן ניסיון להציע סיפור המבוסס על התעלמות מכל זה, תוך חיפוש נמרץ אחרי טעויות או חורים בסיפור הנגדי, ומתוך מגמה לדחות את כל מה שנחשף על הפרשה.

למסגרת זו שייך גם המאמר של בר אילן שמוסף "הארץ" בחר להביא לקוראיו. זהו נוסח מקוצר של מאמר שיצא בכתב עת מדעי ("משפט רפואי וביו-אתיקה") המביא, לכאורה לראשונה, את "נקודת המבט הרפואית". המאמר השלם בהחלט מכיל היבטים שצריך להתייחס אליהם בנוגע לנסיבות הפרשה, בפרט לטיעון שעליו הוא נשען שתמותת תינוקות במחנות התקרבה ל-60%. כך הופכים אלפיים ילדים לחלק מסטטיסטיקה איומה. מעבר לכך, ובוודאי בנוסח המקוצר, חוזר המחבר לטיעונים שכבר נשמעו: הם באו עם מחלות, הוריהם לא הבינו מה זו רפואה וגם מה זה הורות; בארץ נדבקו בפוליו ואף הפיצו פוליו, הרופאים עשו הכול רק למען הילדים. אחרי מותם חיפשו את ההורים ולא מצאו, ומכיוון שהיה חוסר תיאום בין משרדים קברו אותם וזהו. כל זאת ללא התייחסות או הפרכה של הנתונים של שיפריס, למעט ניסיונות לערער על כמה טענות נקודתיות (שיפריס ואחרים כבר ענו לטענות אלו במקומות אחרים). מאמרו של בר אילן בא לטעון כי אין כלום ולא היה כלום.

הטענות שבר אילן מביא במאמרו היו ידועות גם לחוקרים שאותם הוא בא להפריך. אך אי אפשר להשתמש בטענות הללו על מנת להעלים את ממצאי המחקרים החדשים. אותה מגמה שבאה להדוף את הטיעונים מבלי להתייחס לגופם בלטה עוד יותר ב"תחקיר" של רביב דרוקר מלפני כמה חודשים. שם נתבקש שיפריס שוב ושוב לענות דווקא על טענות שאינן נמצאות בספרו, אלא על דברים שאמר לפני שלושים שנה ומאז בדק ותיקן. התחקיר של דרוקר לא התייחס לגרסה המדויקת, הזהירה והחריפה שבנה שיפריס במחקריו על בסיס קריאה של מכלול המקורות.

שכפול היסודות שאפשרו את העלמת הילדים

מה עומד מאחורי החלטת עורך מוסף "הארץ" להביא לידיעתנו את המחקר הזה? מה הוביל את דרוקר לבניית כתבת תחקיר מסולפת שבסופו של דבר לא מגיעה לשום מסקנה? למה ניסיונות ההכחשה, בלשון בוטה, נעשים תמיד על חשבון התייחסות אל עדויות? ככל שמתרבים הניסיונות להדוף את הטיעונים על חטיפת ילדים, כך מתגברת התחושה שמסתירים מאתנו משהו באמת איום. הרצון של פרופ' בר אילן לשמור על שמם הטוב של הרופאים איננו הסבר מספק. מה גם שבסופו של דבר הוא מעביר את האחריות מהרופאים לגורמים אחרים.

הבעיה הראשונה והמהותית העולה מתגובות אלה היא שהן משכפלות את אותם יסודות שאיפשרו את העלמת הילדים בעבר: ההנחה שהוריהם לא היו הורים ראויים, שלא היו מסוגלים לטפל בילדיהם, ואפילו לא חיפשו אותם. במאמרו של בר אילן אין שום התייחסות לעדויותיהם של ההורים, מובלעת ההנחה שהם משקרים, ואפילו נרמז שההורים היו אלו שקברו את ילדיהם ולא דיווחו על כך על מנת לקבל תלושי מזון. בר אילן אף טורח לציין שאשפזו את התינוקות ללא תשלום, שמימנו להם. בדיוק כמו מרבית הרופאים שבהם הוא עוסק, ההורים בפירוש אינם מעניינים אותו, גם הוא במחנה של טובת הילד, וטובת הילד שעמדה לנגד עיני הרופאים היתה לקחת אותו מהוריו. מראש הוא מגדיר את הורי הילדים כפרימיטיבים עם מושגים פרימיטיביים של הורות.

כל האשם מוטל על ההורים שפשוט לא הוציאו תעודות פטירה, על מנת לקבל את תלושי המזון. עדיין, "טובת הילד" שעמדה בפני הרופאים, מבחינה אותו מהוריו הנבערים

בר אילן כלל לא מתעניין בכאבם של ההורים שהרגישו אשם על שמסרו את ילדיהם, בין בכפייה ובין אם מתוך הסכמה, ולא זכו לראותם. כל מכחישי הפרשה העצובה הזאת ממשיכים להציג את הורי הילדים החטופים כנבערים. תוך כדי שהם ממציאים מחדש את המושגים "מסמך" ו"ארכיון", ונדרשים לשלול לחלוטין מקורות שבעל פה. האשם מוטל על ההורים שפשוט לא הוציאו תעודות פטירה, על מנת לקבל את תלושי המזון. עדיין "טובת הילד" שעמדה בפני הרופאים, מבחינה אותו מהוריו הנבערים. כדי לשמור על שמם הטוב של הרופאים, יש להכפיש (אפילו דרך ההתעלמות) את ההורים. שלא מעטים מהם, תימנים ובעיקר לא תימנים, העזו לספר מאוחר יותר על ילדיהם שנעלמו, נושא שהוכחש על ידם שנים בשל תחושות האשם הכבדות.

הסיפור הנגדי, המסופר על ידי שיפריס, עמותת עמר"ם וחוקרים נוספים, יש להדגיש, איננו סגור: הוא מסמן את המוסתר, אבל לא מסיק מה היה גורל הילדים. מה שכן, שיפריס מראה באופן משכנע וזהיר תהליך מודע של לקיחת ילדים מידי הוריהם, העלמתם תוך הסתרת האמת מההורים, והעברתם החשאית ממקום למקום. אבל מה היה גורלם? זה נותר חסוי. כאן נכון להפריד בין שתי שאלות: שאלת החטיפה וההעלמה ושאלת האימוץ. שיפריס וחוקרים אחרים מראים מעבר לכל ספק שהיה תהליך כפוי של הפרדת הילדים מהוריהם, תוך מניעת ביקורים וכל מידע עליהם. אבל האם המסקנה היא שהם הועברו לאימוץ?

כריכת ספרה של לאה גולדברג. מודל שאפשר והצדיק

גם אני פקפקתי באפשרות שפעולה כזו בהיקף גדול לא תותיר עקבות. בינתיים הסתבר שעקבות היו גם היו. בספרה "ילדים בסדר גמור" (ידיעות ספרים) מספרת חנה יבלונקה ש"רק ממרחק עשרות שנים הלמה בי לפתע הידיעה כי שיח האימוץ של ילדים תימנים היה מושרש עמוק בחוויית השיח העדתי כמעט מבראשית, כעניין ידוע ומוכר". יבלונקה מביאה שם גם סיפור שהתפרסם ב"הארץ שלנו" על אודות ילד המגלה שהוא תימני מאומץ ומספרת שאף היא עצמה האמינה תקופה ארוכה שהיא עצמה ילדה תימנית מאומצת. היה גם מודל שאפשר והצדיק זאת: ספר הילדים הפופולרי של לאה גולדברג "נסים ונפלאות" המספר את סיפורו של ניסים, ילד המבקש להיות מאומץ על ידי הרופא האשכנזי, לשמחת אמו שמבינה שרק כך הוא ינצל. גם כאן "טובת הילד" היא ניתוקו מהוריו.

זו עובדה שהיו מקרים של אימוץ ילדים שנלקחו מהוריהם. אבל נניח שבר אילן צודק ולא היה אימוץ המוני. זו הרי הטענה העיקרית כאן. נניח שבאמת בחרו רק את הילדים היפים והבריאים ביותר, שאותם העבירו למשפחות מבוססות. נניח שאכן, כפי שטוענים המאמרים, כפי שטענה ועדת החקירה, כל היתר מתו. יכול להיות שבר אילן צודק כשהוא טוען שההורים נאחזו באפשרות הזו כזיק של תקווה. זה כמעט הרגע היחידי במאמר שבו מופיעה אמפתיה להורים.

אם כך, איפה הם? איפה הגופות. בר אילן בהחלט נדרש לשאלה הזו, אבל גם כאן ללא תשובה. הוא טורח להזכיר את חוסר הסדר ששרר במדינה הצעירה, ובמאמרו האקדמי הוא מקדיש מילים רבות לדיון על קבורת עוללים (תינוקות שנפטרו פחות מחודש אחרי לידתם). הוא מציין את השאלות שעלו כבר בראשית המאבק לחשיפת פרשת ילדי תימן האבודים, ולא נותן שום תשובה מניחה את הדעת.

מדובר בלפחות אלפיים ילדים חסרים. אלפיים. איפה הם נקברו? אף אחד לא זכר? אף קברן? במדינה שמוכנה להקריב חיים על מנת לחלץ גופות של חללים? איפה מאות ההלוויות הללו? מי הכין את התכריכים? מישהו אמר קדיש? בר אילן מקדיש באמצע מאמרו דיון שלם על דיני קבורת תינוקות שנפטרו אחרי פחות משלושים יום. ומה לגבי היתר?

מדובר בלפחות אלפיים ילדים חסרים. אלפיים. איפה הם נקברו? אף אחד לא זכר? אף קברן? במדינה שמוכנה להקריב חיים על מנת לחלץ גופות של חללים?

או שלא היו? למה לא היו? מה עשו להם? כל אלה שמנסים להסביר איך ילדים רבים שנראו בריאים, נעלמים ונפטרים לאחר יום בלי כל הסבר. מסתבר שהרופאים המסורים (ואין לנו סיבה לחשוב שלא היו מסורים) לא הוטרדו מדי מכמות מקרי המוות. המאמר של בר אילן מתמקד בפוליו – פוליו שמסתבר שפגע בתימנים ובמזרחים פי מאה לפחות מאשר בשאר האוכלוסייה.

בר אילן מעלה את ההשערה שאותה המשפחות דוחות: שנעשו כאן ניסויים רפואיים. בעוד הוא מנסה להפריך את ההשערה הוא גם מעלה אותה, ומציין שדברים כאלה נעשו במקומות שונים בעולם באותה תקופה. האם זה העניין? ולמה התכוונה הרופאה שהאשימה את הרופאים בעצימת עיניים?

נותרנו עם דברי הרופאה שהובאו בהתחלה. כאמור, אינני יודע מי שתל את התעודה הזו כתמונה בתוך המאמר, אבל מן הראוי שמה שנזכור מהמאמר זה את התעודה הזו, ושדרכה נחזור לדון במחקרים החדשים. האמת ההיסטורית היא תמיד מורכבת, אבל היא אמת, ומן הראוי להציב את השאלות הקשות בצורה ברורה ומדויקת ככל שניתן. הגיע גם הזמן שסוף סוף יכירו בבני המשפחות כאזרחים שותפים. זו תהיה ראשית הדרך לפיוס ולחיפוש אחר נחמה.

פרופ' אמנון רז-קרקוצקין מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון

עדות הרופאה. מפריכה את כל מה שכתב פרופ' בר אילן במאמרו

* * *

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אבשלום בן צבי

    באמת אמנון? באמת אתה מתייחס לספר של שיפריס כאל "הגרסה המדויקת, הזהירה והחריפה שבנה שיפריס במחקריו *על בסיס קריאה של מכלול המקורות*."
    באמת היית מקבל כפרופסור להיסטוריה של עם ישראל עבודת מחקר בהיסטוריה שעוסקת בפרשה מסויימת על סמך קובץ עדויות מאוחרות בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מהחומרים שנמצאים בארכיון המקיף ביותר שקשור בפרשה, שכולל גם עשרות עדויות מוקדמות יותר של אותם העדים או של עדים ישירים יותר לאותם האירועים?
    באמת אתה מוכן לשלול תזה היסטורית בהסתמך על מכתב אחד שנסיבותו כתיבתו ידועות ואתה לא טורח להזכיר אותן?

  2. רביב נאוה

    איזה מאמר מביך.
    וזה ראש חוג להיסטוריה באקדמיה בישראל.
    התבססות על ספר של שרלטן, על ראיות אנקדוטליות וחלקי מסמכים שהוצאו מהקשרם וחזרה על שאלות שכבר נענו פעם אחר פעם. ולאנשים האלה קוראים "ביקורתיים".

  3. דודו זאב

    מאמר חשוב. תוך כדי קריאה עלתה לי מחשבה חדשה, מעניין אם אחרים שמו לב לזה.

    הרעיון להפריד ילדים מהוריהם על מנת להציל אותם מזכיר אירועים שקרו בגרמניה הנאצית.
    ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות על מנת להחביא אותם, ילדים שנשלחו מגרמניה לבריטניה בלי הוריהם למשפחות אנגליות Kindertransport, ילדים שהוברחו מתוך מחנות ריכוז וכו'.

    המחשבה שעלתה בראשי היא האם היה פה מין שיחזור אירועים טראומטיים אלו באופן מעוות כלפי התימנים? כמובן עם מנה גדושה של גזענות…
    בפסיכולוגיה ידוע שמישהו שעבר טראומה או פגיעה, מנסה לשחזר אותה או כקורבן או כתוקפן בנסיון נואש להחלים ממנה.
    האם האשכנזים שחטפו, החביאו ומסרו את הילדים התימנים היו שרוטים בגלל טראומות מהשואה שהם או הוריהם או משפחתם חוו?

    ההתנהגות הזאת יכולה להיות לחלוטין ברמת התת מודע. אבל מישהו שסובל מטראומה עשוי לחוש שהמעשים שלו הם איכשהו מוצדקים או נורמאליים בעוד הוא מבצע פשעים ועוולות.

    אני כמובן אינני מצדיק אבל מנסה להציע הסבר פסיכולוגי להתנהגות כל כך תמוהה ואכזרית…

  4. ג. אביבי

    באמת אבשלום? באמת אתה יכול לבטל עדויות של אלפי משפחות על החטיפות וע"י כך לקבוע שהם מעלילים על אלפי חטיפות שלא היו ולא נבראו? באמת אתה יכול להתבסס על ועדות "חקירה" מלאות סתירות שעסקו בטיוח ובהטעיית הציבור מבלי להבין שאתה נחשב למי שמזלזל באינטליגנציה של הציבור כולו? באמת אתה יכול להתעלם מעדויות של מספר אחיות שהעידו שחור על גבי עיתון על חטיפות מאורגנות של ילדי התימנים? באמת אתה יכול להתעלם מרופאה שמעידה על הזנחה קטלנית ומכוונת של חיי עשרות תינוקות של תימנים שהובילה למותם? באמת אתה חושב שבר דעת יכול להתייחס להכחשות השחצניות והטפלות שלך כרציניות יותר ממחקרו הרציני והמדויק של ד"ר נתן שיפריס? באמת אתה סבור שכל ההתרסות שלך כלפי ד"ר שיפריס וכלפי פרופ' רז קרקוצקין יכולות לסתור את הטענות על חטיפות המוניות ושיטתיות של ילדי תמ"ב?