השאלון של העוקץ: שירה פנקס

היא כינסה 16 גיבורות לספר אחד, מאמינה באלוהים מטעמים רומנטיים ולא מאמינה במחשבות על העתיד. השאלון מארח את שירה פנקס לכבוד יציאתו של "ספר הנשים"
העוקץ

על כריכת ספרה החדש של שירה פנקס פניה של אשה טרנסית, חציין מאופרות וחציין לא, מישירות מבט, כמו חותרות בקריצה תחת כותרתו של הספר המתנוססת באדום מעליהן: "ספר הנשים". מדונה, בלאנש, הליידי, אלגריה… 16 סיפורים הנושאים את שמן של הגיבורות ופותחים פתח לעולמן הרגשי הסוער בתוך המציאות הצפויה, המכאיבה, עולם שמהדהד בעצמו עולמות מיתיים קדומים. זהו הספר השני של פנקס, שמלבד היותה סופרת היא גם אדריכלית. קדם לו "אוריאן", 2014. לכבוד צאתו של הספר היפה הזה (ספריית פועלים/הקיבוץ המאוחד), הזמנו אותה לענות על השאלון שלנו.

*

עם צאתו של "ספר הנשים", ספרי לנו קצת על הספר ועל תהליך העבודה עליו.

כתבתי אותו מאז ש"אוריאן" יצא לאור, הספר הראשון שלי. מ-2014 עד עכשיו. שש שנים. כל פעם אישה אחרת: סוזי, בלאנש, אלינור ואדל, אלגריה, לילי, תג'ריד… כל פעם גיבורה אחרת. פיסת חיים אחרת. טרגדיה אחרת וגאולה אחרת. בסוף הבנתי שטוב להן ביחד תחת ספר אחד במעין Womanhood. כמו שכתבו את "הקומדיה האנושית", ניסיתי לכתוב קומדיה טרגית של נשיות, גם היא אנושית כל כך.

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

זה פשוט. אני כותבת בערב. בלילות. בסופי השבוע. בשאר הזמן אני עובדת. אין בזה יותר מדי רומנטיקה. עכשיו שנוספו לי שתי בנות, אני לא יודעת איך זה יהיה. כנראה אותו הדבר. כשהן ישנות ואני יכולה להיות עם עצמי.

איך עברה עליך תקופת הקורונה?

אומרים שזו היתה תקופה טובה למתבודדים מטבעם, לאלה עם עולם פנימי עשיר, כאלה שיודעים להיות לבד. לפי האנליזה הזו היתי אמורה להיות בעננים, אבל הייתי אחרי לידה עם שתי פעוטות בבית, וחוויתי התקפי חרדה מאוד חזקים. כמעט כל ערב. קוצר נשימה. זיעה קרה. כאבי בטן חזקים. מחשבות מבעיתות. מה יהיה אם יפרידו בינינו ולא אוכל לטפל בהן, בבנות שלי. אני הרי איתן מהיום שבקעו אל העולם. בדיעבד הבנתי מרופא המשפחה שזו תופעה שכיחה אחרי לידה, קוצר נשימה וחרדה, בגלל השינויים ההורמונליים, ושאף אחת לא ממש יודעת מזה (כמה מפתיע) וחווה את החרדה כמשהו שלא בסדר איתה. יורדת על עצמה שהיא פסיכית. מגזימה. אמא לא מספיק חזקה. טובה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

בישראל: הרצח של איאד אל חלאק, אוטיסט עם צרכים מיוחדים שנורה למוות על ידי המשטרה בירושלים. אפילו לא ידע מה ההבדל בין ערבי ליהודי. בארה"ב: מוות בברך על גרון, מוות בחנק, של ג'ורג' פלויד. תושב העיר מיניאפוליס שנחשד בזיוף שטר של 20 דולר ונחנק למוות על ידי שוטר. לא ראיתי את הסרטון. אני לא מסוגלת.

בשני המקרים הלב מתכווץ. את קולטת שאם במקרה היית נולדת ערבייה במזרח ירושלים או שחורה במיניאפוליס בארצות הברית, או היית אתיופית כמו סלומון טקה, לא היו לך את אותם הסיכויים לשרוד את החיים האלה. יש שיר ראפ בצרפתית של IAM שאומר: Tant pis on n'est pas nés sous la même étoile – מה לעשות, לא נולדנו כולנו תחת אותו הכוכב… תלוי איפה נולדנו. באיזו שכונה. באיזה צבע. עם איזו שפה. מס. תעודת זהות. דרכון. הזכויות שלנו שונות.

ספר הנשים (ספריית פועלים)

האם חווית אי פעם גזענות על רקע אתני?ֿֿ

נהפוכו. כשגרתי בפריז הסתובבתי עם חברה, אשכנזייה כמוני אבל שחומת עור. פעם אחת במטרו, עצרו את חברה שלי לבדיקת מסמכים. ולי נתנו לעבור, ממנה ביקשו לראות תעודה מזהה. שתינו היינו זרות בצרפת. ממני לא ביקשו כלום. בהירה, עיניים כחולות. חיכיתי לה מאחורי המחסום של שוטרים.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

אני חושבת שלהיות אישה זה לשמוע ולראות, אם לא כל יום, אז מדי שבוע, דברים פוגעניים. בחג שבועות האחרון היתי בסופ"ש משפחתי, והאחיין שלי בן ה-5 שם ידו במקרה על הטלפון הנייד של אחי, בן 43. וקרה הדבר, שבטעות צפה, במשך כמה שניות, עד שאחותי תפסה אותו, בסרטון פורנו שחבר של אחי שלח לו, שבו רואים גבר מכניס לאיבר מינה של אישה כל מיני דברים כדי להשתעשע. זה היה תקריב על איבר המין שלה. ועדיין היינו צריכות, אחותי ואני, להסביר לאחי שהוא צריך לבקש מאותם חברים שלו להפסיק להפיץ סרטונים שהופכים את האשה לחפץ, למושא להשפלה ולגירוי מתוך אותה השפלה… ולו רק כדי שילד בן חמש לא יראה את זה.

שלושה א/נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

סליחה, אבל אני חושבת שמהפכנים גדולים לא יושבים אף פעם בממשלה. מרטין לותר קינג, למשל. אני אוהבת אותו. אני מעריצה אותו על כך שכשהוא הגיע לפופולריות יחסית בקרב הבורגנות האמריקאית הלבנה, הוא בחר קבל עם ועדה להתנגד למלחמת וייטנאם, להתחבר לכל מיני היפים… אני אוהבת את זה שהוא היה איש אמונה, דתי. אצל אנשים טובים, האמונה מצביעה על רומנטיקה ותמימות שאני אוהבת. גם אני כזאת. מאמינה באלוהים מטעמים רומנטיים.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על איך לכתוב סיפור ארוך על החלומות שלהם.

מי הכי היית רוצה שיקרא את הספר שלך?

נשים וגברים. אנשים רגילים. אולי אנשים שנפגעו מהחיים. ויש הרבה כאלה, תכלס מי לא. אני כותבת על אנשים כאלה, שנפגעו והצליחו לא לשקוע. להציל את עצמם.

יש לך אמונה תפלה (או כמה?)

המון. התכשיטים שאמא שלי נתנה לי. הם תמיד עלי כמו קמע. כשמשהו קורה להם אני בפחדים. למשל בקורונה, שניים משלושת התליונים של שרשראות הזהב שעלי, השתחררו. אני צריכה לתקן את הסוגר שלהם. נשאר רק לב זהב עם אבן רובי וורודה באמצע. אמרתי לעצמי, כדי להירגע, זה בסדר, אין לך מה לדאוג. נשאר הלב והוא שומר עליך עם המון אהבה.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

גן עדן רעב. אני רעבה לכתוב. אני לא רעבה כל הזמן אבל זה תוקף אותי מדי פעם. הרעב. ואז אני חייבת לאכול.

ברלין או תל אביב? ולמה.

אצלי זה פריז או תל אביב. ואף פעם לא בחרתי בין שתיהן. אני אוהבת אותן שווה בשווה. החיים הביאו אותי חזרה לתל אביב ואני מקבלת את זה. הייתה תקופה שהייתי רחוקה מהמשפחה ועכשיו אני קרובה אליה. החיים דינמיים ואין לי העדפות בין השתיים. ברלין? למרות שסבתא שלי ממינכן, כנראה שאם אחזור לאירופה זה רק לפריז. אני לא אוהבת להרגיש תיירת, אלא חלק מהמקום. חשוב לי לדעת את השפה. אז זה או ישראל או מדינה דוברת צרפתית – שתי השפות שאני מרגישה בהן בבית. אחת שפת אם והשנייה השפה שאימצתי כדי להיות מי שבא לי להיות. צרפתייה.

שירה פנקס

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית?

אני קוראת כרגע את "המדונה של הפרחים" של ז'אן ז'נה. מעולם לא קראתי אותו. חברה טובה שלי אמרה לי שהטרנסית על כריכת "ספר הנשים" מזכירה לה את אלוהית של ז'נה מהמדונה. אם מתבוננים אפשר לשים לב שתמיד מגיעים לספר מסוים בעקבות מחרוזת של אירועים, שיחות בין אנשים. הקשרים. זה אף פעם לא תלוש. עומד בחלל לבד. תמיד בזכות, דרך אחרים.

הסרט האחרון שנפלתי ממנו היה סרט עם בריז׳יט ברדו שנקרא "האמת" של קלוזו. שנות השישים של המאה הקודמת. העיף אותי. היא מהממת שם. פיראית. חופשייה. מאוהבת. מיואשת. אני אוהבת סרטים ישנים. והסדרה היחידה שאני רואה היא "חברים"…

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה?

אבא שלי. אני מתגעגעת אליו. הייתי שמחה להראות לו אותי. איך גדלתי. ואת הבנות. את הנכדות שלו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

מצדו של החבר הראשון שלי בגיל 16. היתי כתבת נוער ב"ראש 1" ויחד עם צלמת יצאנו להפלגה של קציני ים עכו ליוון. צעירים בני 17-18. ההפלגה היתה חלק מבחינת הבגרות שלהם. נכנסנו להתרחץ בים של אחד האיים והוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושאל אם ארצה להיות חברה שלו.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

בצרפתית יש סלנג, שפת רחוב, שמדברים אותה הפוך, לפי הברות. למשל, אישה, FEMME, אומרים MEUF. אני אוהבת שהרחוב משנה את השפה, יש בזה משהו מסעיר.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

בינתיים אני בפרויקט גידול תאומות. אבל יש לי רעיונות. ספר הרפתקאות לילדים, אליסה בארץ הפלאות כזה עם הרבה קסמים ופנטזיה. וגם רומן על שתי נשים. אחת זרה ואחת מקומית. אבל זה ייקח זמן… אני איטית… תראי באיזה גיל הבאתי ילדים…

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

אני לא מביטה לעתיד. אנשים חושבים שיש שם הבטחות גדולות. אני מוצאת שם רק פחדים גדולים. אני מסתכלת על הבנות שלי ישנות. מנשקת אותן. יוצאת החוצה לעשן. מביטה בירח. וטוב להיות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.