אבישי בן חיים בין הצ'כוב לשימדורה

"המרוקאים החדשים" היא לכאורה מצעד ניצחון על הבושה, שנועד לשמח את ההמונים. אבל היא הופכת את המרוקאיות למותג נוטף מתיקות ומתינות, תוך הפניית גב בוטה להיסטוריה של מאבק ולשאלות מתבקשות • שלוש הערות על תרבות ופוליטיקה בשולי סדרת הכתבות המדוברת של אבישי בן חיים
צבי בן-דור בנית

היסטוריון של סין וראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ולימודי אסלאם באוניברסיטת ניו יורק

הערה ראשונה: צ'כוביזם

— ”היית משאירה את ה'סיבוני'"?
— ”חד וחלק, כן."
— ”ידעתי!"
(אבישי בן חיים מראיין את מירי רגב)

נפתח בצ'כוב. לא באנטון פאבלוביץ' צ'כוב בן טאגנרוק שעל שפת ים אָזוֹב בדרום רוסיה, לא בצ'כוב אמן המחזות והסיפורים הקצרים. נפתח בה-צ'כוב, שם העצם, הסמן החדש של ממדיה, ובעיקר רדידותה הכואבת, של הזירה ה״חדשה״ שבה צריך לכאורה להתנהל השיח על הדיכוי שלנו, המזרחים. את גבולותיה של הזירה מסמנת כתבת הטלוויזיה בת שלושת הפרקים של ד"ר אבישי בן חיים. תקציר העלילה: המרוקאים החדשים הם "חיל החלוץ של המזרחיות" (לפי קובי אוז), שבניגוד למרוקאים הישנים מתגאים במוצא שלהם ולא מתביישים בו. הם ניצחו את הבושה והם היום נציגיה של יהדות "מתונה ומתוקה" כמו שבקייה עם זבידה. המרוקאים החדשים הרגו את הצ'כוב.

צ'כוב הוא דחליל אשכנזי שהומצא על ידי מירי רגב ותועמלניה החכמים בספטמבר 2015. ההכרזה על לידתו הייתה פומפוזית משל מדובר בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. בראיון ב"ישראל היום" קראנו כך: "אני מירי סיבוני רגב מקרית גת, מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית." כמעט חמש שנים אחר כך, בפרק השלישי של "המרוקאים החדשים" אומרת רגב: ״מה היה צ'כוב? למה היה צ'כוב?״ ”אז כן קראת צ'כוב?" שואל אבישי בן חיים. "בוודאי שקראתי צ'כוב," היא עונה,"כי נבחנתי עליו." אז אמרת ׳לא קראתי צ'כוב,׳ [כדי] לעצבן אותם” שואל-עונה בן חיים. "לעצבן, לנער… להתריס," עונה שרת התרבות לשעבר.

השרה החתרנית, זו שפעלה בעת הזאת לצנזר מחזות ולסגור תיאטראות (של ערבים, כמובן). הנה כי כן, היישר מפיה של שרת התחבורה בהווה: ה"צ'כוב" הוא המצאה. הוא איש קש זמין לכל שימוש, שנולד כדי לעצבן, לנער ולהתריס. את מי וכלפי מי? את האשכנזים, כמובן, שעלינו להניח כי הגיחו מרחם אמם עם צ'כוב תחת בית השחי. האשכנזים הרעים שהכריחו אותנו המזרחים המסכנים ללמוד צ'כוב. הם מי שאמורים היו להזדעזע מכך ששרת התרבות לא קראה צ'כוב, וכעת להזדעזע שוב מכך שהיא כן קראה את המחזאי הרוסי – אבל רק בגלל שהכריחו אותה. בן חיים מתמוגג, ״מסר חתרני״, אבל מראיין רציני היה שואל את מירי: ואם לא צ'כוב — איזה סופר כן היית רוצה ללמוד? אני סקרן לדעת מה היתה התשובה. טאהר בנג'לון או פאטמה מרניסי המרוקאים? אסיה ג'באר האלג'י'רית? נוואל א-סעדאווי המצרית? לעולם לא נדע. אף לא אחד מאלה לא נכלל, לא אז וכנראה גם לא היום, בתכנית הלימודים לספרות.

אגב, מכיוון שרגב ואני בני אותו גיל, אני יכול להעיד כמעט בוודאות שצ'כוב לא נכלל בתכנית הלימודים בספרות בשנים שבהן היא ואני למדנו בתיכון. בגזרת המחזות למדנו את ״הקמצן״ של מולייר, ״אנטיגונה״ של סופוקלס ו״חפץ״ של חנוך לוין – מחזות שנכללו בתכנית הלימודים, אין ספק, בידי אשכנזי מרושע, אך ככל הנראה ניתנים לקריאה ביותר מדרך אחת. כיוון שהשרה והמראיין חובבים "מסרים חתרניים" אנדב להם מידע שימושי: כל אחד מן המחזות הללו היה חתרני מאוד לזמנו. מולייר עשה צחוק מן המעמדות הגבוהים בצרפת, אנטיגונה נלחמה נגד צו האוליגרכים של אתונה. על חתרנותו של חנוך לוין לא צריך להכביר. בייחוד הייתי ממליץ לשני החתרנים לקרוא את ״הקמצן,״ מחזה על אב המנסה למנוע מילדיו לאהוב בגלל תאוותו החולנית לכסף, שכן לשניהם יש "אב" המחנך את ילדיו לשנוא בגלל קמצנות חולנית.

הצ'כוביזם הוא אפוא מהלך אפוף בורות וריק מכל ערך שכל כולו הוא הצבת דחליל בצורת דמון אשכנזי — במקרה זה צ'כוב — כסמל לדיכוי מזרחים. לא זאת אף זאת, הצ'כוביזם הוא דיחלול האשכנזי המדכא רק כדי שאפשר יהיה לטעון שהתגברנו עליו וניצחנו אותו. זה למעשה המוטו של הסדרה, וכך פועל בה גם הריאיון של מירי הסיבוני רגב. מה מסמל את הדמון האשכנזי הצ'כובי ב"המרוקאים החדשים"? ברקע הריאיון, כאשר נזעק השם "צ'כוב", מתנגן לו השיר "אני חייל" שהלחין שלמה ארצי. צרם לי לשמוע את השיר הזה, שלא נכתב כדי להיהפך לאחד השירים המושמעים ביותר בישראל ולאבן פינה בתרבות השכול, מלוהק כאן כסמל השלטון המדכא. השיר הוא מכתב ששלח קצין צה"ל מתעלת סואץ לחברתו לפני שנהרג. כלומר, סמל הדיכוי האשכנזי ב"המרוקאים החדשים" הוא שיר של גיבור ישראל שנהרג. רציתי לשאול את מי שהכליל בתכניתו את האם השכולה מרים פרץ: אבישי, על אמא של החייל מ"אני חייל" חשבת כאשר ליהקת את השיר שכתב בנה לתפקיד השלטון המדכא?

ג'ופלין. יצאה נגד המלחמה בווייטנאם

"שיר חייל" הוא שיר חתרני. ג'ניס ג'ופלין המוזכרת בו היא מתנגדת נודעת למלחמת וייטנאם, והדובר בו מתייחס לעצמו כאל "אדם המחופש לחייל, כפות בכתונת משוגעים". דווקא השורה על צ'כוב — על ה-צ'כוב — מתארת את הספר כמונח על שולחן כאבן שאין לה הופכין. יכול להיות שהוא קרא צ'כוב, יכול להיות שלא. מכל מקום, השיר דווקא ”מעצבן, מנער, מתריס" כמו שאוהבת שרת התרבות לשעבר. כהיסטוריון עם מנטליות של רואה חשבון עיראקי, חקרתי את ההיסטוריה של השיר הזה. כתב אותו נמרוד גאון ז"ל, שנולד בקיבוץ גבולות, התחנך באשקלון ואחר כך בפנימייה צבאית. גאון היה בן עשרים ושתיים במותו, וזכה לצל"ש בגלל שסירב להתפנות לאחר שנפצע והמשיך להילחם. אני לא יודע מי היה נמרוד גאון זה, אבל אני מזדהה עם עולמו התרבותי החתרני, "מערבי" או לא. מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של תרבות הרוק בארץ יידע לומר שאת תרבות הרוק החתרנית בישראל הביאו מזרחים שניגנו רוק, בין השאר, במועדון "קליפסו" ברמלה. זו הייתה חתרנות.

יש עוד עובדה מעניינת באשר לכותב השיר. גאון הוא שם של משפחה ספרדית ידועה מאזור הבלקן, ופרט זה כשלעצמו עורר את סקרנותי. מתברר שקיבוץ גבולות הוקם ב-1949, שנתיים לפני שנמרוד נולד, בידי עולים מרומניה, בולגריה, וטורקיה. אין מנוס מלהגיע למסקנה כי נמרוד גאון היה ספרדי, לא פחות ממירי צ'כוב סיבוני. היום, בעידן שכל כרמי (הונגרי) הוא "בוזגלו", אפשר לומר שבמקרה "הרע" משפחתו של נמרוד גאון נמנתה על הספרדים של רומניה, במקרה ה"פחות טוב" על ספרדי בולגריה, ובמקרה "הטוב ביותר" על ספרדי טורקיה. כמובן שאין לגזור מן הספרדיות של נמרוד גאון שום דבר עליו ועל עולמו התרבותי, אבל אם נשחק את משחק כלכלת הזהויות מסוג זה ששוטח בן חיים בתחקיר שלו, האירוניה תזעק לשמיים — הדחליל האשכנזי הוא בכלל ספרדי.

סביר שיוצרי "המרוקאים החדשים" לא נתנו דעתם על כך בכלל. ספק אם טרחו לבדוק את מי הם מציבים ברקע הריאיון עם רגב, ומה משמעות הדימויים במכלול ההיגדים שנכללו בסדרה. מעשה שטן, מיד אחרי הפריים בסרט לצלילי שירו של נמרוד גאון ז״ל, מופיע על המסך ספרדי אחר שמוצאו מן הבלקן, יהורם גאון. הוא מופיע שם בשיר האלמותי ”כל הכבוד" שכתב דן אלמגור לסרט ״קזבלן״. גאון זה (אולי הם בכלל קרובי משפחה?) גם הוא גיבור ישראל, אמנם קצת פחות מנמרוד גאון, ורק בסרט, אבל גיבור. שיר הכבוד של יהורם צ'כוב גאון מרגש את אבישי צ'כוב בן חיים (עד שבן שיחו מעיר לו על כך). ודווקא ההתרגשות הזאת חושפת את ריקנותו של "הכבוד" שהוא טוען ש"המרוקאים החדשים" רכשו בחזרה. את ה"כבוד" של קזבלן הרי המציאו אשכנזים רק בשביל לשלול אותו מהמרוקאים, ורק בשביל שאחר כך המרוקאים, ואיתם כלל המזרחים, יתבעו אותו בחזרה. אבל המרוקאים החדשים לא רכשו בחזרה כבוד מרוקאי, הם רכשו את הכבוד שאשכנזים קזבלניסטיים המציאו כדי שיהיה להם על מה להיאבק ו"לרכוש בחזרה".

מתוך "המרוקאים החדשים", ערוץ 13 (צילומסך)

הערה שנייה: טריומפאליזם

טריומף הוא מצעד ניצחון שהיו עורכים ברומא לכבודו של גנרל מנצח ששב מן המלחמה. בטקס הזה היו הרומאים מבצעים שחזור אמנותי של המלחמה, מצעידים את המובסים ומראים לכל את השלל שתפסו. זה היה טקס בעל סממנים מדיניים ודתיים הקשורים במלחמה. לא טקס על המלחמה עצמה, אלא כזה שעושים בו כבוד לגנרל ומשמחים בו את ההמונים. ״המרוקאים החדשים״ הוא מעין מצעד ניצחון כזה. משמחים את ההמונים, בוודאי. הוא מצעד ניצחון שמסמל את הניצחון על הבושה. למשל, עושים בו כבוד לגנרלית שניצחה (את אמנון אברמוביץ'). מתברר שכבר היינו בטקס כזה כבר כמה וכמה פעמים בעבר. הנה למשל סרטון קצר מ-1987 על תנועת "ביחד" בו מופיע סם בן-שטרית, אבי ה"ביחדנס" של הדו-קיום הדביק בין הסוס המזרחי ורוכבו האשכנזי. בסרטון הקצר, בו נראים "המרוקאים החדשים" של שנות השמונים (דוד לוי, מאיר שטרית ועוד) אומר הקריין דן כנר (דקה 1:07):

"לא רבים זוכרים את התדמית הלא חיובית שהייתה לעלייה הנפלאה הזו. עד שבאה תנועת ביחד ולימדה את הציבור להעריך ולהוקיר את יוצאי צפון אפריקה על תרומת לאושיות החברה הישראלית…"

הנה כי כן, ניצחון מרוקאי על הבושה נוסח שנות השמונים. גם בשנות התשעים ניצחו את הבושה. הנה דודו טופז, האדם שסימל את שנאת המזרחים האשכנזית במערכת הבחירות של 1981 עומד בערוץ 2 דאז, "מדחלל" את עצמו כאשכנזי ועורך מצעד ניצחון למרוקאים.

אם מדי עשור אנחנו "מנצחים" את הבושה המזרחית, האם ייתכן שיש כאן בעצם מנגנון שממציא אותה מחדש ולו כדי ש"ננצח" אותה שוב ונרגיש טוב?

בן-שטרית מופיע בסרט מ-1987 וגם ב"המרוקאים החדשים" של אב"ח, והדבר מעורר את השאלה מה עשה האיש הזה, שהפך את המימונה למסח׳רה לאומית, בחמישים השנים האחרונות מלבד "לנצח" את הבושה של המרוקאים. כך, מאז הוקמה תנועת ביחד, אנחנו מנצחים שוב ושוב את ה"בושה". אבל מדוע היא עוד כאן? אם מדי עשור אנחנו "מנצחים" את הבושה המזרחית, האם ייתכן שיש כאן בעצם מנגנון כלשהוא שממציא אותה מחדש ולו כדי ש"ננצח" אותה שוב ונרגיש טוב? אני לא שואל כאן שאלה רטורית אלא טוען שהטריומפאליזם של "המרוקאים החדשים" אינו אלא עוד גלגול ותוצר של מנגנון משומן היטב, לא מודע בחלקו, שמניב כסף, כבוד וכוח (איפה אתה מיקי צ'כוב זוהר?!), מנגנון שכל פעם מחדש מכתיר כל מיני עסקני ”ניצחון-על-הבושה" שהם גם סוחרי "כבוד" שמנצחים עבורנו כקולקטיב את הבושה. הם מרוויחים, ההמונים שמחים, וכולם שוכחים שני דברים: א. שבראש המבנה הפוליטי-חברתי היו, נותרו ויוותרו אשכנזים. ב. שום תיקון אמיתי של החברה הישראלית לא התרחש ולא יתרחש.

כך קורה ש״המרוקאים החדשים״ מראה לנו את השרים רגב ואוחנה (ששר, בלי בושה! שיר של ראשיד טאהא האלג׳יראי המנוח), אבל בתמונה עדכנית של צמרת הליכוד מופיעים שבעה גברים אשכנזים: נתניהו, כץ, ארדן, גלנט, ברקת, סער ואדלשטיין. אחד מאלה אולי יירש את נתניהו יום אחד, ולכן עלינו להיות בטוחים שגם בעוד שלושים שנים יעמוד גבר אשכנזי בראשות המדינה. מה נעשה אז כדי להשכיח את הנקודה הזו? נעשה עוד סרט על "מרוקאים חדשים", כאלה שעוד טרם נולדו. כזכור, כאשר נשאלה רגב מדוע אינה בתמונה היא ענתה תשובה צ'כוביסטית אופיינית: האשכנזים לא אוהבים לראות מזרחים בראש, ולכן העלימו אותי. כלומר, לא הליכוד אשם, אלא הדחליל האשכנזי אשם.

דווקא סם בן-שטרית אומר בסדרה, כנראה מבלי משים, את הדבר הכי מעניין. הוא מונה שורה של ״ניצחונות״: פוליטיקאים, מלכות יופי, ועוד. הוא מזכיר שיהדות מרוקו היא היהדות "הכי אינטלקטואלית," ומשום מה כהוכחה לכך מונה דווקא מאות יישובים חקלאיים. אבל פתאום הוא מפטיר "גם בעולם הפשע יש לנו ייצוג נאות". שוב, מראיין אחר היה עוצר ושואל כמה שאלות קשות: מה בין המרוקאים לעולם הפשע? למה מרוקאים רבים בבתי הכלא? אלו הן שאלות שהתשובה אליהן חייבת להיות חברתית ופוליטית. לכן לא מפתיע כלל שבן חיים לא מתעכב עליהן כלל. לו נשאלו שאלות כאלו התשובות עליהן היו מקלקלות את מצעד הניצחון, שכן הן היו מחייבות אותנו לחשוב על המבנה החברתי המעוות בישראל.

כריכת ספרו של אלברט סויסה. אחד הרומנים הראשונים בספרות העברית שהעניק לשון למרחב המרוקאי בארץ

"המרוקאים החדשים" חייבת על פי הגיונה הפנימי להתעלם מן השאלות האלה. אבל יש מי שלא מתעלם ואף פעם לא התעלם. די להביט בהיסטוריה הארוכה של ארגונים מזרחיים, מרביתם בהובלה של מרוקאים, שהתמודדו ומתמודדים עם בעיית אי השוויון החברתי: בעבודה, בחינוך, בשיכון ובבריאות. תקצר היריעה מלמנות אותם אבל די לומר שהם פועלים בקהילה ומתבטאים על המצב באומץ רב כבר עשרות שנים. כדי להציג לנו מצג שווא של "רנסנס מרוקאי" בן חיים מתעלם מכל האנשים האלה. למעשה, אם יש משהו אמיתי ברנסנס המרוקאי המדומה שהוא מציג הרי הוא פרי עבודה של הארגונים והא/נשים הללו.

כמה דוגמאות על קצה המזלג: בסדרה מוצגים סוכנים חדשים של הלשון המרוקאית (או של כמה מילים ממנה, מרביתן משובשות), אבל מי ששוררו תחילה במרוקאית (לא משובשת) בעידן הזה הם ארז ביטון וסמי שלום שטרית, שספר השירה שלו "פריחה שם יפה" מראשית שנות התשעים הטרים את מהפכת השירה המזרחית בדור הזה. בדומה, הרבה לפני הסדרה "שנות השמונים" שמוצגת כאן כחלק ממצעד הניצחון, תיארה הסדרה ״זינזאנה״ של חיים בוזגלו את המציאות של השכונות ועיירות הפיתוח בהקשר חברתי נוקב. אגב, שיר הפתיחה של זינזאנה מפי אמנון אבוטבול הושר בחלקו במרוקאית. את תהליך ההתפרקות של משפחה מרוקאית תיארו שלומי ורונית אלקבץ בטרילוגיה הקולנועית המופתית על חייה של ויויאן אמסלם. בחשבון הנפש של מרוקאים ש״הצליחו״ עסקה חנה אזולאי ב"שחור". על ההוויה של השכונות כתב אלברט סוויסה ב"עקוד", אחד הרומנים הראשונים בספרות העברית שהעניק לשון למרחב המרוקאי בארץ. רמי דנון ז״ל ואבנר דן דיברו מרוקאית בסרט החשוב "לחם" שמתאר מאבק של פועלים בעיירת פיתוח כבר ב-1986. דנון מגלם שם פועל בשם שלמה אלמליח ששובת רעב. המאבק מצליח אבל אלמליח העקשן מת. "המרוקאים החדשים" הורגת אותו עוד פעם. הגיון הטריומפאליזם של "המרוקאים החדשים" לא יכול לאפשר לו להתקיים גם בתור פועל מת.

ועוד: את הבעייתיות של הנוכחות המזרחית הנשית באקדמיה מפרספקטיבה של מזרחיות בנות הדור הצעיר יותר מעיירות הפיתוח הציפה בחדות, באומץ ובעוצמה אורטל בן דיין לפני שתיים עשרה שנה. את הזיקה למרוקו של היום דרך המורשת והשפה מעלים היום נטע אלקיים ועמית חי כהן, יוצרים מוערכים בישראל ובמרוקו. את העוצמה האינטלקטואלית של יהדות מרוקו מביאים בעת האחרונה היסטוריונים כמו דוד גדג', שחשף בפנינו את ההוגה המדהים מכלוף אביטן; או יגאל נזרי ואורית וקנין-יקותיאלי במחקר בשם ״לבי במגרב״. דבר מזה לא מוזכר בסדרה.

באף אחד מפרקי הסדרה לא מופיע/ה אינטלקטואל/ית מרוקאי/ת אחד/ת! יש כמה אינטלקטואלים, אבל אף אחד לא מרוקאי, ויש כמה מרוקאים, אבל אף אחד מהם אינו אינטלקטואל

שוב ושוב חוזרת בסדרה האמירה שהמרוקאים הם הכי אינטלקטואלים והכי מודרניים, יותר מודרנים מן האשכנזים אפילו. אבל משום מה באף אחד מפרקי הסדרה לא מופיע/ה אינטלקטואל/ית מרוקאי/ת אחד/ת! יש כמה אינטלקטואלים, אבל אף אחד לא מרוקאי, ויש כמה מרוקאים, אבל אף אחד מהם אינו אינטלקטואל. הנה רשימה קצרה של אינטלקטואלים מרוקאים, אמנם בלי פרסי נובל אבל עדיין עם רקורד מרשים, שניתן היה להכליל בסדרה: אנדרה לוי, מאיר בוזגלו, הנרייט דהאן, שירה אוחיון, יאיר אסולין, סימון ביטון, יורם מיטל, מאיר עמור, סמי שלום שטרית, יוסי דהאן, ראובן אברג‘ל (איש הפנתרים – שכמעט ואינם מוזכרים), דוד חמו, שמעון בוזגלו (שתרגם לעברית גם את צ'כוב וגם את אנטיגונה) או יגאל בן נון (היסטוריון של יהודי מרוקו שכתב דברים מעניינים על האנייה אגוז, שטקס הזיכרון לנספיה כלול בסדרה). הגברים והנשים הללו מייצגים מגוון רחב של דעות, חלקן מכעיסות מאוד. אבל מוזר שאף לא אחד ואחת מהם/ן ואף לא ממי שמוזכרים למעלה, אינו מופיע. נוכחותם הייתה מחייבת מידה של עומק שהיה חושף במוקדם או במאוחר את העובדה שמדובר במצעד ניצחון מדומה. על כל שם שמוזכר כאן יש עוד מאות, אבל הטריומפאליזם של בן חיים מעלים את הרנסנס האמיתי שחוללו ומחוללים מרוקאים ישנים מאוד, צעירים וצעירים פחות. בספרו "המאבק המזרחי בישראל" כותב סמי שלום שטרית על מזרחים שמנענעים את העץ בעוד אחרים הם אלה שאוספים את הפירות. כך, המרוקאים "הישנים" הם אלה שמנענעים את העץ, ואילו המרוקאים החדשים הם אלה שקוטפים את הפירות.

האזכור של שחקן הכדורגל של בית"ר ירושלים אלי אוחנה בסדרה הוא ההוכחה האולטימטיבית לכך שמדובר במצעד ניצחון מדומה. "המרוקאים החדשים" מביאה את אלי אוחנה כסמל שבישר את העידן המרוקאי הנוצץ והמנצח שעליו מדבר אבישי בן חיים. כלום יש מישהו יותר מנצח מאלי אוחנה? זכיתי כנער לראות את אוחנה עולה מהנוער במשחק הראשון שלו בבוגרים של בית"ר, ואני מתרגש פיזית גם עכשיו כשאני נזכר ברגע הזה. אבל זיכרון אחר, לא פחות מרגש מבחינה פיזית ולא כל כך רחוק, חקוק בי. לא מזמן ביקש נפתלי בנט לכלול את אוחנה ברשימת הבית היהודי. הציונות הדתית, שכבר למדה "להכיל" אישה חילונית כאיילת שקד, התנגדה "בזעם". אוחנה סולק מהרשימה, ובמקומו הוצנח ינון מגל. אבישי בן חיים, בוגר ישיבת נתיב מאיר ותיכון הימלפרב (שמנא וסלתא של הציונות הדתית) ודאי מודע לאפיזודה הזו. החבר'ה שלו סילקו את אוחנה, אבל הוא אינו מזכיר את העניין ולו במילה! ברור לגמרי למה. המקרה המצער הזה הורס את מצעד הניצחון, אז מוחקים אותו. למעשה, למעט אזכור קל של גזענות חרדית אשכנזית כנגד מרוקאים, שום צורה של גזענות שאי אפשר ליחסה למפא"י לא מוזכרת בסדרה.

בסדרה ״הבורר״ האיש הרע הוא יגאל "הנאצי" מזרחי (אורי גבריאל). יגאל הנאצי הוא עבריין עיראקי אלים במיוחד, חסר סטייל אבל לא טיפש בכלל. יגאל הנאצי אוהב להופיע ברגעים שבהם ברוך אסולין הבורר, עבריין עשיר ומהוגן לכאורה ובעל יחס חם למסורת (משה איבגי, שלאחרונה למדנו שגם הוא לכאורה), עומד לחגוג ניצחון קטן ולהרוס לו אותו. השימוש באלי אוחנה ב"המרוקאים חדשים" כל כך מכעיס עד שניעור בי חשק עז לשחק את יגאל הנאצי ולשאול את בן חיים: "על מי אתה בא לעבוד? איזה ניצחון? איזה כבוד?" כמו שהסילוק של אלי אוחנה מהבית היהודי מוסתר בסדרה שלך, כך מוסתרים מאות אינטלקטואלים ואמנים מרוקאים. נוכחות כל אחד ואחת מהם/ן הייתה הורסת את המסיבה.

הערה שלישית: קונסומריזם, המרוקאיות כמותג צריכה

– "אתה מכיר את בבר אלימלך?"
– ״כן, אני משתמש בו בהרצאה."
(הרגע שבו התחלתי לבכות)

"המרוקאים החדשים" הופכת את המרוקאיות למותג. כדוגמא למיתוג הזה מובא בחור שמדפיס מילים משובשות ("שימדורה") בערבית מרוקאית באותיות עבריות על חולצות טריקו. לא מדובר בתחייה מרוקאית, אלא בצרכנות. כך אנחנו מתוודעים גם לתעשיית החינות המפלצתית על אביזריה ותלבושותיה ולמסעות למרוקו (נדמה שעל המימונה כבר אין צורך לדבר). מה מאפיין את המותג המרוקאי החדש והמנצח? כמובן, המילה ”חום" והעיסוק באוכל. יותר מזה, ברגע מסוים בסדרה מופיעים בן חיים וג'קי לוי (שכנראה מופיע כאן משום מה כאינטלקטואל), ומתפייטים על "היהדות המרוקאית" שהיא "מתוקה ומתונה".

כמה אירוני שהפרק הזה על המתינות והמתיקות שודר יום לפני שפוליטיקאים, בהם הרבה "מתוקים ומתונים" מן הליכוד וש"ס, הצביעו נגד החוק האוסר על טיפולי המרה. לא צריך להיות חבר בקהילת הלהטב"ק כדי לדעת שטיפולי המרה הם דבר הרבה יותר גרוע מלהכריח מישהו ללמוד צ'כוב. אנשים שמדברים היום על שיעורי ספרות כעל חוויה אלימה, ועל הצורך להסתיר את זהותם, מצביעים בלי היסוס נגד חוק הטיפולים שכל מהותם היא פלישה לחיי בני אדם וכפייה על גופם ונפשם. לא הייתי מזכיר את העניין לולא התפייטו להם בן חיים ומרים פרץ על העובדה שהרב רפי פרץ, הממיר הידוע, "חיבק חיילים בהתנתקות." גם עם זה אין בעיה. אבל בן חיים אומר כך: הרב רפי פרץ, לשעבר ראש מכינה קדם צבאית, חיבק חיילים בהתנתקות "כי זה המזרחיות… זה המרוקאיות."

אני מתעקש לשאול: איך זה מסתדר עם הגזענות הנוראה כלפי הערבים, בפרט בעשור האחרון? גם לנו, "המתוקים והמתונים" יש בה חלק

הרשו לי לזמן שוב את יגאל הנאצי: על מי אתה בא לעבוד? האם הרב רפי חיבק פעם הומו (בלי לנסות להמיר אותו)? מאפיין נוסף של המותג המרוקאי החדש הוא, נמצאנו למדים, "מסורת של דו קיום בין יהודים לערבים". אני האחרון שיערער על כך שכלל המזרחים בישראל, לא רק מרוקאים, הם נציגים חיים של המסורת הארוכה הזו, אבל משום מה אני מתעקש לשאול: איך זה מסתדר עם הגזענות הנוראה כלפי הערבים, בפרט בעשור האחרון? גם לנו, "המתוקים והמתונים" יש בה חלק. ולא נוסיף כאן על המיזוגניות המבחילה, על תורות גזע יהודיות, ועל שנאת חילונים, וכמובן שנאת ערבים, הומואים, וגויים שיוצאות פעם בפעם מחלק מן המכינות בשטחים.

ברקע הריאיון המדובר עם מירי צ'כוב סיבוני ניצב כל העת התמונה המפורסמת מימי המרד בוואדי סאליב בקיץ 1959, שהופיעה בשער השבועון השמאלני ״העולם הזה״. עבור פעילים ופעילות מזרחים ותיקים יותר או פחות השימוש בתמונה זו בהקשר הנוכחי הוא לא פחות מחילול הקודש. מרד ואדי סאליב הוא ללא ספק נקודת ציון חשובה בתולדות המאבק המזרחי. בן חיים ורגב כמו נותנים לנו את ההרגשה כאילו השרה ממשיכה את מאבק תושבי ואדי סאליב. האמנם? עיינו בטיוטת המצע של "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", המפלגה שהוקמה אז בידי מנהיג המרד דוד בן הרוש ז"ל. בדקו נא סעיף סעיף בהתאמה למציאות של היום, וראו אם הוא עובר אצל "המרוקאים החדשים". יגאל הנאצי מבקש לדעת, עם יד על הלב ובלי עוונטות, האם השרה מירי רגב תומכת אפילו באחד מן הסעיפים של המצע המתקדם הזה.

נראה אתכם מגישים את טיוטת מצע ליכוד יוצאי צפון אפריקה לעיונו של אריה צ'כוב דרעי ומבקשים את תמיכתו של ראש הממשלה ביבי מכלוף נתניהו.

*תודה עמוקה לד״ר יגאל נזרי על הערות, הארות וקריאה מדוקדקת.

מתוך "המרוקאים החדשים", ערוץ 13 (צילומסך). למעט אזכור קל של גזענות חרדית אשכנזית כנגד מרוקאים, שום צורה של גזענות שאי אפשר ליחסה למפא"י לא מוזכרת בסדרה
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דורון ארזי

    אנטיגונה ל א "נלחמה נגד צו האוליגרכים של אתונה". היא נלחמה נגד צו של קריאון מלך תבאי (דודה).
    ממילא כל הדמויות בדויות וכל הסיפור הוא מיתי ומתרחש בעידן אגדי קדום.
    אוליגרכים אכן היו באתונה – אבל רק א ח ר י כינון הדמוקרטיה וכאופוזיציה נגדה, וזאת במאה ה-5 לפנה"ס, שבה גם הצליחו לתפוס פעמיים את השלטון בהפיכות אנטי-דמוקרטיות.
    לשני הדברים אין כל קשר.
    המחבר כנראה נימנם בשיעור הרלוונטי בתיכון…

  2. עודד

    ניכרים דברי אמת

  3. אפרת בן שושן גזית

    תודה על המאמר הזה. ראיתי רק את הפרק האחרון של הסדרה של אב"ח. עמדתי פעורה מול רצף הקלישאות, עיגול הפינות, הרשלנות – לא רק זו האינטלקטואלית פוליטית, אלא גם זו הטלויזיונית. כמה שניסיתי להתחקות אחרי גבב הפריימים המתלקק, לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה להגיד.

  4. אמנון מדר

    אם המרוקאים צריכים להתבייש במוצאם, יש את כול הסיבות שבעולם למה הפולנים שלא בדיוק המציאו את ההייטק (בעל עגולה).
    או הגרמנים שכולם יודעים איך עם כמעט שלם תמך בחולי נפש אשר האמין לפסיכופת שהוא יכבוש את העולם ויביא את הרייך השלישי לאלף שנות שלטון בעולם.
    כנ"ל האוסטרים שקיבלו אותו כביאת המשיח.
    עד שלב מסוים גם האיטלקים האמינו במשיח שלהם.
    הם , הם ועוד אנטישמים יוצאי אירופה צריכים להתבייש במוצאם ובאמונתם.
    הם האמינו במשיח חי, בעוד אצל המזרחיים (כמובן כולל המרוקאים) האמינו שמשיח חי
    אין ובעצם לא יהיה לעולם (גם הדתיים) ועם כול הערגה לתקומת ישראל לא מהשמיים ובטח לא אדם (בשר ודם) הוא שיגאל אותם מכלום.
    הטכנולוגיה בה מתפארים האירופים והאמריקאים היו מגיעים אולי מאוחר יותר אך היו מגיעים . והניסיון להעלים את אנשי הרוח הלא אשכנזים לא באמת יעלים אותם.
    איך היינו נראים אם מדינת ישראל הייתה רק אשכנזים ,עוד אחת מהדפוקות של אירופה
    אשר הלכו אחרי המולך?

  5. מאיר אזולאי

    אהבתי ואהבתי מאד, מאמר חכם נוקב אמיתי בדוק מלמד, תודה לך איש 🙂

  6. אסתר בן חור

    …ואיך אפשר שלא להזכיר את אווה אילוז?