גישה ביקורתית אינה מקנה פטור מעובדות

תגובה למאמרה של מעיין נהרי "על הביורוקרטיה של הרוע וקידושה"
אבשלום בן צבי

במאמר שפורסם באתר זה ("על הביורוקרטיה של הרוע וקידושה", 12.7.20) מותחת מעיין נהרי ביקורת חריפה על טור הדעה שלי ב"הארץ", תוך שהיא מרבה גם בביטויים של חוסר כבוד שמקומם לא יכירם בביקורת עניינית (התייחסות בלשון רבים, "תגובה אוטומטית", "השתקה", "אי דיוקים בוטים" ועוד). נהרי מלינה על חוסר השימוש בכלים לניתוח היסטורי ביקורתי על מסמכים, אלא שנראה שהיא עצמה לא נוקטת בניתוח כזה, אלא בוחרת באופן סלקטיבי מסמכים המתאימים לתיאוריה שלה, על בסיס חוסר היכרות או התעלמות ממידע סותר.

כך, למשל, היא קובעת על סמך מיפוי הארכיונים שעמדו בפני ועדת החקירה הממלכתית ש"ארכיון ויצ"ו צפת לא אותר מעולם". אלא שעיון בנספח לדו"ח ועדת בהלול מינקובסקי, הסוקר את החומר הארכיוני שנתפש על ידי הוועדה, מלמד שבויצ"ו תל אביב נמצאו פנקס הילדים וחמישה אוגדני התכתבות כללית והתחייבויות תשלום עבור הילדים המטופלים במקום.

מתוך דו"ח וב"ם, עמ' 149

מכך, שהחומר הארכיוני של ויצ"ו צפת אותר על ידי ועדת בהלול מינקובסקי ועמד בפני חוקריה. העתקים של רישומים מתוכו הרלוונטיים למקרה של ציונה צרום נעשו על ידי חוקרי הוועדה, והם נמצאים בתיקי חקירת המקרה שלה ושל ועדת החקירה הממלכתית. אם כן, לא ברור כיצד טוענת נהרי שהארכיון המדובר "לא אותר מעולם". חומרים אלה הוחזרו לויצ"ו בתום חקירת הוועדה, ולמרבה הצער לא אותרו פעם נוספת על ידי ועדות החקירה המאוחרות יותר.

נהרי ממשיכה בטענות כנגד ויצ"ו, תוך שהיא מסתמכת על דבריו של יוסיפוב, החוקר מטעם ועדת החקירה הממלכתית, לפיהן ארכיון ויצ"ו שהתגלה על ידיו בבית גנזים הוסתר מפני הועדה על ידי הנהלת ויצ"ו. אלא שזוהי דוגמה מובהקת לשימוש הלא ביקורתי של נהרי עצמה במסמכים. שימוש ביקורתי שכזה היה מגלה שלמרות דברי יוסיפוב, כבר בדו"ח ועדת שלגי, שפורסם בטרם החלה ועדת החקירה הממלכתית את עבודתה, מצוין בנספח רשימת המקורות ומצב המידע שחומרי הארכיון של ויצ"ו תל אביב (הכוללים גם חומר ממוסדות ויצ"ו נוספים) הועברו לארכיון "בית גנזים" ברחובות.

מתוך דו"ח ועדת שלגי, עמ' 28

קיומם של חומרי הארכיון הללו ב"בית גנזים" היה ידוע לוועדת שלגי, וחוקר מטעמה עיין בהם כרצונו. שימוש בכלים לניתוח ביקורתי על המסמכים היה אמור להביא את נהרי למידע הזה, במקום להיתלות באופן לא ביקורתי בקביעתו השגויה של יוסיפוב.

גם בעיסוקה של נהרי במקרה הספציפי של משפחות צרום, שנהרי טוענת ללא כל בסיס שהפניתי כלפיה האשמות, היא בוחרת לעסוק במסמכים הנמצאים בתיקי החקירה הרלוונטיים באופן שמעלה תמיהות, כאשר היא נמנעת מכל התייחסות לנקודה הבסיסית במאמר שלי – המאמר המקורי שאליו הגבתי התעלם לחלוטין מעצם קיומם.

נהרי נתלית באי-הסדרים בפעולתה ובשימור החומר של החברה קדישא הספרדית בחיפה כבסיס לספק במסמכים כולם, אבל מי שמכיר את החומר הארכיוני משנים אלה ומנוסה במחקר ארכיוני בכלל, יודע ששימור מלא וסדור של חומר שכזה אינו המצב השגרתי אלא לעתים קרובות הוא החריג. לכן עצם העובדה שהרישום אינו איכותי או שלא נשמר בצורה מלאה אינה מספיקה בשביל להניח שהוא כוזב. המודעות למצב החומר היא הבסיס ונקודת הפתיחה לעבודה הביקורתית של החוקר המעיין בו.

אלא שגם בנקודות החשד הספציפיות שהיא מעלה לגבי המקרה, בוחרת נהרי – באופן לא מקצועי ביחס למקובל במחקר המבוסס על חומרי ארכיון – להישען על הרישומים המשניים המאוחרים במקום על הרישומים המקוריים בני הזמן.

כך, לנוכח היעדרם של רישום של ציונה צרום בפנקס קבלת החולים וגיליון מחלה מיום פטירתה, היא תמהה על מסקנת חוקרי ועדת בהלול מינקובסקי, ה"אוטומטית" כביכול, לפיה ציונה נפטרה בדרך לבית החולים. אלא שעיון בתיק החקירה מלמד שמסקנה זו לא היתה אוטומטית כלל וכלל, אלא התבססה על הרישום המקורי בפנקס הפטירות של בית החולים:

העתק מפנקס בית החולים כפי שנרשם על ידי חוקר ועדת בהלול מינקובסקי

גם במידה ואין לנו אמון ברישום שעשה חוקר ועדת בהלול מינקובסקי, נוכל לעיין בפנקס הפטירות המקורי עצמו. בעמודת "מקום הפטירה" מופיע הרישום שהוזכר לפיו "הובא מבית תינוקות ויצ"ו בצפת", באופן דומה לזה שבו נרשמו בפנקס מקרי פטירה אחרים שאירעו מחוץ לבית החולים, כולל באותו העמוד ממש.

רישום הפטירה של ציונה צרום בפנקס הפטירות של בית החולים

בנוגע לתעודת הפטירה, למרות שהיא מודעת ונתלית באי-הסדרים ברישומי החברה קדישא חיפה, בחרה נהרי להציג "תעודת פטירה" שהיא למעשה אישור מאוחר (שנפלו בו שגיאות) שהנפיקה החברה קדישא על הרישום בספריה, במקום את רשיון הקבורה כפי שהונפק בזמן אמת על ידי לשכת הבריאות המחוזית – רישיון שהנפקתו היוותה תנאי לביצוע הקבורה. תעודה מקורית זו היא שמאפשרת לנו לזהות את רישום הקבורה המתאים, הגם ששגוי בכמה מפרטיו, בספרי החברה קדישא.

רשיון הקבורה של ציונה צרום

נהרי מלינה על הסתירה שבין הרישום המדוקדק של הציוד שניתן למשפחה במחנה העולים לבין הקשיים ברישום הטיפול הרפואי בציונה צרום ומסירת המידע למשפחה. אבל סתירה זו בדיוק, ולא דיכוטומיה כוזבת בין רישום מדויק לבין "בלאגן", היא המורכבות שאנחנו מגלים מתוך המחקר הביקורתי בחומרי הארכיון שנשמרו. זהו ההבדל שבין ההתנהלות המסודרת של המוסדות בפני עצמם לבין אי-הסדרים שנוצרו בעיקר במעבר של הילדים אל ובין מוסדות רפואיים (ואחרים כדוגמת החברה קדישא), ובמעבר של העולים ממסגרת הטיפול "הצמודה" יחסית של מחנה העולים אל החיים העצמאיים יותר במעברה.

למרות המשקל הרב שמייחסת לעניין נהרי, במאמר שעליו היא מגיבה לא עסקתי בשאלה האם משפחת צרום השלימה עם הודעת הפטירה שקיבלה ועם מסקנות ועדות החקירה המתבססות על המסמכים. מכיוון שכך, גם לא הטלתי ספק ב"זכותם הבסיסית והמתבקשת" שלא להשלים עם המסקנות הנובעות מהרישום. אם העניין הוזכר כלל, הרי שנהרי הופכת את התמונה לחלוטין. עדן היא שטענה שהמשפחה "שתקה" ביחס להודעת הפטירה, ואני זה שהבאתי את העדות לכך ששרה ועזר צרום לא השלימו עם ההודעה ולא שתקו, הגישו תלונה בנושא בפני ועדת בהלול מינקובסקי ומכיוון שלא קיבלו את מסקנותיה, פנו גם לוועדת החקירה הממלכתית.

נהרי רואה באמירה "את הבשורה על פטירת הילדה קיבלה לאחר שלא ביקרה אותה במשך חודשיים מכיוון שהמשפחה עברה מבית העולים בעתלית למחנה העולים בראש העין ומשם למעברת תלפיות" הפניית אצבע מאשימה כלפי המשפחה ועדות ל"התנשאות כלפי האמהות המזרחיות". אלא שאני מתקשה לראות כיצד ראתה נהרי בדברים האשמה. הם נכתבו במאמרי בהקשר עובדתי לחלוטין וללא בדל האשמה – על סמך עדותה של שרה צרום עצמה, כציון העובדות לגבי המקרה וכתיקון לטענה המוטעה שהציגה עדן – בסתירה לעדויותיה המוקדמות של שרה, לפיה עד לקבלת ההודעה על פטירתה ביקרה את ילדתה "יום-יום".

נהרי מסכמת שטור התגובה שלי היה "שילוב אומלל של קריאה לא ביקורתית במסמכים" והתעלמות ממצוקות העולים. טור התגובה שלי לא עסק כלל בשאלת מצוקת העולים, אלא נועד לתקן שגיאות עובדתיות קשות שהציגה עדן הן בנוגע למקרה של משפחת צרום והן בנוגע להאשמותיה הכלליות כלפי ויצ"ו. חבל שנהרי בתגובתה, בניסיון להדגיש את מצוקות העולים, חוזרת אל אותן שגיאות עובדתיות קשות וטענות לא מבוססות, על סמך קריאה סלקטיבית ולא ביקורתית במסמכים – אותה האשמה עצמה שהיא מפנה כלפי.

מהקריאה במאמר התגובה של נהרי נדמה לעיתים שיותר מאשר העובדות, היא מעוניינת בציור המטרה מסביב לחץ ובתקיפת השליח שהציג אותן.

* * *

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. עידו

    תיראו מופתעים: עסקני הקיפוח משתגעים שחושפים את ערוותם ברבים.

  2. ג. אביבי

    מה ההבדל ביו מכחישי שואת יהודי אירופה לבין מכחישי פשעי חטיפת ילדי תמ"ב ע"י הממסד האשכנזי נגד המזרחים? לאלה הראשונים אין מנגנון מדינתי שתומך בהם ומגבה אותם ואת תעמולת הכזב שלהם – גרמניה הנאצית הובסה ב1945. לתאומיהם הישראלים יש מדינה על מוקדי ההגמוניה והתעמולה (התקשורת) שלה שמגבה אותם. המשטר הגזעי שחולל את הפשעים נגד המזרחים, כולל פשעי חטיפת ילדי תמ"ב, מעולם לא בוטל או הובס ושולט בישראל גם כיום.
    אך קווי הדמיון בולטים. הזחיחות והבוז, בה נוקטים המכחישים בארצנו כלפי משפחות החטופים והפועלים למען צדק בפרשה, מזכירה את אותה זחיחות אצל מכחישיי השואה באירופה – לפני חקיקת החוקים האוסרים את הכחשת השואה. זאת אותה השחצנות ואותו בוז פתולוגי כלפי קורבנות הפשעים.
    כדאי להזכיר שוב לאבשלום בן צבי ולשותפיו להכחשת הפשעים שבמדינה מתוקנת ודמוקרטית (בלי מירכאות) הם היו יושבים מאחורי סורג ובריח ומסולקים מכל תפקיד בעל השפעה ציבורית.