באה מאהבה? המהפכה לא תהיה נחמדה

ההכרזות המזועזעות על אלימות וונדליזם מחייבות תזכורת נוספת: את הלגיטימיות של המאבק יקבעו הנאבקות והנאבקים – לא השלטון והתקשורת
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

“Get in good trouble, necessary trouble, and help redeem the soul of America.”
Rep. John Lewis, Remarks atop the Edmund Pettus Bridge in Selma, Alabama, on March 1, 2020.

בלילה בין שישי לשבת הלך לעולמו חבר הקונגרס האמריקאי ג'ון לואיס, מי שצעד בשורה הראשונה במסע המפורסם בסלמה, אלבמה. כך תיאר לואיס ב-2014 את מה שקרה שם (תרגום חופשי שלי):

"ראית את האנשים האלה שמים מסיכות גז ומאחורי השוטרים הייתה קבוצת גברים, אותם אסף השריף, רכובים על סוסים הם באו לקראתנו, מכים אותנו באלות, דורסים אותנו עם הסוסים, ויורים עלינו גז מדמיע. אני הוכיתי בראשי באלה בידי שוטר ממשטרת המדינה. הרגשתי שאני מאבד את הרגליים. אני לא יודע איך עשיתי את הדרך חזרה אל מעבר לגשר, אבל כפי הנראה קבוצה של אנשים פשוטו כמשמעו נשאו אותי חזרה".

בשבוע שעבר, זמר/שחקן החליט לעלות למחאת בלפור בירושלים – ופנה לאחור כאשר גילה שהיא לא מחאה נחמדה. "זו לא דרכי", הכריז. כמובן שהוא מיד הוזמן לטלוויזיה, כי הכי חשוב זה להבין מדוע הוא הסתייג מהמחאה ובכלל מה דעתו על הסדר הפוליטי שהולך ומתערער מרגע לרגע.

התקשורת היא חלק מהפוליטיקה, היא לא חיצונית לה. נדמה שאין עוד צורך להסביר את זה. גם אין חובה לשוב ולהסביר שהמסגור התקשורתי מעצב את דעת הקהל או שערוצי הטלוויזיה המסחריים המרכזיים לא ישקפו את נקודת המבט של המוחים, ככל שהדבר נוגד את האינטרס הכלכלי שלהם. התקשורת תנסה לשמור על מבט אובייקטיבי, אך בה בעת בחירת המרואיינים מהשטח תתאים לרוב לפרופיל שהמערכת תרצה לתת למחאה. רק חבל שגם הטלוויזיה הציבורית מצטרפת לקו הזה, גם אם לא מאותן הסיבות.

בתוכנית "העולם היום" בהגשת מואב ורדי (כאן) שבה רואיינתי בשבוע שעבר, ביקשו לבדוק האם "מחאה נחמדה" עשויה להשיג תוצאות טובות יותר ממחאה הגולשת – להגדרתם! – לאלימות ולוונדליזם. רגע לפני שנדבר על אלימות, בואו נשים את הוונדליזם בצד. אין הרבה מה לחדש פה, אבל כאשר מתייחסים לאירוע מסוים במונח "ונדליזם" מבקשים לומר שהמעשה הוא מעשה של פשע נגד רכוש וכי מבחינה פוליטית אין לו תכלית. בדרך זו מעקרים מהמעשה עצמו את התסכול כרגש פוליטי לגיטימי שבכוחו לגייס ולחולל פעולה (ובהקשר הזה, כדאי לקרוא את מאמרה של הפילוסופית החכמה אמיה סריניווסאן). ככלל, האירועים המדוברים לא קרו בחלל ריק. לא מדובר בחבורה של אנשים שיצאה לרחוב במטרה לנפץ חלונות ראווה או לגנוב טלוויזיות, אך לרוב (נכון, לא תמיד) יעדם של מעשי ונדליזם אינו מקרי – בין אם מדובר ברשת וולמארט הנצלנית ובין אם בבנק או מוסד ממשלתי.

במחאת ואדי סאליב, למשל, זו לא הייתה טעות מקרית כאשר הותקפו מבנים השייכים להסתדרות או למפא"י. יש לזכור; היציאה לרחוב היא המעשה הפוליטי העיקרי, והביטויים שלו – בין אם זה ניפוץ קיר הזכוכית של הבנק או חסימה (זמנית) של הרכבת הקלה – הם לא הדבר שצריך להעסיק אותנו, אלא הסיבות הפוליטיות שעומדות מאחורי מעשים אלה. זה מחזיר אותי לדיון באלימות.

הפגנה בבלפור, 18 ביולי 2020. צילום: רפי מיכאלי

כאשר אני חושב על המדינה, שני דברים עולים לי בראש: האחד, זו ההגדרה המפורסמת של הסוציולוג מקס ובר, הרואה במונופול הלגיטימי על אמצעי האלימות את הביטוי להופעתה של מדינה (ואני הייתי מדגיש בשונה ממנו, של המדינה המודרנית). השני, זו האנלוגיה שעשה ההיסטוריון החברתי צ'רלס טילי בין המדינה לבין ארגון מאפיה שמציע הצעה שלא ניתן לסרב לה, או בשפה המקובלת: פרוטקשן. בשני המקרים, שאלת האלימות והפעלתה מונחת לפתחה של המדינה ולא של האזרחית או האזרח (הבודד או כחלק מקולקטיב).

במלים פשוטות, נקודת המוצא לכל דיון בשאלת התפתחותה של אלימות באירוע פוליטי מבודד כלשהו צריכה להיות, בראש ובראשונה, עמדתה של המדינה ביחס לאותו אירוע מבודד (וכמובן, לאלימות המצטברת שהמדינה מפעילה כנגד אזרחיה). לתלמידות ולתלמידים שלי אני מרבה לתאר את השינוי ביחסה של המדינה לאלימות ביחסיה עם האזרחים והלא-אזרחים שבקרבה, דרך השינוי בדמות השוטר: מאיש חוק לבוש מדים פשוטים הנמצא ברחוב כחלק ממרקם חברתי-מרחבי מסוים, ללוחם יס"מ חמוש וממוגן הנחוש להסתער על המפגין או המפגינה מולו.

היציאה לרחוב היא המעשה הפוליטי העיקרי, והביטויים שלו – בין אם זה ניפוץ קיר הזכוכית של הבנק או חסימה של הרכבת הקלה – הם לא הדבר שצריך להעסיק אותנו, אלא הסיבות הפוליטיות שעומדות מאחורי מעשים אלה

מהו, אם כן, מעשה לגיטימי, או כפי שהתקשורת אוהבים למסגר זאת: האם המחאה מאבדת את הלגיטימיות שלה כאשר היא גולשת לאלימות וונדליזם? ישנם שני אופנים בהם ניתן להתייחס למושג לגיטימיות: כציפייה של האזרחים שהשלטון ינהג בדרך מוסמכת ומקובלת על מנת להבטיח את התנהלותה התקינה של החברה (בדומה להגדרה של ובר) או כתביעה מצד השלטון מהאזרחים לגלות נאמנות למעשי השלטון ולסדר הקיים (בדומה לארגון מאפיה). כאשר הפגנה נדרשת להיות לגיטימית, השאלה היא מיהם הדורשים. השלטון, כל שלטון – דמוקרטי או לא, מגייס את הלגיטימיות שלו רק מחלקים וסקטורים מסוימים בחברה ולא מכלל האזרחיות. אלה יכולים להיות צרים (בעלי הון) או רחבים (יהודים) והם גם מגוייסים לתמוך במשטר בהתאם לצרכים קונקרטיים, קצרי או ארוכי טווח.

לכן, כאשר השלטון דורש מהמפגינות לפעול בתחומי הלגיטימיות, הוא פועל כארגון מאפיה; וכאשר התקשורת ממסגרת את המחאה תחת שאלת הלגיטימיות, היא פועלת כמנגנון לגיטימציה חשוב של השלטון. אם התקשורת לא שואלת איזה סדר הלגיטימיות הנדרשת משרת, או איך התביעה הזו תורמת להשבת הסטטוס קוו, הרי שהיא פועלת בשם השלטון המבקש את השקט שיאפשר לו להמשיך ולשלוט.

ייתכן שאני חוטא כאן בהדהוד של הטריוויאלי, אבל לעתים נדמה – בעיקר בגלל הרעש הבלתי פוסק בעיקר ברשתות החברתיות – שצריך לחזור ולהזכיר שאת הלגיטימיות של המאבק יקבעו הנאבקות והנאבקים. או בהמשך למלותיו של ג'ון לואיס, זה בידינו לקבוע מהן "צרות טובות" ואת מה אנחנו רוצים שהן ישרתו. אחרת, גם אם זה לא הפנינג, הקיץ הזה יישכח עם בוא החורף.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שמאל מתון

    אני מבין שבשם "מחאה", לשיטתך, מותר גם למפגינים בריונים מהימין "לקבוע את הלגיטמיות של המאבק" ?
    אם אכן כך, אל נא תלין כאשר אלו יבצעו מעשי וונדליזם במה שהם רואים כסמלי שליטה של השמאל, שלא לדבר על תקיפה פיזית של אנשי שמאל. הרי "לא השלטון יחליט מה לגיטימי" …
    אם לא כך, וכל מה שרשמת מותר למפגיני שמאל אבל לא ימין, מדובר בצביעות מחליאה.
    הבא תאיר את עיננו.